"אתה יודע מה עשה הילד שלך בקיץ האחרון?"

לאליהו פרג'ון (37) לו"ז חופשים עמוס – פסח וסוכות הוא בכנרת, בחנוכה הוא באילת ובפורים הוא יושב בכיכר ציון בירושלים.
לא, הוא אינו בליין וחובב הרפתקאות, ודווקא מציאות קשה ולא פשוטה קוראת לו אל החופים שטופי השמש. סמים, אלכוהול ובעיות צניעות קשות הן רק חלק מהסכנות האורבות לבני הנוער הדתיים בחופים. במתחם האוהל היהודי של עמותת "ואהבת" מנסים להתמודד ולסייע.







[caption id="attachment_398" align="aligncenter" width="531" caption="אליהו פרג'ון באהל היהודי בדוגית"]







מזה שלוש שנים שאליהו פרג'ון, פעיל מטעם עמותת "ואהבת", מפעיל את ה'אוהל היהודי' בחופי הכנרת. בתחילה היה זה בחוף דוגית במזרח הכינרת ולאחרונה בחוף לבנון הסמוך, לשם עבר מוקד המשיכה של בני הנוער בחופשים.
עמותת ו"אהבת" - 'חינוך לאהבה בונה', כפי שמגדירה את עצמה העמותה, הוקמה ומנוהלת כיום בידי נתנאל אביבי. העמותה מסייעת לבני נוער והורים דתיים בתמיכה והדרכה. העמותה עובדת במספר מישורים כשאחד הפרויקטים המרכזיים שלה הוא האוהל היהודי. מתנדבי העמותה מגיעים לחופים, ומקימים מתחם בו יכולים הנערים לשבת להניח תפילין, ללמוד משהו, לנגן ולמצוא אוזן קשבת ותומכת.
"התופעה מתרחבת ומגיעה לכל הזרמים"
"בחודשים האחרונים הרגשתי שהתופעה מתרחבת וכמויות בני הנוער בחופים עולה" – אומר פרג'ון בראיון לקול היהודי – "אבל חשבתי שאולי זו הרגשה אישית שלי בגלל החשיפה המוגברת שלי למקרים הללו". בפסח האחרון, הבין אליהו שזו לא תחושתו האישית והמצב אכן קשה מנשוא. "לא מדובר בסיפורים הקשים שמגיעים אלינו", אומר פרג'ון, "אליהם כבר התרגלנו. אלא בכמויות הנוער שמגיע לחופים".
"אם פעם היה מדובר בכמה מאות בני נוער עם משבר כזה או אחר, מצוקות ומקרים פסיכולוגיים קשים, הרי שבפסח האחרון פקדו את חוף לבנון כאלפיים בני נוער דתיים", אומר פרג'ון. בני הנוער שבחוף מייצגים את כל קשת הציבור הדתי לאומי – ישיבות תיכוניות, תיכונים דתיים, אולפנות, בני נוער מהציבור החרד"לי, עירוניים ומתנחלים.
רוב הנוער הוא נוער נורמטיבי לחלוטין המגיע לחוף לא כתוצאה ממשבר כלשהו. לדבריו של אליהו, רבים מההורים כלל אינם מודעים לכך שילדיהם מבלים בחוף. "ההורים של רוב בני הנוער שמגיעים לחופים, בטוחים שהם עלו לטייל עם החברים בגולן ולא יודעים שהם זרוקים שלושה ימים על אחד החופים", אומר פרג'ון. "יותר מכך, היום הרבה מהבחורים שחוזרים מהחוף, חוזרים לישיבה, לציצית ולכיפה ובכלל לא תוכל לזהות שהם היו במקום כזה". רק בנפש נחרטות צלקות עמוקות וכואבות.
האם כל נער תמים שמגיע לחוף נחשף לבעיות צניעות, סמים ואלכוהול?
"כל מי שמגיע לחופים נחשף לתופעות הללו", מעיד אליהו. "כמה מהם מתפתים להשתמש בסמים? זה כבר תלוי. החוף מורכב מכמה סוגי בני נוער. יש נוער קצה, חברה שמבלדרים (משווקים) סמים ולהם יש אינטרס למצוא קליינטים חדשים. הרוב הוא נוער נורמטיבי שמגיע בקבוצות. הם שותים מדי פעם, יש בעיות של סמים אבל זה יותר זניח. אצלם עיקר הבעיות זה שתייה וצניעות".
אם עד עכשיו השתמש אליהו במושג "נוער" בכדי לתאר את החבר'ה הפוקדים את החופים הרי שכעת הוא מגלה שרבים מהם עברו מזמן את גיל הנערות – "כיום ניתן לראות בחוף יותר ויותר חבר'ה מבוגרים, תלמידי מכינות וישיבות הסדר ואפילו זוגות נשואים (!). פעם בני נוער היו מתאפסים אחרי התיכון. היום כבר נהיית תופעה רווחת של חבורות אנשים שיושבים בבטלה, לא מתגייסים לצבא, לא עובדים ולא לומדים. ככל שזה נהיה יותר מקובל ורווח ככה ישנה פחות מוטיבציה לאנשים לתפוס את עצמם בידיים".
"הרבה מאוד מהחינוך לעבודה פנימית והקשבה פנימית נאבד בחוף. זה יכול להשפיע על ציונים בבגרות ובלימודים אבל, ובעיקר, זוהי האווירה של קדושה וטהרה שבתור יהודים אנחנו רוצים וחייבים לרצות בה – היא הנפגעת הראשית" – מסכם פרג'ון בצער.
עם זאת מוצא אליהו גם את נקודות האור שבהגעה לחוף. "צריך לזכור שלהגעה לחוף גם יש גם סיבות חיוביות שיכולות להוות פתח לשינוי וצמיחה" – אומר פרג'ון – "החוף הוא מקום פחות ביקורתי, כולם מנסים לקבל את כולם ולהיות בסדר עם כולם ובחור מרגיש שפה מעריכים אותו ואוהבים אותו. זה אמנם מוחצן והמחיר בודאי לא שווה את זה. אבל צריך לומר גם את הנקודה הטובה".
בסקר שערכה עמותת 'ואהבת' בכמה אולפנות למדידת היקף תופעת ההידרדרות בנוער התקבלו תוצאות מדאיגות. "בשלוש אולפנות נורמטיביות התוצאות הן של למעלה מ50% של בנות ש"מעשנות מדי פעם". למעלה מ50% של בנות ש"נפלו בשמירת נגיעה", ובין 30 ל- 40 אחוזים של בנות ש"משתכרות מדי פעם" – אומר פרג'ון.
[caption id="attachment_32735" align="aligncenter" width="519" caption="איפה הם מסתובבים בקיץ? בחורי ישיבה. (למצולמים אין קשר לכתבה)"]

