כמעט לכל ספר בארון הספרים יש איזו הקדמה, מבוא או פתיחה, ולפחות כמה מלים מאת העורך. אבל לתורה אין הקדמה, גם לא משהו על הכריכה שיזמין לפתוח. התורה פשוט מתחילה, במפץ-גדול אחד, "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים".
גם החיים שלנו מתחילים בלי הקדמות מיותרות, לפחות לא משהו שאנו זוכרים... בראשית נולדתי, ואז בכיתי, אכלתי וישנתי, ובהמשך לאט-לאט התחלתי להבין מי אני ומה אני. אז גם נודע לי שלפני הולדתי היו הרבה הקדמות מעניינות, אבא ואמא וסבא וסבתא. אבל לפני "בראשית ברא אלהים" באמת לא היה עולם, לפני הראשית אין עוד ראשית, ועל מה אפשר עוד לספר?
ובכל זאת, יש הקדמה לתורה. בכל שנה, אנו מתחילים לקרוא את פרשת בראשית כבר בחג שמחת-תורה, מייד לאחר שמסיימים את פרשת וזאת הברכה. נמצא שסוף התורה הוא ההקדמה להתחלת התורה! אכן, בכל דבר שבקדושה מתקיים הכלל הגדול "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן"[א]– האחרית נעוצה כבר בתוך הראשית, והראשית נעוצה באחרית (הרבה יותר מאשר נמצאת הראשית בכל אחד מהשלבים הממוצעים שלפני האחרית).
נתמקד בפסוקים האחרונים של התורה, העוסקים במעלת משה רבינו, "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו הוי' פנים אל פנים... ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". תחילה אנו מזהים כאן אתהסופרשכתב את התורה, הלא הוא משה רבינו, "ויכתוב משה את התורה הזאת"[ב]. וכך כותב הרמב"ן בתחילת פירושו לתורה (מעין הקדמה לפירושו, פנינה יקרה בזכות עצמה שכדאי ללמוד אותה כהקדמה לתורה):
"משה רבינו כתב הספר הזה עם התורה כולה מפיו של הקדוש ברוך הוא. והקרוב [המסתבר] שכתב זה בהר סיני... אבל זה אמת וברור הוא שכל התורה מתחילת ספר בראשית עד לעיני כל ישראל נאמרה מפיו של הקדוש ברוך הוא לאזניו של משה".התורה כולה, מ"בראשית ברא אלקים" עד "לעיני כל ישראל", היא מה שמספר הקב"ה למשה רבינו. מבחינה זו, אפשר לומר שהכל מתחיל באל"ף של "אנכי ה' אלהיך"[ג], ואחר כך מגיע לבי"ת של "בראשית ברא אלהים". כלומר, לפני התחלת התורה כאילו כתוב: "וידבר אלהים אל משה את כל הדברים האלה לאמר: בראשית ברא אלהים..."[ד].
נמשיך ונתמקד במלים האחרונות בתורה. "לעיני כל ישראל" מתחבר עם "בראשית ברא אלקים", ובקיצור "ישראל בראשית"! הצירוף הזה רומז למשהו אמיתי ועמוק, אכן ישראל הם הראשית! אמנם בפועל עברו הרבה שנים עד שעם ישראל הופיע בעולם, רק לאחר שכל שבעים האומות כבר נולדו – כמו שהאדם נברא בסוף מעשה בראשית – אבל מבחינת התכלית והכוונה, זהו לב הסיפור. כך מפרש רש"י:
"בראשית ברא" – אין המקרא הזה אומר אלא דורשני, כמו שדרשוהו רבותינו זכרונם לברכה, בשביל התורה שנקראת "ראשית דרכו"[ה], ובשביל ישראל שנקראו "ראשית תבואתו"[ו].אגב, רש"י לא ראה צורך לכתוב הקדמה לפירושו לתורה, והוא זכה שפירושו יתחבר ממש עם התורה, בו אנו מתחילים בילדותנו לטעום מדברי התורה "המתוקים מדבש ונפת צופים"[ז], וממשיכים עד זקנה ושיבה, וניתן לומר שהוא הספר הנערץ ביותר לאחר ספרי התנ"ך, המשנה והתלמוד[ח]. מכל מקום, הדבר הכמעט-ראשון בפירוש רש"י לתורה הוא ההקדמה הזו, שהתורה וישראל הם הראשית האמיתית, בני זוג שאינם נפרדים לעולם.
