ללא חומת מגן - המבצע שלא היה

ביוני 2001 נרצחו 2 חיילים בפיגוע תופת ליד דוגית, ובאוגוסט הצליחו לחדור מחבלי פת"ח למוצב מרגנית ולהרוג 3 חיילים בהם סמג"ד. בפיגוע התאבדות במעבר קרני ב-18.10 נפצעו קל 2 חיילים. ב-27.11 נרצחה אתי פחימה הי"ד מנצר חזני בפיגוע ירי על שיירה ובה אוטובוס ילדים, ב-12.12 התפוצצו 2 מכוניות תופת  בנווה דקלים ובנס לא היו נפגעים. בנובמבר 2001 נהרג חייל בכפר דרום מפצצת מרגמה, אלו היו הפיגועים הקטלניים מתוך פיגועי ירי וצליפה רבים, וירי פצצות מרגמה.

פיגועים רבים בוצעו ע"י פועלים פלסטינים שעבדו בחממות ובחקלאות ביישובי גוש קטיף ורצחו את מעסיקיהם. כך היה בנובמבר 2002 כשעמוס סעדה ואסף צפירה הי"ד נרצחו בפיגוע ירי של פועל - מחבל חמאס ברפיח ים. וב-13 במרץ 2002 נרצח ניסן דולינגר, תושב פאת שדה ע"י פועל שלו סמוך לפיח ים. 

גם מעבר ארז ששימש ליציאת פועלים לאזור התעשייה הפך ליעד מועדף לפיגועי טרור, לצד ירי פצצות מרגמה בלתי פוסק. החל מאוקטובר 2001 ביצעו ארגוני הטרור במעבר עשרות פיגועי טרור, בנובמבר נרצחו 2 חיילים בפיגוע התאבדות  שהיה הראשון מתוך סדרת פיגועי התאבדות וירי עד לנטישתו של אזור התעשיייה.

טבח באלי סיני ובעצמונה

באוקטובר 2001 חדרו 2 מחבלים ליישוב אלי סיני שבצפון הרצועה. המחבלים לבשו מדים מנומרים ונעלי גומי גבוהות, היו מצוידים ברובי סער מסוג קלצ'ניקוב ולבושים באפודי קרב ובתוכם מחסניות רבות ורימונים. המחבלים חבשו לראשיהם מטפחות ירוקות, עליהן ססמאות של ארגון החמאס. 

מיד לאחר הפריצה ליישוב, הבחינו המחבלים בלירון הרפז ובחברה, אסף יצחקי, שטיילו ביישוב, ירו לעברם והרגו אותם. לאחר מכן המשיכו לרוץ בכביש הראשי, תוך כדי ירי מאסיבי והטלת רימונים לתוך חלונות הבתים. במהלך הירי פגעו המחבלים בשבעה אזרחים, בהם תינוקת אחת, ופצעו אותם באורח קל עד בינוני.  

בעקבות הטבח המזעזע באלי סיני, אפילו ערפאת הבין שהוא צריך לפרסם גינוי למראית עין לטבח החריג, כפי שהיה נוהג לעשות כשחשב שצריך לרצות את דעת הקהל הבינלאומי. מקורות פלסטיניים העריכו שערפאת יורה על "מעצר" אנשים מהארגון שממנו יצאו המחבלים, וזאת על מנת להוכיח לעולם, ובמיוחד לארה"ב, שהוא מתנגד לפעילות. כמובן של"גינוי" לא היתה שום משמעות וערפאת המשיך להעניק גיבוי לפיגועים שהמשיכו והחריפו.

