האם פסק דין שניתן לפני מספר ימים בבית המשפט המחוזי בירושלים צפוי להביא לעתירות נוספות שיובילו בשיטת הסלאמי לשינוי דה פקטו של חוקי ההגירה בישראל?
השופט ארנון דראל קבע כי עובדת זרה בת 50 תקבל מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים, רק בשל קשריה עם משפחת האדם בו טיפלה, משך שהותה בישראל והעובדה שהוריה נפטרו, וזאת מבלי נימוק הומניטארי ממשי.
מדובר בפסק דין שניתן בעתירה של רוטשל מנדל, אזרחית הפיליפינים כבת 50, שנכנסה לעבוד בישראל לפני כ-17, וטיפלה בנכה צה"ל שנפצע בעת פינוי חצי האי סיני. אותו אדם נפטר לפני כארבע וחצי שנים.
אלא שבשלב זה, במקום לעזוב את ישראל, המשיכה העובדת להתגורר בבית המשפחה בה עבדה, וביקשה כי ינתן לה מעמד בישראל בנימוק הומניטארי.
הנימוקים שהביאה היו משך שהותה בישראל והקשרים החברתיים שיצרה כאן, הקשר למשפחה, שבניה תיארו אותה כאחותם, וכן העובדה כי אמה נפטרה, וטענה כי יש לה אחות בלונדון ואח בפליפינים שעמו אינה בקשר, ולכן אין לה זיקה לפיליפינים.
במספר הליכים ובהם ערעור פנימי ברשות האוכלוסין, נדחתה בקשתה שוב ושוב בטענה כי אין מדובר במקרה הומניטארי שכן מדובר באשה בוגרת שגדלה וחיה עד גיל 33 בפיליפינים, והגיעה לישראל לעבוד בידיעה שבתום תקופת העבודה תעזוב את הארץ.
עמדת רשויות המדינה היתה כי אם יאושר לה לשהות בישראל דרך קבע בגין נימוקים אלו, הרי שהדבר יפתח פתח לעתירות רבות דומות, שכן מטבע הדברים עובד זר שעובד בישראל מספר שנים לא מבוטל, יוצר קשרים חברתיים ונקשר למשפחות אצלן הוא עובד.
"שהות ארוכה בישראל לא מהווה טעם הומניטרי מיוחד המקנה מעמד בישראל", נכתב בהחלטת וועדת הערר של רשות האוכלוסין. "...מדובר באישה בגירה, אשר ביכולתה לקיים חיים עצמאיים במדינת מוצאה".
אלא שהעובדת לא ויתרה, וניהלה הליכים משפטיים ממושכים במשך כ-4 שנים, במהלכן נותרה בישראל. בהקשר זה יש לציין כי המדינה טענה כי "מדובר בערעור שכל מטרתו להאריך את שהותה של המערערת בישראל ללא עילה מוצדקת".
המערערת הגישה ערר לבית הדין לעררים בירושלים וזה פסק כי יש להביא את עניינה של המערערת לפני הוועדה הבין-משרדית.
המדינה ערערה על פסק הדין, אך השופט דראל מביהמ"ש המחוזי בירושלים שדן גם בערעור הנוסף, דחה את הערעור והורה על הבאת עניינה של המערערת לפני הוועדה ומנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה.
הוועדה והמנכ"ל חזרו על הקביעות הקודמות כי אין להיענות לבקשה, והעובדת הגישה ערעור נוסף לבית הדין לעררים, אך זה קבע כי מדובר בהחלטה סבירה שאין להתערב בה.
בעקבות כך הוגש הערר לבית המשפט המחוזי בירושלים שבעניינו ניתן השבוע פסק הדין.
השופט ארנון דראל קיבל את הערעור ודחה את הדגשת המדינה ו"חששה כי בהיעדר נסיבות הומניטריות מיוחדות קבלת טענת המערערת תביא להשלכות רוחב משמעותיות, לפיהן תעמוד לכל עובד זר המקיים קשר עם משפחת מעסיקו טענה הומניטרית לפיה על המשיבה להעניק לו מעמד בישראל".
לפי השופט דראל מדובר במקרה חריג, בו מתקיימות כמה נסיבות ובהן זמן השהות בישראל, הקשר המיוחד עם משפחת המטופל, ופטירת הוריה של העובדת.
עורכי הדין של המערערת כמו גם השופט דראל הדגישו שוב ושוב את פטירת הוריה של העובדת ותיארו אותה כיתומה, אך יש לציין כי מדובר באשה בת 50.
לדברי השופט דראל, את חשש המדינה כי מדובר במקרה שיביא השלכות רוחב, הוא מפיג בכך שקבע שיש לבחון כל מקרה לגופו באופן פרטני.
אלא שמהלך ההליך עלתה טענה משמעותית של עורכי הדין של העובדת, והיא כי במדינות אחרות בעולם ובהן גרמניה, צרפת וקנדה, עובדים זרים השוהים תקופות זמן מוגדרות מראש עם אשרת עבודה יכולים להגיש בקשות לקבל מעמד.
טענה זו יכולה ללמד על שאיפה אפשרית לשינוי חוקי ההגירה בישראל באמצעות בתי המשפט.
מדובר בשיטת סלאמי המוכרת מסוגיות משפטיות רבות ארגוני שמאל רדיקאליים שינו דה פקטו את התנהלות רשויות המדינה מבלי לשנות את החוק.
לאחר שהכניסו את הרגל בדלת בעתירה חריגה זו, יבואו מקרים "חריגים" נוספים, ולבסוף יוגש בג"ץ שידרוש שינוי נהלים.
האם אכן כך יקרה? סביר להניח שבארגוני זכויות המהגרים כבר לומדים את פסק הדין ומתכננים את צעדיהם הבאים.
כתבה חשובה ומנוסחת היטב 1 ח' שבט תש"פ 20:29 אבזם