שומרים שבת כדי להתחבר לנוכחות ה' בתוכנו

אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב

פרשת וישלח מתחילה בפחד של יעקב מעֵשָׂו. "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ" (בראשית לב ח). הוא מתפלל: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים" (בראשית לב יב). שולח מתנות להפיס את כעס עשו ומשתחווה בעת הפגישה "אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו". בסופו של דבר נמוג הפחד, עשו ויעקב מתחבקים ומתנשקים. אחרי כל זה מסתבר שעֵשָׂו פחד מיעקב, הוא עוזב את ארץ ישראל מפני יעקב אחיו. "וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו" (בראשית לו ו).

חכמינו בגמרא (סנהדרין צח ע"ב) שאלו מפני מה הפחד הזה של יעקב, והרי ה' הבטיח לו "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת" (בראשית כח טו). ולא רק מאחיו עשו הוא מפחד פחד שווא. קודם לכן הוא מפחד מלבן שיגזול ממנו את רחל ולאה: "כִּי יָרֵאתִי כִּי אָמַרְתִּי פֶּן תִּגְזֹל אֶת בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי". גם כאן זה היה פחד שווא, אלוקים שומר עליו כמו שהבטיח והזהיר מראש את לבן שלא לפגוע בו (בראשית לא כט). מאוחר יותר הוא ובניו מפחדים משליט מצרים, שהחזיר להם את כספם, וגם פה מדובר בפחד שווא: "וַיִּרְאוּ אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם וַיִּירָאוּ" (בראשית מב לה). אלוקים מסביר לו שהכול לטובתו והוא לא צריך לפחד. "אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם" (בראשית מו ג).

גם בשכם פוחד יעקב מיושבי הארץ. "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּישֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (בראשית לד ל). גם פה מתברר שהפחד היה פחד שווא, כי בסופו של דבר רועדים כל יושבי הארץ מפני יעקב ובניו, מפני אלוקים שנמצא בתוכם: "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (בראשית לה ה).

התבוננות קלה בפרשה תראה לנו כי בכל פעם שיעקב מתגבר על הפחד, הוא נקרא ישראל כי אלוקים בתוכו. כך אומר לו ה' אחרי שהם מכים את שכם ונופלת חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם: "לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל". כך אומר לו שרו של עשו אחרי שיעקב מנצח אותו במעבר יבק: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית לב כט). גם כשהוא יוצא מהמפגש עם עשו מנצח הוא בונה מזבח וקורא לו: "אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל".

לכן, כאשר ירמיהו מבקש לחזק את רוחו של עם ישראל שיכיר כי ה' איתו ויתגבר על הפחד המדומה, הוא משתמש בשני השמות, יעקב וישראל: "וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחֹוק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹוב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד: אַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' כִּי אִתְּךָ אָנִי כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה וְאֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָ" (ירמיהו פרק ל' ופרק מו).

גם ישעיהו מחזק את עם ישראל בצמד המילים יעקב וישראל: "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ הָאֹמֵר לְךָ אַל תִּירָא אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ: אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב מְתֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם ה' וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" (מא יג). כן חוזר ואומר ישעיהו בפרק מג (א): "וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה' בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל אַל תִּירָא כִּי גְאַלְתִּיךָ קָרָאתִי בְשִׁמְךָ לִי אָתָּה", וחוזר להזהיר על הפחד בשני השמות גם בפרק מד א.

החיזוק הזה נצרך כדי שלא נגיע לפחד המרגלים שלא זכרו כי ה' איתם. כך מזהירה התורה את הלוחמים שיוצאים למלחמה במילים "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם: כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" (דברים כ א). איך זכו בני ישראל שנאמר עליהם כאן כי ה' "הֹלֵךְ עִמָּכֶם" ממש, בשעה שבמקומות אחרים הוא הולך לפניהם או אחריהם?