לא רק שהתורה וישראל הם התכלית, שהכל נברא בעבורם. הם באמת נבראו לפני העולם. התורה מעידה על עצמה "הוי' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז. מֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי אָרֶץ... וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת"[ט], וכדברי חז"ל "שני אלפים שנה קדמה תורה לבריאת העולם"[י](כאשר מושג הזמן כאן מתפרש באופן אחר מהזמן שאנו מכירים). ובאשר לישראל, מתברר שהשורש העליון ביותר של ישראל קדם גם לתורה, "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"[יא]. לכן מתאים לומר "ישראל בראשית". ובמלים אחרות: אם רוצים לדעת מה יש לפני התורה – רואים שלפני שמתחיל ספר התורה כבר כתוב "ישראל", ישראל קדמו.
כעת נתמקד יותר באותיות התורה. תחילה נבחין שהאותיות הן אבני-הבניין הראשונות של התורה, ולמעשה לימוד האותיות, ולשון הקודש בכלל, מהווה הקדמה הכרחית ללימוד התורה[יב]!
כך מסופר[יג]על גוי אחד שבא לפני הלל הזקן להתגייר, אך התנה "על מנת שתלמדני תורה שבכתב [ולא תורה שבעל פה]". הלל קיבל אותו והתחיל ללמדו את האותיות כסדרן, אך למחרת הפך ואמר לו על אל"ף שהיא בי"ת וכו'. וכששאל הגר 'והרי אתמול לא אמרת לי כך'? השיב הלל: וכי אינך סומך עלי? אם כן, סמוך עלי גם בתורה שבעל פה! אם כן, האותיות הן סמל לתורה שבעל-פה העוברת במסורת מדור לדור. והרי לנו פירוש נוסף לסמיכות "ישראל בראשית" – התורה שבעל-פה, הנמצאת בידי ישראל, היא הקדמה לתורה שבכתב.
ועתה נשתעשע מעט באותיות התורה, מתוך הכרה שבתורה יש גם את רובד הרמז, ובצירופי אותיותיה גנוזים סודות עמוקים[יד]. נחבר רק את האות האחרונה בתורה לזו הראשונה – הלמ"ד של "לעיני כל ישראל" חוברת לבי"ת של "בראשית" ויוצרת את המלהלב.
הלב כאן רומז ללב שלנו, עם ישראל, שהרי המלהלביוצאת מסוף המלהישראל. הלב מייצג את הרגש הפנימי המשתוקק כלפי מעלה, אל ה' יתברך, כמו שאומרים חז"ל "המתפלל צריך שיתן עיניו למטהולבו למעלה, שנאמר 'נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים'[טו]"[טז]. עד עכשיו דברנו על התורה והנה הגענו לתפילה! הלב מתאים יותר לתפילה מאשר לתורה, "איזוהי עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפילה"[יז]. בתורה אנו נדרשים להפעיל את הראש והמוח, להבין ולהשכיל (וגם להוציא את הדברים בפה), והלב כאילו 'נרדם'... ואילו בתפילה הלב הוא העיקר, צריך לדבר אל ה' 'מלב אל לב', ותפילה שחסרה רגש פנימי אינה תפילה, "העושה תפילתו קבע [כחובה המוטלת עליו לעשותה] אין תפלתו תחנונים [אינה נושאת חן]"[יח].
את הופעת ה'לב' בין סוף התורה לתחילתה נפרש בשתי פנים:
הלב המתפלל מופיעלפני"בראשית ברא", לפני התחלת התורה, כי תורה ללא תפילה עלולה 'להתייבש'. בתוך לימוד התורה חייבת להיותדבקותשל הלומד בנותן התורה, והדבקות היא עניינה של התפילה, כמו שמבחינה לשונית המלהתפילההיא מלשון חיבור (כמו "התופלכלי חרס"[יט], וכמו "צמידפתיל"[כ]בחילוף אותיות). לב ישראל המתפלל 'תופר' ומחבר את סוף התורה לתחילתה – התפילה היא ש'מדביקה' את התורה והופכת אותה לדבר אחד ממש. בפשטות, מי שלומד תורה ללא דבקות, כאשר יסיים יעבור לספר הבא... אבל בזכות הדבקות אנו חשים שהתורה היא דבר שאין לו סוף, שכולה דבר אחד מקיף וסובב, ומייד בסיום התורה אנחנו חוזרים לתחילתה, בתנופה מחודשת (עם כל האנרגיה שצברנו במהלך הסיבוב).