 

מסיבות ביישובים
תופעת ההתפרקות, הסמים והשתייה אינה נחלתם של חופים מרוחקים בצפון או בדרום אלא גם כאן קרוב, ממש בסמוך לבית. פרג'ון מספר על מסיבות שנערכות בישובי יו"ש בהם משתתפים עשרות בני נוער. "בחלק מהמסיבות זה מגיע למאה חבר'ה והן נערכות בסמיכות ליישובים ביהודה ובשומרון". מדובר במסיבות שכוללות שתייה, עישון, ושאר תופעות. לחלקן גם מודעים במועצות ורכזי הנוער מנסים לטפל בתופעה.
הפעילות של האוהל היהודי מועילה?
"הפעילות מאוד מועילה באופן פרטני לבני הנוער אבל רחוקה מלהועיל למיגור התופעה כולה" – עונה פרג'ון – "היתרון שב'אוהל היהודי' הוא בהבנת הבעיה. האוהל היהודי קשור להרבה חבר'ה ויכול לסייע להבין את שורש הבעייה. את הסיבות למשיכה אל החופים ואת האפשרויות לצאת מזה".
האם האוהל היהודי לא נותן לגיטימציה להגעה לחוף?
"זו שאלה מוצדקת ולגיטימית שצריך לשאול", אומר פרג'ון, "אבל מי שחושב שהאוהל היהודי יצר את הבעיה, לא מבין מה גורם לנוער להגיע לחוף".
"התופעה הייתה לפני האוהל והיא נשארת אחרי שהאוהל הולך. התופעה לא מוגבלת לחופים שיש בהם את האוהל היהודי אלא גם בחופים אחרים בהם יש הרבה בני נוער דתיים. בפסח האחרון אנחנו הלכנו מהחוף ונשארו מאות בני נוער דתיים לפסטיבל שהיה בשביעי של פסח ובשבת".
"פעם אחת ביקשו מאיתנו שלא להגיע לחוף בסוכות והקמנו אוהל בחוות ארץ האיילים בגוש עציון. אלינו הגיעו 60 חבר'ה ובחוף היו מאות בני נוער דתיים".
פרג'ון אומר שמתקשרים הורים ומורים ואומרים ששמעו שאנחנו אחראים על מה שקורה בחוף. "אנחנו מסבירים להם שאנחנו לא אחראים ושיבואו לקחת את הילדים שלהם. נח לאנשים להסיר מעצמם את האחריות ולטעון שהאוהל יוצר את התופעה".

