בחודש אייר חל ל"ג בעומר. בחודש הזה שוחררנו משעבוד מלכויות של אלפי שנים. בחודש הזה עם ישראל התגבר כארי ובמסירות נפש הניס את כל אויביו ושונאיו, התקיים בנו "ורדפו מכם חמשה מאה, ומאה מכם רבבה ירדופו". בחודש זה שוחררו ירושלים, יהודה ושומרון. ויש שואלים למה כל זה לא קורה בניסן, הרי "בניסן עתידים להגאל", בשביל זה צריך להבין את מהותו של חודש אייר.
בחודש אייר החל שלמה לבנות את בית המקדש. "וַיָּ֣חֶל שְׁלֹמֹ֗ה לִבְנ֤וֹת אֶת־בֵּית־ה֙' בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם וכו' בַּחֹ֤דֶשׁ הַשֵּׁנִי֙ בַּשֵּׁנִ֔י בִּשְׁנַ֥ת אַרְבַּ֖ע לְמַלְכוּתֽוֹ" (דברי הימים ב, ג א). גם בספר מלכים מודגש שמדובר בחודש השני: "וַיְהִ֣י בִשְׁמוֹנִ֣ים שָׁנָ֣ה וְאַרְבַּ֣ע מֵא֣וֹת שָׁנָ֡ה לְצֵ֣את בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֣ל מֵאֶֽרֶץ־מִצְרַיִם֩ בַּשָּׁנָ֨ה הָרְבִיעִ֜ית בְּחֹ֣דֶשׁ זִ֗ו ה֚וּא הַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י לִמְלֹ֥ךְ שְׁלֹמֹ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּ֥בֶן הַבַּ֖יִת לַהֽ'" (מלכים א ו א).
הגמרא שואלת מה פירוש "בַּחֹ֤דֶשׁ הַשֵּׁנִי֙ בַּשֵּׁנִ֔י", ואומרת שמדובר בחודש השני למלכותו. אע"פ שמדובר בשנה הרביעית למלכותו, מזכירים את החודש שבו החל למלוך, הוא חודש ניסן (בבלי ראש השנה ג ע"א). וכיוון שהקמת המקדש היא חלק מהמלכות, מונים את התחלת בניין המקדש לחודש שבו התחילה מלכות שלמה.
אם המקדש קשור למלכות, מן הראוי שהוא ייבנה בחודש ניסן שבו החלה מלכותו. מדוע אם כן התחיל שלמה לבנות דווקא חודש אייר? למה מודגש שזה החודש השני? כדי להבין את העניין הזה נראה שגם במשכן עיקר השראת השכינה הייתה בחודש אייר. ואע"פ שהמשכן נבנה בר"ח ניסן ובו הייתה השראת שכינה: "וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם" (ויקרא ט כג). התורה מתארת את השראת השכינה דווקא בחודש אייר, הוא החודש השני: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר" (במדבר א א ורש"י שם).
מקשה הרא"ם: אם המשכן הוקם בא' בניסן והתורה מתארת את השראת השכינה באותו יום, למה צריך השראת השכינה נוספת בחודש אייר?
על השאלה הזאת עונה המהר"ל כי רק כעבור חודש אפשר לקרוא להשראת השכינה בשם השראה. "ויש לומר, כיון דבאחד בניסן הוקם המשכן (שמות מ, יז), כל זמן שלא היה עדיין חודש מזמן שהוקם המשכן לא נקרא שהוא שורה במשכן עם ישראל, כדאמרינן במסכת נדרים נדר מיושבי העיר אסור בכל מי שדר שם חודש אחד. ובחודש אחד נקרא דירה, לכך כששרה שכינה ביניהם שלושים יום - מנאם" (גור אריה במדבר א א).
את ההסבר הזה נשמע גם בדיון היסודי בין רבי יהושע לבין רבי אליעזר: "תניא, רבי אליעזר אומר: בתשרי נברא העולם, בתשרי נולדו אבות, בתשרי מתו אבות, וכו' בניסן נגאלו, בתשרי עתידין ליגאל. רבי יהושע אומר: בניסן נברא העולם, בניסן נולדו אבות, בניסן מתו אבות, וכו' בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל" (ראש השנה י ע"ב).