היכולות של ארגוני הטרור בייצור מטעני חבלה הלכו והשתפרו: בפברואר 2002 התפוצץ מטען גחון על טנק בציר קרני, 3 חיילים נהרגו. הטנק שהוקפץ לאחר ששיירה ישראלית הותקפה בירי ומטען חבלה, נפגע ממטען עצום  נוסף שהונח על ציר הטנקים. חודש לאחר מכן (14.3) נפגע טנק מרכבה על ציר קרני-נצרים ממטען שהונח בחסות בתים ערביים שהיו בסמוך, שוב נהרגו 3 חיילים. צהל בתגובה הרס כמה מבנים סמוכים לציר ששימשו את המחבלים. חצי שנה אחר כך נפגע טנק מרכבה נוסף בציר כיסופים ממטען רב עוצמה והנהג נהרג. ב-9.11.2002 נהרג גשש ממטען חבלה שהופעל על כוח רגלי מצפון לנצרים. 

כעבור 3 חודשים, בפברואר 2003, נפגע טנק נוסף שנע סמוך ליישוב דוגית ממטען במשקל 100 ק"ג. 4 חיילים נהרגו, וגופותיהם חולצו רק לאחר שעתיים. בכיר החמאס רנטיסי אמר לאחר הפיגוע הקשה: "הטנק של צה"ל הוכיח פעם נוספת את כשלונו מול נשק ההתנגדות והמטענים המוטמנים באדמה".

ב-7 במרץ 2002- כ"ד אדר תשס"ב חדר המחבל מוחמד פרחאת - מחבל חמאס משכונת סג'עייה לעצמונה, הוא נכנס למבני המכינה הקדם צבאית שבה למדו כ-120 תלמידים ויצא למסע הרג. במשך כ-20 דקות רוקן 9 מחסניות והטיל 9 רימונים, עד שחוסל ע"י איש כיתת הכוננות. בפיגוע נרצחו 5 תלמידים ו-5 נוספים נפצעו קשה. חלק ממתכנני הפיגוע חוסלו רק במלחמת "חרבות ברזל". חמאס הפיצו סרטון של אימו של המחבל המעודדת את בנה לרצוח יהודים. היא הפכה לגיבורה לאומית פלסטינית וכשמתה הורה אבו מאזן לפתוח אוהל אבלים במוקטעה לכבודה. הפיגוע הקשה במכינה בעצמונה היה בחודש שכונה "מרץ השחר" - חודש שיא בפיגועי התאבדות שבו נרצחו כ-140 יהודים שהוביל ביהודה ושומרון למבצע חומת מגן.

הצטרפו לעדכוני הקול היהודי:
בוואטסאפ >>
​בטלגרם >>

חומת מגן - לא בעזה

ב-30 במרץ 2002 - פסח תשס"ב יצא לדרך מבצע "חומת מגן" ביהודה ושומרון שבו השתלט צה"ל על מרכזי הערים והחזיר לעצמו את השליטה הביטחונית בשטחי A. מבצע שהצליח להביא לבסוף לשינוי אסטרטגי ולאפשר חופש פעולה לכיסוח דשא קבוע, השמדת מעבדות הנפץ ומניעת ההתעצמות של ארגוני הטרור. צה"ל היסס לגבי פעילות מתבקשת דומה ברצועת עזה. 

במאי 2002 לאחר הפיגוע במועדון השפילד קלאב בראשון לציון, פיגוע התאבדות שבו נרצחו 15, נערך צה"ל למבצע "מגן הבית" - המקבילה של חומת מגן ברצועת עזה. 

למרות שבעיתון מעריב כבר פורסם תוכן המכתב שהפיץ הרמטכ"ל לחיילי המילואים: "אנו יוצאים למבצע 'מגן הבית' ברצועת עזה. נפעל שם למעצר מבוקשים, לפגיעה במפגעים ושולחיהם, לאיתור אמצעי חבלה ולחימה ומקומות ואיתורם ולפגוע בתשתית הטרור" - המבצע בוטל ברגע האחרון. במקום זאת דווח "ישראל מחפשת אלטרנטיבות מבצעיות … שורת פעולות מצומצמות בהיקפן, על­ בסיס מודיעין מדויק, שיבוצעו במקום הפעולה הכוללת שבוטלה". 