 

\
r\n[caption id="attachment_32727" align="aligncenter" width="346" caption="האוהל היהודי בחוף לבנון"]
"אין תשובות טובות"
למה לדעתך המצב מדרדר?
אליהו בורר את מילותיו בזהירות – "יש כמה תשובות שנתקלתי בהם וודאי שלכולם יש חלק בתופעה אבל אין מנוס מלחקור את הנושא בצורה מקצועית ומדעית ". באופן כללי מונה אליהו ארבע סיבות שלדעתו הן עיקר הגורם להידרדרות הנוער: "הדבר ראשון הוא החשיפה לתרבות המערב. לאו דווקא לתכנים הבלתי צנועים אלא בעיקר למהות. האינטראקציה בין בנים לבנות בלי שההורים ידעו כדוגמת מה שקורה היום בעיקר בפייסבוק".
נקודה נוספת עליה הוא מצביע הוא המשבר האידיאולוגי שהחל לצוף מאז חורבן גוש קטיף. "אם פעם חשבו שהמדינה לאט לאט תזדהה יותר עם ערכים פנימיים ויהודיים, מאז גוש קטיף יש תחושה שלאו דווקא" – אומר פרג'ון – "זה לא שבני הנוער לא מודעים לכל התשובות שהרבנים נותנים אלא שהם לא בהכרח מאמינים לזה. התחושה של הנוער היא שאין פה תשובות מספיק טובות לקשיים ולשאלות".
בנוסף לאלו קיים משבר ההנהגה. "התחושה של הנוער היא שרבנים נותנים דרשות, אבל אין דמויות שאתה מרגיש שהם אחרות ממך ואתה שואף להיות כמוהם" – מתאר פרג'ון – "היום אתה מרגיש שאנשים שאתה מסתכל כלפיהם כלפי מעלה הם קצת כמוך – אותם פחדים, אותם שיקולים, ואותם התמודדויות".
"צריך לחזק את הקשר הפנימי עם הקב"ה"
"הנקודה הרביעית היא הריחוק מהקב"ה" – אומר אליהו – "התורה נתפסת בעיני הנוער, ובמקרים רבים גם בעיני אנשי הצוות, כרשימה של מחויבויות שאנחנו חייבים לקב"ה. אין המתקה, אין עולם פנימי. אין כמעט שום תחושה שלקב"ה יש קשר אלי ואני מעניין אותו והוא מעניין אותי. ממילא יש לחץ גם מצד המערכת הלימודית חינוכית וגם מצד המערכת הדתית, ומי שחי בסיר לחץ, הקיטור יפרוץ והשאלה היא רק מתי ומאיפה".
מה הפתרונות לבעיה?
"אין לי פתרון של ממש" – מודה אליהו – "אבל אפשר להצביע על נקודות. צריך שהורים יהיו יותר מודעים לבעיית האינטרנט והזמינות אליו. לרוב המוחלט של הפלאפונים יש כניסה לאינטרנט ללא סינון".
"צריך שבית המדרש יתחיל לשאול שאלות" – ממשיך פרג'ון – "חוסר הדיון סביב התורה, המדינה והקב"ה, יוצר תחושה אצל הנוער שעם העולם צריך להצליח, ואילו עם הקב"ה צריך להסתדר, והנוער מתייחס בהתאם".