רבי אליעזר אומר: "מנין שבתשרי נולדו אבות - שנאמר: 'ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האתנים בחג' - ירח שנולדו בו איתני עולם". הפסוק שממנו מביא רבי אליעזר הוכחה הוא הפסוק שמדבר על חנוכת בית המקדש. גם רבי יהושע מביא ראיה מהמקדש, אבל מתחילת בנייתו. "רבי יהושע אומר: מנין שבניסן נולדו אבות - שנאמר: 'ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זו' - בירח שנולדו בו זיותני עולם".
שואלים רש"י ותוס' על רבי יהושע: אם אתה רוצה להביא ראיה שבניסן נולדו האבות, למה אתה מביא ראיה מחודש אייר? רש"י עונה תשובה ומסביר אותה הבן איש חי: "ונראה לי בס"ד דכל אדם אף על פי שנולד ויצא שלם מבטן אמו אינו נמנה באמיתות עם החיים ואינו נכלל עמהם אלא עד אחר שלושים יום שיצא מספק נפל, ולכן כל שלא חי שלושים יום אינו נפדה, ואם מת אין מתאבלין עליו. ולכן אף על פי שנולדו בניסן לא נשלמו בלידתם להיות נמנין בכלל הנולדים אלא עד אחר שלושים שיחול זה באייר. ולכן האבות שהם זיו העולם כיון ששלמו להם שלושים יום באייר יתייחס הזיו הזה לאייר. ולכן חודש אייר נקרא חודש זיו שלידתם נשלמה בו" (בניהו בן יהוידע על ראש השנה דף יא/א. וכן מסביר המהר"ל).
משמעות הדברים היא שעיקר בית המקדש ועיקר כוחם של האבות הוא לא קבלת האור משמים אלא הישארות וקביעות האור בתוכם. שאור החמה ייקבע בתוך הלבנה ויהיה אור הלבנה כאור החמה. קביעות של אור נקראת השראת שכינה. וכיוון שעיקר בית המקדש הוא השארת האור בתוכנו, עיקר השראת השכינה היא בחודש אייר. גם אצל האבות, האור הקורן מהם נקרא "זיו" והוא קורן מהם אחרי שהם קנו אותו במשך 30 יום.
לפעמים אנחנו לו זוכים להכיל את האור הגדול בתוכנו. כך היה ביציאת מצרים שהייתה בחמישה עשר יום לחודש ניסן. שלושים יום אחר כך מתברר שישראל לא שמחים בו – "וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". הם מתלוננים "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (שמות טז א-ג).
האור של יציאת מצרים, של קריעת ים סוף ושל כל הניסים הגדולים האחרים לא נשאר בהם, ואחרי 30 יום הם מצטערים על יציאת מצרים בגלל "סיר הבשר".
גם בשנה השנייה ליציאת מצרים, אחרי שבני ישראל מקבלים תורה ויש כבר משכן והשראת שכינה, הם מקבלים אור גדול אבל לא קולטים אותו. "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת". (במדבר י יא). הכול במספר שנים. אחד זה אור הנותן, שנים זה אור המקבל. המסע לארץ ישראל מתחיל כעת, והוא אמור להיות לא יותר מ-11 יום. "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע". אבל הם לא מקבלים את האור הזה. "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנֲנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה" (במדבר יא א). על מה התאוננו? על מהירות המסע לארץ ישראל. ומתוך שלא שמחו בשמחת הגאולה שלהם, נתקעו במדבר ארבעים שנה.
ומהם 11 יום? ההפרש בין שנת לבנה לשנת חמה. אם רוצים ששנת הלבנה תהיה כשנת החמה צריך להוסיף לה 11 יום. זהו התיקון של "והיה אור הלבנה כאור החמה", שאור המקבל יהיה כאור הנותן. באותה שנה 11 הימים הללו לא הושלמו. לא היה אור הלבנה כאור החמה. לעומת זאת במבול אחרי התיקון היו 11 יום נוספים באותה שנה, וכדלקמן.
