\
לפני בואו של הוד כ"ק מורנו רבי ישראל בעל שם טוב למעזיבוז, שימש שם כמגיד הרב הקדוש רבי זאב קיצעס, והיה כפוף לבעל שם טוב.
רצונו של רבי זאב היה חזק מאד לעלות ולהתיישב בארצנו הקדושה ושאל על כך כמה פעמים את הבעל שם טוב ולא הסכים לו. אך מחמת גודל ותוקף קדושתו – נמלך בדעתו לנסוע.
בימים ההם היה נהוג להתחיל בנסיעה כאשר הבצק עולה, כלומר בערב שבת קדש בבוקר, כאשר כל בני ישראל אופים חלות לשבת קדש, אז היו יוצאים את העיר ושובתים לא רחוק משם.
כאשר יצא רבי זאב את העיר בערב שבת קדש בבוקר, פגש בדרכו את מורנו הבעל שם טוב בהלכו אל העיר מעזיבוז.
וישאלהו: לאן פניך מועדות?
ענה לו רבי זאב: תקפה עלי ביותר תשוקתי העזה לעלות לארצנו הקדושה והחילותי כעת בנסיעתי זו.
ויאמר לו הבעל שם טוב: לא אעצור בעדך מלנסוע, אך כאשר נוסע אני כעת למעזיבוז, הנה משום כבודי אבקשך לחזור אתי למעזיבוז ולשבות אתי שם, ואחרי שבת תסע כרצונך.
נענה רבי זאב ואמר: אגלה את האמת לרבנו, כספי מועט הוא, ואני חס על הוצאה מיותרת זו של החזרה למעזיבוז והשביתה שם.
אמר לו הבעל שם טוב: עלי הוצאותיך כולל דמי המרחץ.
ויאות רבי זאב לחזור עם הבעל שם טוב ולשבות במעזיבוז.
אחרי רחיצתם במרחץ לכבוד שבת, אמר הבעל שם טוב לרבי זאב ללכת ראשון לטבול במקוה.
בצאתו מן הטבילה אמר רבי זאב לבעל שם טוב שהוא חוזר בו מנסיעתו כעת לארצנו הקדושה.
והוסיף:
כשטבלתי במקוה בעינים פקוחות כדרכי, ראיתי את כל דרך נסיעתי לארצנו הקדושה, בואי לירושלים, כניסתי לעזרות ולהיכל, וכאשר שאלתי היכן ארון הקודש? ענו לי שהארון נמצא במעזיבוז...
["שמועות וסיפורים – מרחפת"]