ומצד נוסף: הלב מופיע בסיוםהתורה, לומר שכל התורה מתרכזת בתוך הלב המתפלל, התורה עצמה הופכת לתפילה! בסגנון של חסידות חב"ד, פירוש הדבר שלפני התפילה צריכה לבוא 'התבוננות', העמקת הדעת בנושא מסוים בחסידות, ואז 'לקחת' את העיון בתורה (פנימיות התורה) ומתוכו לגשת לתפילה, "מקרב איש ולב עמוק"[כא]. ובסגנון של רבי נחמן מברסלב, הכוונה היא "לעשות מהתורה תפילה" – לקחת את הנושא שלמדתי אותו באופן עיוני ו'לתרגם' אותו לתפילה ישירה אל ה'. כך עשה רבי נתן, תלמידו הגדול של רבי נחמן, כאשר חיבר את הספר 'ליקוטי תפילות' המיוסד על התורות בספר ליקוטי מוהר"ן, וכדאי להביא מדבריו בהקדמה לספר זה (שהרי אנו עוסקים בהקדמות...):
"רבינו זכרונו לברכה [רבי נחמן] הזהיר אותנו כמה פעמים, בכמה מיני לשונות, לעשות מהתורות תפלות. ואמר, שנעשה מזה שעשועים גדולים למעלה... ועיקר כוונתו היתה בפשיטות, שנשתדל לעיין בתורות הקדושות והנוראות שגלה לנו, להבין ולהשכיל כונת אותה התורה למעשה. ונחשב דרכנו כמה אנו רחוקים מאלו הדברים המוזכרים בכל תורה ותורה, ונתפלל ונעתיר להשם ברבוי הפצרות ובקשות ותחנונים שירחם עלינו ויזכנו, ויקרבנו ברחמיו המרובים, שנזכה לקיים כל מה שנאמר שם באותה התורה..."עסקנו בלב המתפלל, אך הנה באותו מאמר חז"ל על התפילה מופיעות גם העינים, "המתפלל צריך שיתןעיניו למטהולבו למעלה", ולומדים זאת מהפסוק "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים"[כב]– אמנם בפסוק זה מדובר על הקב"ה שמבטיח לשלמה המלך שישגיח על בית המקדש (ולאחר החורבן: על מקום המקדש), כשם שהוא משגיח על עם ישראל, אלא שגם המתפלל מזדהה עם המבט של הקב"ה, ולכן הוא מביט אל הארץ, וחושב כאילו הוא מביט 'למטה' אל מקום המקדש ואל ישראל.
נחזור אל סיום התורה ותחילתה, ונשים לבנו (ועינינו) לכך שמלבד הלבשמצאנו ברמז, הרי העינים מופיעות כאן בגלוי, "לעיניכל ישראל" – העינים יחד עם הלב, כמו בפסוק "והיו עיני ולבי שם", וכמו בעוד מקומות רבים בתנ"ך ובחז"ל (ואף כתוב שיש קשר מיוחד בין העין ללב, "שורייני דעינא באובנתא דליבא תלו [שרשי ונימי העינים תלויים בלב]"[כג]).
לְמה רומזות העינים בהקשר שלנו? בפשטות, מדובר בעינים של ישראל, אבל כמו שראינו בנוגע לתפילה, העינים שלנו צריכות לאמץ את המבט של הקב"ה. ובמה הקב"ה מסתכל? במה הוא אוהב להביט עוד ועוד? בעם ישראל!
והנה, המבט של הקב"ה בעם ישראל, מלמעלה למטה, הוא זה שמחולל את בריאת העולם. הרי כך ראינו שהעולם נברא בשביל ישראל, ומחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר. ויותר בעומק, כמבואר בחסידות[כד], ישראל נמצאים קודם הבריאה לא רק בצורה 'היולית', כמו רעיון גולמי, אלא ה' ממש מביט בנו, בכל אחד ואחת מישראל, עוד לפני "בראשית ברא"! שהרי ה' עצמו הוא מעל הזמן (וראשית הזמן היא רק כאשר "בראשית ברא אלהים"), ומאז ומעולם הוא רואה את כל מה שאנחנו עושים, איך אנו מקיימים את תורתו ומצוותיו, "נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני"[כה]. התענוגהצפוי להתקבל מעבודת ישראל, הוא שמעורר את רצון ה' לבריאת העולם, שכולה נועדה "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים"[כו]. זהו "נעוץ סופן בתחילתן" – מה שיקרה בסוף המעשה נעוץ ונמצא כבר בהתחלה, והוא שמחולל את הכל, "סוף מעשה [נמצא כבר] במחשבה תחילה"[כז].
כך נוכל לדרוש באופן נוסף את סיום התורה הנעוץ בתחילתה: "לעיני כל ישראל" – קודם הקב"ה מביט בעיניו ורואה את כל ישראל – ואז "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ".
נחזור אל הלבהיוצא מחיבור "ישראלבראשית", ונראה שהוא ממש קרוע לגזרים... הלמ"ד במקום אחד והבי"ת במקום אחר. הדבר מתאים למה שדובר על הלב המתפלל, שהרי תפילה אמיתית נובעת דוקא מלב נשבר, "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה"[כח]!כלתפילה באה מתוך הרגשת חסרון, ואי-אפשר לעמוד בתפילה מבלי להרגיש לפחות סדק קטן בלב.