חוסר שמחה בגאולה של ה' היה גם בהקמת הבית השני. העולים לירושלים מנסים להקים את בית המקדש בחודש אייר כמו שלמה. "וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְבוֹאָם אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים לִירוּשָׁלַם בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי הֵחֵלּוּ זְרֻבָּבֶל בֶן שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וּשְׁאָר אֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי יְרוּשָׁלַם וַיַּעֲמִידוּ אֶת הַלְוִיִּם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית ה'" (עזרא ג ח).
הם מתחילים את העבודה בשמחה. "וְיִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת הֵיכַל ה' וַיַּעֲמִידוּ הַכֹּהֲנִים מְלֻבָּשִׁים בַּחֲצֹצְרוֹת וְהַלְוִיִּם בְּנֵי אָסָף בַּמְצִלְתַּיִם לְהַלֵּל אֶת ה' עַל יְדֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְכָל הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל לה' עַל הוּסַד בֵּית ה'". הם מבינים כי הם הולכים לבנות את הבית ש"גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָאוֹת וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם ה' צְבָאוֹת" (חגי ב ט).
אבל יש כאלה שלא מבינים את גודל השעה, "וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל: וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם כִּי הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק". התוצאה הכואבת היא שבניינו של בית המקדש נתקע כל ימי כורש ואחשוורוש עד ימי דרייווש השני, רק אחרי 18 שנה בימי עזרא ונחמיה הצליחו בני ישראל לשמוח בגאולה ולהגיע לשמחה גדולה מאוד. "וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד" (נחמיה פרק ח יז).
יש כאלה ששמחים בגאולה, רוצים לחגוג את יציאת מצרים והם מביאים השראת שכינה בישראל. כך היה בחודש אייר של השנה השנייה, אנשים רצו לחגוג את הגאולה. "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא: וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
הבקשה שלהם מביאה חג פסח שני בחודש אייר שכולו אתערותא דלתתא. "בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (במדבר ט ג-יד). ומיד אחר כך התורה מספרת לנו על השראת השכינה. "וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר: כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה" (במדבר ט טו).
עוד חודש אייר שהביאו בו השראת שכינה גדולה מאתערותא דלתתא היה בפסח השני שעושה חזקיהו המלך. "וַיִּשְׁלַח יְחִזְקִיָּהוּ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְגַם אִגְּרוֹת כָּתַב עַל אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה לָבוֹא לְבֵית ה' בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו וְכָל הַקָּהָל בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי" (דברי הימים ב ל א).
הפסח הזה נעשה בשמחה גדולה. "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים בִּירוּשָׁלִַם אֶת חַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה וּמְהַלְלִים לה' יוֹם בְּיוֹם הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים בִּכְלֵי עֹז לה'". מרוב שמחה הם מוסיפים עוד שבעה ימים לפסח שני. "וַיִּוָּעֲצוּ כָּל הַקָּהָל לַעֲשׂוֹת שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיַּעֲשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים שִׂמְחָה". עד שהפסוק אומר "וַתְּהִי שִׂמְחָה גְדוֹלָה בִּירוּשָׁלִָם כִּי מִימֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֹא כָזֹאת בִּירוּשָׁלִָם". ומתוך כל התקבלה תפילתם. "וַיָּקֻמוּ הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם וַיִּשָּׁמַע בְּקוֹלָם וַתָּבוֹא תְפִלָּתָם לִמְעוֹן קָדְשׁוֹ לַשָּׁמָיִם".
לעומת ההצלחות הללו, אנו רואים פעמים שלא זכו לקבל את האור בחודש השני. המפורסם שבכולם היה המבול, שהיה יכול להיות גשמי ברכה. באותו חודש הייתה יכולה להינתן תורה לעולם. אבל אנשי דור המבול לא רצו לקבל את השפע הגדול והוא הופך להיות מבול. "בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ" (בראשית ז יא). המבול אורך שנה תמימה ועוד 11 יום. "וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ" (בראשית ח יד ורש"י שם). מהו החודש השני? הגמרא אומרת שמי שחלק בחודש שבו נברא העולם, נולדו אבות ובו תהיה הגאולה, חלק גם כאן. "רבי אליעזר אומר זה מרחשון ר' יהושע אומר זה אייר" (ראש השנה יא ע"ב).