מאז ספטמבר 2002 החל צה"ל לפעול ברצועה במסגרת "מבצעים מוגבלים וממוקדים", אבל המציאות דיברה בעד עצמה: בעוד ביו"ש תשתיות הטרור הלכו ודעכו, בעזה הן הלכו והתעצמו והפכו למסגרת צבאית לכל דבר ועניין.  המבוקשים, ובראשם אבו-סמהדנה, שהיה אחראי לפיגועים הקשים ביותר, פעלו כמעט באין מפריע. 

מדוע בוטל מבצע "מגן הבית"? ומדוע לא פעלה ישראל בעזה כפי שפעלה ביו"ש בחומת מגן? השאלה הזו נשארה בגדר תעלומה. 

במאמר שפורסם בגליון מערכות (457)  תחת הכותרת "עם הגב לחומת מגן -האינתיפאדה השנייה: כך ניצחה ישראל באיו"ש והפסידה בעזה", טען כותב המאמר כי למרות ש"הנימוק הרשמי לביטולו היה ממצאי תחקיר שממנו עלה שתשתיות הטרור ברצועה לא היו מעורבות בפיגוע מסוים שאירע בראשון־לציון - פיגוע שחשבו כי ישמש העילה המיידית ליציאה למבצע, הסיבה האמיתית לביטול המבצע הייתה התפיסה הרווחת בישראל שמבצע לטיהור עזה מתשתיות הטרור יהיה הרבה יותר מורכב ויקר מאשר המבצע שנוהל באיו"ש".

המאמר מציין כי גורם נוסף להחלטה לבטל את המבצע בעזה היתה העובדה שבגלל הגדר סביב הרצועה, הטרור העזתי באותה תקופה פגע פחות באלו שלא היו "מתנחלים" ולכן "בעזה נמנעה ישראל ממבצע עמוק ומעולם לא ביססה נוכחות ביטחונית המאפשרת לה שליטה ממשית בשטח. פעילות הביטחון השוטף נוהלה בשל כך באמצעים אלימים ובלתי יעילים לבלימת הטרור מעזה". צה"ל למעשה התנתק מעזה עוד טרם ההתנתקות, כשהוא משלה את עצמו שהטרור ייעצר בגדר.

מ"דין נצרים" לפעימה המייצבת

חודש לפני כן, עם סיום מבצע חומת מגן, הגיע ראש הממשלה שרון לישיבת ועדת חוץ וביטחון, שם נשאל ע"י חבר הכנסת אורי אריאל "מדוע לא פעל צה"ל ברצועת עזה ובחברון והאם יש כוונה לפעול שם"? שרון התחמק בתשובה ש"לא יהיה מקום חסין עבור הטרוריסטים ולא נגלה מראש היכן נפעל" אך בערוץ 7 דווח כי המשתתפים הבינו כי פעולה בעזה נמצאת על הפרק. 

כשנשאל שרון שוב על ידי אורי אריאל על הטענה שגורמים בצה"ל לוחצים לפנות יישובים, חזר על ההצהרה המפורסמת "דין נצרים כדין נגבה ותל אביב", והטענה ש"פינוי כזה רק יעודד טרור ויגביר לחץ עלינו".

כדי להבין מה השתנה  כדאי להתעכב על התהליך שהבשיל ממש באותם ימים. "מפת הדרכים" מצד אחד, והיציאה לדרך של תוכנית גדר ההפרדה שלתכנונה ממנה שרון את תא"ל עיבל גלעדי.

בתודעה הישראלית, ובוודאי בימין, נתפס מבצע "חומת מגן" כשינוי ראש, כחזרה מדרך אוסלו. במציאות זה היה רחוק מאד. אצל רבים מקציני המטכ"ל נתפס מבצע "חומת מגן" כאמצעי לחזרה לדרך המשא ומתן, וכלי שיקדם הקמת מדינה פלסטינית, באמצעות החזרת הרשות הפלסטינית לשולחן המשא ומתן בעזרת כוח צבאי. 