ביציאת מצרים, למשל, מצוין שה' הלך לפני העם: "וה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם" (שמות יג כא). בכניסה לארץ ישראל, בני ישראל הם שהולכים לפני ה' למלחמה: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה" (במדבר לב כ). ואילו בספר ישעיהו אומר להם הנביא כי ה' ילך גם לפניהם וגם אחריהם: "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (ישעיה נב יב).

התשובה לשאלה הזאת מובאת בספר דברים, שם מסביר משה לבני ישראל כי כשהם יתגברו על הפחד שלהם, ה' יהיה בקרבם ממש. כשהם מפחדים, שם ה' הגדול והנורא נקרא עליהם. אבל לא שם ה' הגיבור. "לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא" (דברים ז כא). אם תתגבר ותתחזק - יתגלה עליך גם שם ה' הגיבור. כך קורה בעת הגאולה "אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם חַי וְקַיָּם עֲשֵֹה עִמָּנוּ חֶסֶד בַּעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא שֶׁנִּקְרָא עָלֵינוּ וְקַיֵּם לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ עַל יְדֵי צְפַנְיָה חוֹזָךְ כָּאָמוּר בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם. כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר ה'".

הגמרא (יומא סט ע"ב) אומרת כי ירמיהו ודניאל גילו לנו ששם ה' מתגלה בעולם לפי מציאות הגלות והגאולה. לפי מציאות הגבורה והחולשה של עם ישראל. לכן ירמיהו לא אומר על ה' "נורא". "עֹ֤שֶׂה חֶ֙סֶד֙ לַֽאֲלָפִ֔ים וּמְשַׁלֵּם֙ עֲוֹ֣ן אָב֔וֹת אֶל־חֵ֥יק בְּנֵיהֶ֖ם אַחֲרֵיהֶ֑ם הָאֵ֤ל הַגָּדוֹל֙ הַגִּבּ֔וֹר ה֥' צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ". כי הגויים קרקרו את היכלו (ירמיהו לב יח). דניאל, שנמצא בגלות בבל עם ישראל המושפלים בין האומות, לא אומר "גיבור". "וָֽאֶתְפַּֽלְלָ֛ה לַה֥' אֱלֹהַ֖י וָאֶתְוַדֶּ֑ה וָאֹֽמְרָ֗ה אָנָּ֤א אֲ-דֹנָי֙ הָאֵ֤ל הַגָּדוֹל֙ וְהַנּוֹרָ֔א שֹׁמֵ֤ר הַבְּרִית֙ וְֽהַחֶ֔סֶד לְאֹהֲבָ֖יו וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֹתָֽיו" (דניאל ט ד). הם יודעים ש"הקדוש ברוך הוא אמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו". ואם שם ה' הגיבור לא נגלה על ישראל, הם לא אומרים גיבור.

גם נחמיה יודע בשעה שעם ישראל חלש, לא נגלה שם ה' הגיבור. "וָאֹמַר אָנָּא ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא שֹׁמֵר הַבְּרִית וָחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו" (א ה). וכשהוא רוצה לחזק את בני ישראל הוא אומר להם כשם שאמר להם משה, עכשיו נגלה עליכם שם ה' הגדול והנורא. אם תתגברו, יתגלה עליהם שם ה' הגיבור גם כן. "אַל תִּירְאוּ מִפְּנֵיהֶם אֶת אֲ-דֹנָי הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא זְכֹרוּ וְהִלָּחֲמוּ עַל אֲחֵיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם נְשֵׁיכֶם וּבָתֵּיכֶם" (דניאל ד ח). ובאמת כשהם מתגברים על כל הנוכרים שמפריעים לבניין ירושלים, חוזר שם ה' הגיבור להיקרא עליהם. "וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא שׁוֹמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד" (נחמיה ט לב). ויהי רצון שיתגלה גם עלינו שם ה' "האל המלך הגדול הגבור והנורא" (ראשי תיבות גימטריה שם הויה).

אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם

כשאנחנו זוכרים כי ה' נפח בנו נשמת חיים וחלק ממנו יתברך נמצא בתוכנו, אנו מבינים למה שמירת השבת קשורה לכך שה' שבת ביום שבת. אם אנחנו שומרים אותה אנו זוכים להתחבר לנשמת רוח ה' שבתוכנו. הוא שובת ממלאכתו בשבת מבריאת העולם ועד עתה, וגם אנחנו שובתים בשבת כמוהו כי הוא בתוכנו. בשמירת השבת אנו מתקשרים לנשמה שבתוכנו יותר ויותר ומתחברים דרכה אליו. כך אנחנו מודעים לנשמה האלוקית שבתוכנו בכל רגע מרגעי השבת ומקיימים מצוות "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". כך אנחנו חווים את מציאות ה' בתוכנו ברמ"ח אברינו ושס"ה גידנו. במאכלינו ובמלבושינו. בגופנו ובנשמתנו. מרגישים את החלק האלוקי שפועם בקרבנו.

זאת הסיבה שבגללה מזהירה התורה ואומרת כי מי שעושה מלאכה בשבת, מתנתק ונכרת מהנוכחות האלוקית שבקרבו. "כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ" )שמות לא, יד).

שמירת השבת היא לא רק עניין פרטי של כל אחד ואחד מאתנו. השראת השכינה הפרטית הזאת בונה בסופו של דבר את בית המקדש. לכן מזהיר ה' את משה בעת הקמת המשכן על השבת: "וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם". טעם העניין הוא שאי אפשר להשרות שכינה במקדש בלי שתשרה שכינה בבית של כל אחד ואחד מישראל. "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'" (ויקרא יט ל; ויקרא כו ב).

ניתן להבין את משמעות השבת לעם ישראל מהגמרא בעירובין (סט ע"ב) שאומרת כי כל מי שעובר על כל אחת מעבירות התורה נחשב עדיין ישראל כשר, אבל מי שמחלל שבת – מתנתק לגמרי מכלל ישראל ונחשב כמומר. כך היא דורשת את הפסוק שנאמר בעניין הקרבנות: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'". "מכם" – משמע שרק חלק מכם יכול להקריב קרבן לה'. ומי לא? מומר לעבודה זרה שאין לו רשות לעבוד את ה' ביחד עם העבודה הזרה שהוא עובד.

הגמרא ממשיכה ואומרת, כי מי שמחלל שבת בפרהסיה לא יכול להקריב קרבן בבית המקדש על חטאו, למרות שהוא עבר עבירה בשוגג. "מכאן אמרו: מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה חוץ מן המומר והמנסך יין והמחלל שבתות בפרהסיא".

מחלל שבת בפרהסיה – יצא מכלל ישראל

בשולחן ערוך (אורח חיים הלכות שבת סימן שפה סעיף ג) נפסק כי מי שמחלל שבת בפרהסיה, אפילו באיסור דרבנן, נחשב כמו מומר, ומי שמחלל שבת באיסור תורה בצנעה – לא נחשב כמו מומר. כן חוזר ופוסק השו"ע בהלכות שחיטה (יורה דעה סימן ב סעיף ה). כן כותב הרמב"ם בסוף הלכות שבת: "השבת ועבודה זרה כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה. והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם. לפיכך כל העובר על שאר המצות הרי הוא בכלל רשעי ישראל אבל מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה ושניהם כגוים לכל דבריהם" (רמב"ם שבת ל טו). והדברים החמורים הללו מדברים בעד עצמם.

בימינו יש הרבה אנשים שהם בחינת "תינוק שנשבה", וגם אם הם מחללים שבת בפרהסיה, הם לא רוצים להתנתק מכלל ישראל ולהיחשב כמומרים. האם מחשיבים אותם כעובדי עבודה זרה? על המדוכה הזאת ישבו כמה וכמה גאוני עולם לפני מאה שנה ויותר.