הסיבה שבגללה אנשי הדור ההוא לא נבהלים מהמבול היא הגאווה במעשי ידיהם. " אָמְרוּ לוֹ, זָקֵן, תֵּבָה זוֹ לָמָּה? אָמַר לָהֶם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא עֲלֵיכֶם אֶת הַמַּבּוּל. אָמְרוּ, מַבּוּל שֶׁל מַה? אִם מַבּוּל שֶׁל אֵשׁ - יֵשׁ לָנוּ דָּבָר אֶחָד, וַעֲלִיתָה שְׁמָהּ. וְאִם שֶׁל מַיִם הוּא מֵבִיא, אִם מִן הָאָרֶץ הוּא מֵבִיא, יֵשׁ לָנוּ עֲשָׁשִׁיּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, שֶׁאָנוּ מְחַפִּין בָּהֶם אֶת הָאָרֶץ, וְאִם מִן הַשָּׁמַיִם הוּא מֵבִיא, יֵשׁ לָנוּ דָבָר וְ'עָקֵב' שְׁמוֹ, וְאַמְרֵי לָה 'עִקֵּשׁ' שְׁמוֹ" (סנהדרין קח ע"ב). אנשי דור המבול חשבו שהם מספיק חכמים לייצר אמצעים שינצחו את ה'.
מאיפה הגאווה הגדולה הזאת? מתברר שהמקור שלה הוא בפיתוחים טכנולוגיים מרשימים שהיו באותו דור. "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ" (בראשית ה כט). ובמה הוא עשה נוח לעולם? "התקין להם מחרשות ומגלות וקרדומות וכל כלי מלאכה" (תנחומא בראשית). לא קשה לדמיין כמה לא נוח לכרות עצים בלי מסור וקרדומות. כמה לא נוח לבנות שולחנות, כיסאות ומיטות בלי פטיש ומסמרים. כמה קשה לבנות בתים כשהכול נעשה באמצעות ידיים כואבות. ההמצאות של נח פשטו בכל העולם והזניקו אותו קדימה. על זה נאמר בגמרא: "צדיק בא לעולם טובה באה לעולם" (סנהדרין קיג ע"ב).
בעקבות המצאת המחרשה ושאר כלי עיבוד האדמה, מגיעות כמויות התבואה לממדים שהעולם לא הכיר קודם. האנשים החלו להיות שבעים ומרוצים מהחיים וגאים כל כך עד שהם חושבים שהם יכולים להתחרות באלוקים.
כשראשו של אדם נמצא בשמים, הוא יכול בקלות להידרדר לגזל ולשחיתות. "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס" (בראשית ו יא). הגאווה הזאת הביאה אותם לחשוב שיש להם טכנולוגיה שהם יכולים באמצעותה לחסום את המבול שאלוקים מביא לעולם.
חכמינו אמרו שלעתיד לבוא אלוקים לא יביא מבול של מים לעולם אלא מבול של דֶּבֶר. ""מבול של מים אינו מביא אבל מבול של דֶּבֶר מביא על עכו"ם לימות המשיח" (ילקוט שמעוני בראשית - פרק ח - רמז סא). הפסוק שממנו הוא לומד הוא "וָאֶקַּח אֶת מַקְלִי אֶת נֹעַם וָאֶגְדַּע אֹתוֹ לְהָפֵיר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת כָּל הָעַמִּים" (זכריה פרק יא י). המדרש אומר שאלוקים מפר את הברית שהוא כרת עם כל האנושות ומביא מבול בגלל גאוותם.
וגאווה לא מניחה לאדם להכיר את בוראו. כך אומרת הגמרא (סוטה ה ע"א): "א"ר יוסף לעולם ילמד אדם מדעת קונו שהרי הקדוש ברוך הוא הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני. וכו'. אָמַר רַב חִסְדָּא וְאִיתֵּימָא מַר עוּקְבָא, כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵין אֲנִי וָהוּא יְכוֹלִין לָדוּר בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים קא) 'מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ, אוֹתוֹ אַצְמִית, גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב, אֹתוֹ לֹא אוּכָל'. אַל תִּקְרֵי, 'אֹתוֹ' אֶלָּא 'אִתּוֹ'. וזהו שנאמר (משלי טז) 'תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב'".