השבר מופיע כאן בצורה נוספת. מלות הסיום של התורה הן "ולכל היד החזקה... אשר עשה משה לעיני כל ישראל", ומפרש רש"י: "לעיני כל ישראל – שנשאו לבולשבור הלוחותלעיניהם... והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר 'אשר שברת' יישר כחך ששברת". לפעמים צריך לדעת לשבור, "עת להשליך אבנים [שני לוחות אבנים]"[כט]– והמטרה של שבירת הלוחות היא להביא לשבירת הלב, לתשובה על החטא. בשבירת הלוחות לימד אותנו משה שהעיקר הוא לא מה שכתוב על לוח-האבן אלא מה שכתוב על לוח-הלב, "כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ"[ל].
אם הלב נשבר כראוי, הלמ"ד מצד זה והבי"ת מצד זה, אז ניתן לכתוב על הלב עצמו את כל התורה כולה. שהרי "אין כלי שלם יותר מלב נשבר"[לא]. על הלב הזה תחקק התורה לעתיד, "כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל... נתתי את תורתי בקרבםועל לבם אכתבנה"[לב].
ונסיים בעינים. ה' אוהב אותנו עד מאד, וגם אם נראה שנפלנו בחטא איום ונורא (כמו חטא העגל), הוא חפץ בתשובתנו ומשתתף בתהליך השבירה המרפא שמוביל משה רבינו – "יישר כוחך ששברת". לאחר התיקון, ה' מביט בעיניו באהבה בישראל, "לעיני כל ישראל", ומוחק לגמרי ומעיקרו את החטא, לא היו הדברים מעולם. כי כל החטא הוא חיצוני לישראל, ובפנימיות לבבם הם טהורים וזכים ומעלים נחת-רוח לפניו, ואז אפשר לחזור ולומר "בראשית ברא אלהים", בשביל ישראל.
נחזור בתמצית על עיקרי ההקדמות שראינו לתורה: * הקדמת משה רבינו, הסופר, וה' המספר. * הקדמת ישראל והתורה לבריאת העולם. * הקדמת ישראל לתורה. * הקדמת אותיות לשון הקודש והתורה שבעל פה לתורה שבכתב. * הקדמת הלב המתפלל בדבקות לתורה. * הקדמת המבט של ה' על ישראל לבריאת העולם. * הקדמת הלב הנשבר לתורה.
פורסם לראשונה באתר 'גל עיני'
[א]ספר יצירה א, ז.
[ב]דברים לא, ט.
[ג]שמות כ, ב.
[ד]הרמב"ן עצמו (שם) שואל מדוע באמת לא כתוב כך, וראה שם מה תשובתו.
[ה]משלי ח, כב.
[ו]ירמיה ב, ג. ורמז:תבואהראשי תבות "אלהתולדותהשמיםוהארץבהבראם" (בראשית ב, ד).
[ז]תהלים יט, יא.
[ח]וכדאי להביא מדברי הרמב"ן בפתיחה לפירושו – הכתובה כמו פיוט נהדר – ביחס לפירוש רש"י: "ואשים למאור פָּנַי נרות המנורה הטהורה / פירושי רבינו שלמה עטרת צבי וצפירת תפארה / מוכתר בנימוסו במקרא במשנה ובגמרא / לו משפט הבכורה/ בדבריו אהגה, באהבתם אשגה".
[ט]משלי ח, כב-ל.
[י]ויקרא רבה יט, א.
[יא]בראשית רבה א, ד.
[יב]ורמז נאה:לשון הקדשעולה בגימטריאהקדמה לתורה.
[יג]שבת לא, א.
[יד]ושוב ראה בהקדמת הרמב"ן לתורה מה שכתב על כך.
[טו]איכה ג, מא.
[טז]יבמות קה, ב.
[יז]תענית ב, א.
[יח]משנה אבות ד, ד.
[יט]משנה כלים ג, ה (לפנינו "הטופל", בחילוף ט-ת).
[כ]במדבר יט, טו. וראה גם פירוש רש" לבראשית ל, ח.
[כא]ע"פ תהלים סד, ז.
[כב]מלכים א' ט, ג.
[כג]עבודה זרה כח ,ב.
[כד]ראה בתחילת ספר אור תורה, מהרב המגיד ממעזריטש.
[כה]רש"י ויקרא א, ט.
[כו]תנחומא נשא טז.
[כז]פיוט
'לכה דודי'.
[כח]תהלים נא, יט.
[כט]קהלת ג, ה.
[ל]משלי ג, ג; ז, ג.
[לא]בשם רבי שמחה בונם מפשיסחא. וראה קונטרס התפלה פרקים יא-יב, מלכות ישראל כרך ג
מאמר "הרֹפא לשבורי לב".
[לב]ירמיה לא, לב.