כך כתב שו"ת "מלמד להועיל" (חלק א אורח חיים סימן כט): "אך בזמן הזה נוהגין להקל אף בארץ אונגארן (הונגריה) ומכל שכן בארץ אשכנז (גרמניה). וזכורני שפעם אחת אירע אבילות לאיש אחד שחנותו פתוח בשבת, והוא אחד מבעלי בתים של קהלתנו, קהל עדת ישראל, וירד לפני התיבה בבית הכנסת של קהלתנו, אך הגבאי ידע לרצות אותו ולפייסו שלא ירד עוד מפני שהקהל ירננו על זה, ואח"כ הלך זה האיש לביהכ"נ של חברת ש"ס, ואף שהגבאי דשם היה איש חרד וירא אלוקים הניחו לירד לפני התיבה בלי מניעה, וכאשר שאלתי את הגבאי למה לא מנעו, אמר לי שכן הוא ג"כ מנהג מימים קדמונים בבית המדרש דפה שאין מונעין מלירד לפני התיבה האנשים שמסחרם פתוח בשבת, וכיון שהרבנים דשם שהיו אנשי שם לא מיחו מסתמא היה טעמם ונימוקם עמם. ואפשר שסמכו על זה מה שכתוב ג"כ בשו"ת בנין ציון החדשות סי' כ"ג שמחללי שבת בזמנינו נחשבים קצת כתינוק שנשבה לבין הנכרים, מפני שבעוונותינו הרבים רוב ישראל בארצנו מחללי שבת הם, ואין דעתם בזה לכפור בעיקרי אמונתנו עיין שם, וכן הגיד לי הרב מו"ה משולם זלמן הכהן ז"ל בשם הגאון בעל שואל ומשיב שכתב שהאנשים מאמעריקא אינם נפסלים ע"י חילול שבת שלהם מפני שהם כתינוק שנשבה לבין הנכרים אח"כ מצאתי כעין זה בהגהות רע"א לי"ד סי' רס"ד ועיי"ש סברות להקל".

לכן למעשה הורה לנו מרן הרב זצוק"ל לצרף למניין מי שמצטרף ובא מעצמו אע"פ שמרננים עליו שמחלל שבת בפרהסיה. וייזכר לטוב האדמו"ר מחב"ד זיע"א, שהשתדל כי בנות ישראל ידליקו נרות שבת אף אם אינן שומרות שבת במלואה. ועל ידי כך תראה בעצמה שהשבת חשובה בעיניה. ובמקרה זה גם לשיטת המחמירים שסוברים כי גם היום דין מחלל שבת בפרהסיה כעכו"ם ב"מ בהדלקת הנרות הללו יינצלו מהדין החמור של מחלל שבת בפרהסיה שנחשב כעובד עבודה זרה.

ובאמת צריך לברר למה הפרהסיה כל כך חמורה בעבירה זו, עד כדי כך שאם עבר על איסור דרבנן בפרהסיה – הריהו כמומר, ואם עבר על איסור מהתורה בחדרי חדרים – אינו כמומר. כדי להשיב על כך צריך להבין שיש חשיבות לשמירת שבת פרטית ויש חשיבות עליונה לשמירת שבת במרחב הציבורי.

על חשיבתה של השבת במרחב הציבורי יעידו דברי ירמיהו שנאמרו בירושלים בשער בני העם ובכל שערי ירושלים: "כֹּה אָמַר ה' הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָם: וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם". מדובר בעם שנמצא לפני חורבן בית ראשון. הם עוברים על עבירות של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אבל ירמיהו מצווה אותם שלא יחללו שבת ברשות הרבים.

ירמיהו אומר להם שההצלה מהחורבן תלויה בשמירת שבת ברשות הרבים. "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּן אֵלַי נְאֻם ה' לְבִלְתִּי הָבִיא מַשָּׂא בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וּלְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת בּוֹ כָּל מְלָאכָה: וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת מְלָכִים וְשָׂרִים יֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא דָוִד רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים הֵמָּה וְשָׂרֵיהֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָם וְיָשְׁבָה הָעִיר הַזֹּאת לְעוֹלָם".