חברת המחקר הבינלאומית "גאלופ" עשתה סקר על מידת האמונה והדתיות בעולם ומצאה שכיום 59% מאוכלוסיית העולם מגדירה עצמה דתית, 23% אינה דתית אבל מאמינה באלוקים ו-13% מגדירים עצמם אתיאיסטים. בראש רשימת המדינות בעלי שיעור האתיאיסטים הגבוה ביותר ניצבת סין, שם 47% הם "אתיאיסטים משוכנעים". וזה לא פלא. זו מדינה קומוניסטית ואין בה מקום לדת, בטח לא עבור עובדי מדינה. על פי הסקר ההוא 38% מהיהודים ברחבי העולם רואים עצמם כדתיים, 54% מגדירים עצמם מאמינים לא דתיים, ורק 2% אתיאיסטים שאינם מאמינים באלוקים כלל.
לענייננו מה שחשוב הוא שמן המחקר עולה שהעשירים הם דתיים פחות, לא בגלל שהם חכמים יותר אלא בגלל שהם גאים יותר. "אנשים בעלי הכנסה נמוכה נוטים להיות דתיים יותר בשיעור של 17% מבעלי ההכנסה הגבוהה". 66% מהעניים ביותר הגדירו עצמם דתיים, לעומת 49% מהעשירים ביותר. הם בטוחים בעצמם, יש להם כסף, נכסים וחסכונות והם מרגישים על הגובה. וכשאדם מרגיש גבוה הוא שוכח את אלוקים. "פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה'" (משלי ל ט).
מהמקום הזה מובן למה גם אקדמאים פחות מאמינים מאחרים. הם רואים את פלאי ה' יום יום בכל תחומי החיים, אבל המקום הגבוה שלהם לא מאפשר להם אמונה. לכן בעלי השכלה גבוהה נוטים להיות פחות דתיים. רק 52% מבעלי ההשכלה האקדמית הגדירו עצמם דתיים ו-19% מהם תופסים עצמם כאתיאיסטים. זאת לעומת 68% דתיים ו-7% אתיאיסטים מקרב מי שיש לו השכלה רגילה.
הסקר לא בדק אנשים בעלי עוצמה. אבל כולנו יודעים שכאשר אדם עולה בדרגות בצבא או בממשל, זחה דעתו והוא עלול להגיע לכפירה. על הסכנה של החכם הגיבור והעשיר אומר ירמיה: "דַּבֵּר כֹּה נְאֻם ה' וְנָפְלָה נִבְלַת הָאָדָם כְּדֹמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וּכְעָמִיר מֵאַחֲרֵי הַקֹּצֵר וְאֵין מְאַסֵּף. כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ" (ירמיהו ט כא).
כן מזהיר ישעיהו את העולם מפני האסון שמביאה הגאווה, ה' יצטרך להכרית אותה לפני שהוא בונה את בית המקדש. אי אפשר לבנות בית מקדש כשהעולם מלא גאווה. כולנו זוכרים את נבואת ישעיהו על בית המקדש: "הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן-אָמוֹץ עַל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם; וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל-הַגּוֹיִם; וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר ה' אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם; וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים; וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת--לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב).
בפסוקים שבאים מיד אחר כך מזהיר הנביא את ישראל מהגאווה. "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'". אל תלכו ללמוד רוחניות בהודו, ולא קריאת קפה אצל הערבים. "כִּי נָטַשְׁתָּה עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם, וְעֹנְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים; וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ". נוטשים את היהדות ומתחתנים עם בנות נכרים.