הרמטכ"ל יעלון אמנם שנא את ערפאת שנאת מוות וראה בו את אויב השלום, אך במקביל הוא חידד: המטרה היא "הנהגת הרשות ולא הרשות". "תכלית הפעולה הפעם היא יצירת מציאות ביטחונית חדשה, תוך לחימה בטרור ואיום במיטוט הרשות על מנת לאפשר פתרון מדיני"

ואכן מיד לאחר ההתנתקות יצאה לדרך "מפת הדרכים" - היוזמה האמריקאית להקמת מדינה פלסטינית, יוזמה שהולידה את ההתנתקות. 

 ב 24 ביוני 2002 כחודש וחצי לאחר סיום מבצע חומת מגן נשא נשיא ארה"ב בוש נאום מכונן ובו שטח את תפיסת ממשלו כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. עיקר תשומת הלב התקשורתית הוקדשה לדרישה מהפלסטינים להחליף את ההנהגה שלהם ולזנוח את דרך האלימות, אך לא פחות משמעותית  הייתה ההכרה הרשמית ברעיון הקמתה של מדינה פלסטינית - בשלב ראשון בגבולות זמניים.

נאום בוש נתפס כביכול כנאום פרו-ישראלי בגלל הקריאה להדיח את ערפאת אולי לכן הוקדשה פחות תשומת לב - גם בימין - לדרישות של ממשל בוש ישראל: נסיגה לקווי טרום האינתיפאדה, הפסקת הבניה בהתנחלויות. התוכנית שהתגבשה "מפת הדרכים" שמה דגש על בניית תשתיות המדינה שבדרך, ובעיקר על האפשרות להקמת מדינה פלסטינית בגבולות זמניים לפני חתימה על הסכם קבע. 

מספר חודשים אחר כך, בכנס הרצליה ה-2 שהתקיים ב-4 בדצמבר 2002, הביע שרון בפומבי את תמיכתו ב"מפת הדרכים". היתה זו תחילתו של המהפך הגלוי של שרון. אותו שרון שהצהיר חצי שנה קודם "דין נצרים כדין תל אביב" ושהסביר "פינוי כזה רק יעודד טרור ויגביר את הלחץ עלינו" אותו שרון, בונה המאחזים, הביע תמיכה עקרונית בפינוי ישוביםוהקמת מדינה פלסטינית.

תת אלוף עיבל גלעדי, שנחשב להוגה ההתנתקות, טען שההתנתקות למעשה עיצבה את התפיסה הביטחונית בצה"ל עוד הרבה לפני שהתפרסמה. גלעדי, שמונה לראש החטיבה לתכנון אסטרטגי באג"ת (אגף תכנון צהל) בסוף 2001, החל לקדם לדבריו תכנית שקרא לה "הפעימה המייצבת", שכללה נסיגה מרצועת עזה וחלקים מיהודה ושומרון, כדי לעבור לגבולות שלטענתו יהיה יותר קל להגן עליהם, ולתת לפלסטינאים הישגים כדי "שיהיה להם מה להפסיד". את רעיון הפעימה המייצבת הגה גלעדי לאחר שהגיע למסקנה שהסכמי אוסלו בהם תמך קרסו.

בימוי ניצחון: פס הייצור של הקסאם יחליד

בראיון שנתן במעריב הסביר גלעדי כיצד למרות התנגדות ראש אמ"ן דאז יוסי קופרווסר, בנה תוכנית שבמסגרתה צה"ל יוצא מעזה, מפנה שטחים באיו"ש, ו"יוצר מציאות חדשה, קלה להגנה ולניהול, תוך "שיפור חיי הפלשתינים והתייצבות", אליה התייחס כ"לשלם מחיר תמורת ייצוב". 