אבל אם לא תשמרו את השבת ברשות הרבים תישרף ירושלים באש ולא תכבה. "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלַם וְלֹא תִכְבֶּה". כי חוסר שמירת השבת ברשות הרבים היא חורבן לאומי.

שבעים שנה מאוחר יותר, כשעזרא ונחמיה בונים מחדש את ירושלים, הם מוצפים בהרבה בעיות רוחניות של נישואי תערובת והתערבבות רוחנית עם הגויים ואימוץ תרבותם. גם נחמיה מבין כי המפתח לגאולה ולבניין ירושלים הוא שמירת השבת ברשות הרבים "בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹרְכִים גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל הַחֲמֹרִים וְאַף יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְכָל מַשָּׂא וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וָאָעִיד בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד: וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ מְבִיאִים דָּאג וְכָל מֶכֶר וּמוֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם".

נחמיה מבין שיש עשירים שמרווחים מהמסחר הזה בשערי ירושלים. "וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי יְהוּדָה וָאֹמְרָה לָהֶם מָה הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים וּמְחַלְּלִים אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת: הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם וַיָּבֵא אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת וְעַל הָעִיר הַזֹּאת וְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל לְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת".

אחרי שהוא גוער בעשירים שגורפים את השלל, הוא נפנה לפעולה מעשית, ולקראת כניסת השבת הוא סוגר את שערי ירושלים: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלְלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי עַל הַשְּׁעָרִים לֹא יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת". הסוחרים, שבאים כמנהגם בכל שבת, באו עם הסחורה. אבל השערים סגורים. הם לא נשברים ומחכים שהציבור יראה את הדוכנים וילחץ על נחמיה לפתוח את השערים לסחור כמו כל שבת. "וַיָּלִינוּ הָרֹכְלִים וּמֹכְרֵי כָל מִמְכָּר מִחוּץ לִירוּשָׁלִָם פַּעַם וּשְׁתָּיִם". נחמיה מבין שהנוכחות של הסוחרים ליד שערי ירושלים עלולה להביא תסיסה בציבור, ולכן הוא נוקט פעולה: "וָאָעִידָה בָהֶם וָאֹמְרָה אֲלֵיהֶם מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד הַחוֹמָה אִם תִּשְׁנוּ - יָד אֶשְׁלַח בָּכֶם מִן הָעֵת הַהִיא לֹא בָאוּ בַּשַּׁבָּת". נחמיה מבין שאת העם בונים דרך שמירת השבת במרחב הציבורי. הפעולה שלו צלחה, והוא בונה את ירושלים.

בן-גוריון וחלק מחברי הממשלה בזמן הקמת המדינה לא שמרו שבת בחייהם הפרטיים. אבל הם הבינו שהקמת מדינת ישראל תלויה בשמירת השבת הציבורית. היו קולות חזקים בתוכם שרצו לקבוע את יום השבתון של המדינה החדשה ביום ראשון, כנהוג בעולם המערבי. כך יוכלו לפתח את המדינה החדשה, ולא לשים מקלות בגלגלים של המסחר עם העולם כולו.

בן-גוריון וחבריו האחראיים הבינו שהשבת חייבת להישמר במרחב הציבורי, ולכן הם אסרו תחבורה ציבורית בשבת וקבעו את השבת ליום מנוחה שבו שובתים כל משרדי הממשלה, המפעלים וכיו"ב.

אנחנו רוצים לחזק מאוד את ידיו של שר הבריאות יעקב ליצמן על מלחמתו למען השבת הציבורית, וקוראים לכל חברי הכנסת והשרים מאגודת ישראל, ש"ס והבית היהודי להצטרף אליו במאבקו למען השבת ולמען דמותה היהודית של מדינת ישראל.

ויהי רצון שבזכות שמירת השבת נזכה לגאולה שלמה במהרה, כפי שנאמר (ישעיהו נו, ד):" כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי... וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי". אמן ואמן.