ולא עוד, אלא שהם מחפשים את הרכוש. "וַתִּמָּלֵ֤א אַרְצוֹ֙ כֶּ֣סֶף וְזָהָ֔ב וְאֵ֥ין קֵ֖צֶה לְאֹצְרֹתָ֑יו". את הרכב המפואר "וַתִּמָּלֵ֤א אַרְצוֹ֙ סוּסִ֔ים וְאֵ֥ין קֵ֖צֶה לְמַרְכְּבֹתָֽיו". מתפעלים מטכנולוגיה שיצרו בני אדם, ושכחו את אלוקים. "וַתִּמָּלֵ֥א אַרְצ֖וֹ אֱלִילִ֑ים לְמַעֲשֵׂ֤ה יָדָיו֙ יִֽשְׁתַּחֲו֔וּ לַאֲשֶׁ֥ר עָשׂ֖וּ אֶצְבְּעֹתָֽיו". מרוב אהבתם והערצתם למעשי ידיהם, הם שכחו את בני האדם ורומסים אותם. "וַיִּשַּׁ֥ח אָדָ֖ם וַיִּשְׁפַּל־אִ֑ישׁ וְאַל־תִּשָּׂ֖א לָהֶֽם".
התיקון הוא: "בּ֣וֹא בַצּ֔וּר וְהִטָּמֵ֖ן בֶּֽעָפָ֑ר מִפְּנֵי֙ פַּ֣חַד ה֔' וּמֵהֲדַ֖ר גְּאֹנֽוֹ: עֵינֵ֞י גַּבְה֤וּת אָדָם֙ - שָׁפֵ֔ל, וְשַׁ֖ח ר֣וּם אֲנָשִׁ֑ים, וְנִשְׂגַּ֧ב ה֛' לְבַדּ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא". מי שלא ילמד להוריד את גאוותו - ייפגע. "כִּ֣י י֞וֹם לַה֧' צְבָא֛וֹת עַ֥ל כָּל־גֵּאֶ֖ה וָרָ֑ם וְעַ֖ל כָּל־נִשָּׂ֥א וְשָׁפֵֽל: "וְעַל֙ כָּל־אַרְזֵ֣י הַלְּבָנ֔וֹן הָרָמִ֖ים וְהַנִּשָּׂאִ֑ים וְעַ֖ל כָּל־אַלּוֹנֵ֥י הַבָּשָֽׁן: וְעַ֖ל כָּל־הֶהָרִ֣ים הָרָמִ֑ים וְעַ֖ל כָּל־הַגְּבָע֥וֹת הַנִּשָּׂאֽוֹת: וְעַ֖ל כָּל־מִגְדָּ֣ל גָּבֹ֑הַּ וְעַ֖ל כָּל־חוֹמָ֥ה בְצוּרָֽה: וְעַ֖ל כָּל־אֳנִיּ֣וֹת תַּרְשִׁ֑ישׁ וְעַ֖ל כָּל־שְׂכִיּ֥וֹת הַחֶמְדָּֽה".
מסביר הרד"ק: "זכר הדברים אשר יתגאה האדם בהם וכל הגאות ישפל ביום ההוא, כי האל יגבה על כלם ויודו לו גבהותו וישפלו לפניו, והדברים שיתגאה אדם בהם על בני אדם הם ההרים הרמים והגבעות הנשאות שיהיה נשגב בהם מפני אויביו, ויעשה הוא בהם והם לא יעשו בו, וכן מי שיש לו במישור מגדל גבוה או חומות העיר בצורה, וכן מתגאה האדם בעושר וברוב נכסים גדולים הבאים לאדם דרך סחורת הים ברוב".
נשיא ארה"ב לשעבר, ברק אובמה, המליץ בחום על ספרו של פרופסור יובל נח הררי "ההסטוריה של המחר". בספר זה כותב הפרופסור המלומד כי האנושות למדה לשלוט במלחמות, ברעב ובמגיפות. עכשיו אנחנו צריכים לדעת כי "במקום המאבק ברעב, במגפות ובמלחמות" אנו צריכים להעמיד בראש סדר היום שלנו "להביס את הזיקנה והמוות, לגלות את המפתח לאושר, ולשדרג את עצמנו לאלים".
