גם כשהאדם נופל והופך לעבד השבוי בידי יצרו-הרע – תמיד אפשר להשתחרר ולהפוך לבן חורין, וכך להפוך את הרע לטוב | לא די בעולם השכלי ולא די בעולם המעשה המדויק. צריך להלהיב את הלב, לא בהתרגשות מלאכותית, אלא מתוך חיבור ליהדות פשוטה וחמימה, החיה ופועמת בקהילה היהודית לדורותיה.
\
מדברים אוכלים ומדברים. ליל הסדרהתפרסם לראשונה בגליון 'גל עיני'
בחג הפסח, זמן חרותנו, נסב לשולחן הסדר עם ארבעת הבנים, "אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול". ניתן לזהות את ארבעת הבנים גם כרבדים שונים בתוך האישיות של כל אחד מאתנו, כך שכל הארבעה הופכים לבן אחד, כמו שרמוז בכך שארבע פעמים אחד ("אחד חכם" וכו') עולים בגימטריא בן. כל ארבעת הבנים עוברים בליל הסדר "סדרת חינוך", וכל אחד צריך ללמוד את הלקחים לארבעת הבנים המתרוצצים בתוכו.
מקובל לראות את החכם כדמות החיובית ביותר בין הבנים. אבל החכם צריך לדעת להשתמש בחכמה בחכמתו, ולהזהר שלא תהפוך לו לרועץ. אל תהיה סוּפֶּר-חכם (אויבער-חוכם), כמו ה"משכילים" שבזו לחכמת התורה העתיקה והאין-סופית. גם מי שעוסק בחכמת התורה ונוהג ביראת-שמים, צריך להזהר מקליפת הגאווה. לפי החסידות, התכונה הפנימית של החכמה היא מדת הבטול בנפש – שאליה רומזות האותיות מה במלה חכמה, כדברי משה "ונחנו מה" – אבל גם כאן צריך להזהר מגאווה דקה ונסתרת, אך גם פוגעת כסכין חדה, שלא להתגאות בבטול עצמו ולחשוב "ראו כמה אני בטל"... התרופה המומלצת לגאות הדקה הזו היא לימוד תורת החסידות.
כאשר היהודי מביט על עצמו, כפי שהוא בפועל, בעולם המעשה, הוא מרגיש כבן רשע, "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע". והרי אם הייתי עושה מספיק להביא את המשיח, הוא כבר היה בא! קל-וחומר שאני עושה דברים שמעכבים את בואו. מתוך כך, צריך להתעורר לפעולה חיובית, שהרי אין הדבר תלוי אלא בי לפעול למען הגאולה האמיתית והשלמה.
גם כשהאדם נופל והופך לעבד השבוי בידי יצרו-הרע – תמיד אפשר להשתחרר ולהפוך לבן חורין, וכך להפוך את הרע לטוב. על עולם העשיה נאמר בנביא – "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע", אבל בתפילה ממתיקים ואומרים "יוצר אור ובורא חשך, עושה שלום ובורא את הכל" – כי כאשר חוזרים בתשובה מתברר שהכל לטובה, "הכל יודוך והכל ישבחוך".
התם צריך לפתח את השכל, לדעת להעמיק בשאלתו. לפעמים אנו נוטים להיות שטחיים, לרפרף על פני הדברים מבלי לרדת לפרטים ולעומק. זהו ההבדל בין החכם והתם: החכם שואל בצורה מפורטת "מה העדות והחקים והמשפטים", והתם שואל שאלת-תם כללית וגולמית "מה זאת". התמימות היא מדה טובה מאין כמותה, "תמים תהיה עם ה' אלהיך", אבל יש להיזהר שהתמימות לא תגלוש ותהפוך לטפשות, אלא להיות תמים-חכם.
זהו הבן האדיש, כמו שרמוז בנוטריקון אינו יודע לשאול (וגם מהסוף להתחלה: שאינו יודע לשאול). כולנו עלולים להפוך לאדישים, מרוחקים וקרירים, לדברים שבקדושה. כדי להלחם באדישות, צריך לעורר את הרגש היהודי החם והבוער. לא די בעולם השכלי (הקר מצד עצמו), ולא די בעולם המעשה המדויק. צריך להלהיב את הלב, לא בהתרגשות מלאכותית, אלא מתוך חיבור ליהדות פשוטה וחמימה, החיה ופועמת בקהילה היהודית לדורותיה, במנהגי ישראל, ועוד – יהדות, "אידישקייט", במלוא מובן המלה (כמו שהניחוח היהודי-אימהי של שפת האידיש מסוגל להוציא מהאדישות...). לשלשת הבנים האחרים יש שם-תואר עצמי, אך "שאינו יודע לשאול" הוא תאור מצב – מצב שיכול ועתיד להשתנות, לצאת מהאדישות ולהפוך לבן חכם, יהודי ערני שהתורה חיה בקרבו.