כשאנשים חושבים שהם צריכים לשדרג את עצמם לאלים, ה' מוריד להם את הגאווה. עם גאווה אי אפשר להכיר את ה'. "וְשַׁח֙ גַּבְה֣וּת הָאָדָ֔ם וְשָׁפֵ֖ל ר֣וּם אֲנָשִׁ֑ים וְנִשְׂגַּ֧ב ה֛' לְבַדּ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא: וְהָאֱלִילִ֖ים (שהאנשים עושים) כָּלִ֥יל יַחֲלֹֽף: וּבָ֙אוּ֙ בִּמְעָר֣וֹת צֻרִ֔ים וּבִמְחִלּ֖וֹת עָפָ֑ר מִפְּנֵ֞י פַּ֤חַד ה֙' וּמֵהֲדַ֣ר גְּאוֹנ֔וֹ בְּקוּמ֖וֹ לַעֲרֹ֥ץ הָאָֽרֶץ: בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יַשְׁלִ֣יךְ הָאָדָ֔ם אֵ֚ת אֱלִילֵ֣י כַסְפּ֔וֹ וְאֵ֖ת אֱלִילֵ֣י זְהָב֑וֹ אֲשֶׁ֤ר עָֽשׂוּ־לוֹ֙ לְהִֽשְׁתַּחֲוֹ֔ת לַחְפֹּ֥ר פֵּר֖וֹת וְלָעֲטַלֵּפִֽים: לָבוֹא֙ בְּנִקְר֣וֹת הַצֻּרִ֔ים וּבִסְעִפֵ֖י הַסְּלָעִ֑ים מִפְּנֵ֞י פַּ֤חַד ה֙' וּמֵהֲדַ֣ר גְּאוֹנ֔וֹ בְּקוּמ֖וֹ לַעֲרֹ֥ץ הָאָֽרֶץ: חִדְל֤וּ לָכֶם֙ מִן־הָ֣אָדָ֔ם אֲשֶׁ֥ר נְשָׁמָ֖ה בְּאַפּ֑וֹ כִּֽי־בַמֶּ֥ה נֶחְשָׁ֖ב הֽוּא".
העולם לומד כעת לא להשתחוות לאלילי זהב וכסף. לא לכרוע ברך למכוניות ולמעשי ידיו. כשאדם רוכש ענווה הוא יכול להכיר את ה'. כשיש ענווה - אפשר להכיר את ה' ואפשר לבנות את בית המקדש. הוא הבית שגבוה מעל כל הגבוהים. "נָכ֨וֹן יִֽהְיֶ֜ה הַ֤ר בֵּית־ה֙' בְּרֹ֣אשׁ הֶהָרִ֔ים וְנִשָּׂ֖א מִגְּבָע֑וֹת" וכל העולם יכיר בו "וְנָהֲר֥וּ אֵלָ֖יו כָּל־הַגּוֹיִֽם". ויהי רצון שנזכה לראות עין בעין בשוב ה' ציון ויתקיים בנו ובעולים כולו "וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא". אמן ואמן.
סיפור
סיפר מאיר חקאק: יום לפני שהתחילה מלחמת המפרץ הראשונה הוציא כבוד הרב מרדכי אליהו זצ"ל פסק שחייבים לגלח את הזקן, מפני שהמסכות לא אוטמות עם הזקן, וחמורה סכנה מאיסור תורה. התקשרתי לכבוד הרב מרדכי אליהו זצ"ל, ואמרתי לו שאפשר לשים שקית ניילון גדולה ושקופה, לעשות חור במקום של המסנן ולקשור את השקית בצוואר, וכך אין צורך להוריד את הזקן.
כבוד הרב ביקש שאגיע אליו ואדגים לו למה כוונתי. זה היה בלילה שבו התחילה המלחמה. נסעתי לבית הרב מכוכב יעקב דרך אל בירה, קלנדיה ושועפת, ובכל הדרך, בפעם הראשונה בחיי, לא הייתה נפש חיה בדרכים. לא חיילים, לא ערבים וגם לא כלבים. כולם פחדו ממלחמת הטילים הראשונה. כל הדרך שיננתי ששלוחי מצווה אינם ניזוקים, לא
בהליכתן ולא בחזרתם.
הגעתי לבית כבוד הרב, שם חיכו לי הרב והרבנית. הדגמתי להם את מה שאמרתי, והם השתכנעו שהפתרון הוא ישים ובטוח. הוספתי ואמרתי שבשלב הזה עשו את שהצעתי לילדים, ואז קראו לזה ברדס פסיבי.
למחרת כבוד הרב מרדכי אליהו זצ"ל הודיע בכלי התקשורת שבא אליו המהנדס מאיר חקאק
והסביר מה צריך לעשות לבעלי זקן.
אני הערצתי את כבוד הרב על כך, מפני שצריך ענווה גדולה לשנות פסק לאחר יום, ובכל התקשורת, בייחוד שהכרתי אנשים שלא היו מוכנים לזוז מעמדתם גם נגד המציאות.
מובאות
עיקר בית המקדש ועיקר כוחם של האבות הוא לא קבלת האור אלא הישארות האור בתוכם. קביעות של אור נקראת השראת שכינה. וכיוון שעיקר בית המקדש הוא השארת האור בתוכנו, עיקר השראת השכינה נחשב בחודש אייר
העולם לומד כעת לא להשתחוות לאלילי זהב וכסף. לא לכרוע ברך למכוניות ולמעשי ידיו. כשיש ענווה - אפשר להכיר את ה' ואפשר לבנות את בית המקדש
תשובה כהלכה
קריאה למלחמה. מה ההיתר לקרוא על עלילות ומלחמות, אף שמהשולחן ערוך נראה שלכאורה אסור?
השולחן ערוך אסר זאת משום "מושב לצים", ועל כן אם הדבר נעשה מתוך צורך להכרת ההיסטוריה ולהעשרת הידע, ואין בזה משום ביטול תורה, אי אפשר להגדיר זאת כמושב לצים, ולכן הדבר מותר. כמו כן גם סתם ספרי קריאה שאדם קורא, אם הוא עושה זאת כדי לרענן את עצמו, ומתוך צורך נפשי של מנוחה, אין הדבר מושב לצים, ולכן מותר.
וַתֵּעָצַ֥ר הַמַּגֵּפָה. במה הרב מציע להתמקד בימים האלה ואיך להגביר קשר ואהבת ישראל?
א. בכיסופים לבניית בית המקדש, כשם שמה שעצר את המגיפה בזמן דוד המלך היה בניית המזבח בהר הבית, כנאמר וַיִּבֶן֩ שָׁ֨ם דָּוִ֤ד מִזְבֵּ֙חַ֙ לה' וַיַּ֥עַל עֹל֖וֹת וּשְׁלָמִ֑ים וַיֵּעָתֵ֤ר ה' לָאָ֔רֶץ וַתֵּעָצַ֥ר הַמַּגֵּפָ֖ה מֵעַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל: ב. תפילה. ג. עשיית חסד וצדקה מצילה ממוות. ד. הקפדה על מאה ברכות ביום בכוונה. ונשים שלא נוהגות להתפלל ג' תפילות יכולות לברך את ה' בעין טובה במילים שלהן, כגון ברוך ה' שיש גשם, ברוך ה' שיש לי ילדים טובים וכדומה.
קירון פנים של ה'. מה מעידה עלינו כעם וכפרטים המגיפה שבאה עלינו?
אני לא יודע מה כוונת ה' במגיפה הזו, זה גדול עלי, אבל אפשר לראות שאלוקים עושה הרבה דברים טובים בחסות הקורונה הזאת. דוגמה אחת לזה אפשר לראות בקירוב המדהים שיש כעת בבני ברק בין חיילים לחרדים. מי היה יכול לעשות דבר כזה?
עוד ניתן לראות כי הקורונה מחלישה מאוד את האיום האירני שזומם להשמיד אותנו ומעודד את חמאס וחיזבאללה כנגדנו. אנחנו צריכים בעת הזאת להיות בשמחה גדולה על כך שאלוקים מנקה את העולם מהרשעה, והכול למען עם ישראל. כך כתוב במדרש "כל העולם כולו וכל אומות העולם מתרעשים ומתבהלים ונופלים על פניהם ויאחוז אותם צירים כצירי יולדה וישראל מתרעשים ומתבהלים ואומרים להיכן נלך ולהיכן נבוא. ואומר להם: בניי אל תתייראו כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם מפני מה אתם מתייראים, אל תיראו הגיע זמן גאולתכם. ולא כגאולה ראשונה כך גאולה אחרונה כי גאולה ראשונה היה לכם צער ושיעבוד מלכיות אחריה, אבל גאולה אחרונה אין צער ושיעבוד מלכויות אחריה".