ברוח ה"שיחדש", המצאת ביטויים ו"המשגה" שהדריך את צה"ל סביב ההתנתקות המציא גלעדי מושג חדש: "בימוי ניצחון". "בהתחלה דיברנו על דימוי ניצחון, אחר כך עברנו לבימוי ניצחון. אנחנו צריכים להיות התסריטאים והבמאים של המהלך. אנחנו השחקן היחיד כאן. אין שחקן משנה. צריך לביים את הסיטואציה ברגישות ובחוכמה". 

"מה זו הכרעה? את מי תכריע? את העם הפלשתיני? את הישות הפלשתינית? איך מכריעים במאבק כזה? איך זה אמור להיראות? לא. הגישה שלנו שונה. המצב צריך להיות כזה ששני הצדדים רוצים לצאת ממנו. הפלשתינים לא צריכים להיות מרוסקים לרסיסים על הרצפה, אבל הם צריכים להבין שדרך הטרור לא תביא אותם לשום מקום ועדיף לשנות פאזה" 

"הם לא אוספים נשק, הם לא עוצרים טרוריסטים, הם לא והם לא. החלטנו שזה מספיק. הגיע הזמן לקחת את גורלנו בידינו. לנקוט יוזמה. לעצב את המציאות. לא בכוחנות, לא בהתלהמות, אלא מתוך הבנה של מה נכון, מה אפשרי, מה הגיוני, מה לא ייצר אנטגוניזם בצד השני. לחתור למצב שהעיצוב החדש הזה ייצר שיווי משקל יחסי, ישפר את מצבנו הבטחוני, הכלכלי והמדיני, ויועיל גם לפלשתינים". 

כשנשאל גלעדי את השאלה הפשוטה "מה תפתור ההתנתקות", התשובה עברה לדבר על מפת הדרכים. קשה לקרוא את הראיון הזה עם גלעדי, קשה להבין האם הוא באמת הבין למה הוא התכוון, "נמאס לנו לשבת באפס מעשה, לראות את חדלונו של הצד השני ולקטר" הוא עונה, כאילו זו תשובה לשאלה. כשהוא נשאל על העובדה שחמאס רואה בהתנתקות הצלחה שלו הוא מפטיר בביטול "החמאס בכל מקרה מייחס כל מה שקורה למאבק שלו ואין לזה שום קשר להתנתקות. ומסביר ש"הציבור הפלשתיני מאותת לחמאס שצריך להפסיק את הפיגועים", ואת המשפט המדהים הבא: "אז מה, יהיו לחמאס עוד אלף רובים? אז יהיו. שמע, לא זה מה שרלוונטי כרגע. צריך לשאוף שהרובים האלה ייאספו בשלב מאוחר יותר. ופס הייצור של הקסאם יחליד. אבל זה תהליך. אני מקווה שאנחנו מניעים אותו עכשיו". 

זמן קצר אחרי שסיים את תפקידו קיבל תפקיד בקרן "פורטלנד טראסט" שהשקיעה סכומי כסף עצומים בכלכלת הרשות הפלסטינית.

אגף תכנון במטכ"ל, כאמור, כבר עסק בתוכניות לפינוי יישובי עזה וצפון השומרון במקביל למבצע חומת מגן, הרבה לפני ההכרזה על ההתנתקות, וקידם אותם עם העבודה על תוכניות גדר ההפרדה. שרון, שאימץ את מפת הדרכים שנועדה לקדם מדינה פלסטינית על מלא והפך את עורו בנוגע למאחזים, אימץ את הרעיון שהתווה גלעדי. סביר להניח כי לטענה ששיקוליו האישיים והמשפטיים השפיעו על כך יש על מה להתבסס, אולי גם השקט המדומה בלבנון השפיע על המדיניות שחתרה לנסיגה חד צדדית.

שנה מאוחר יותר, בכתבה שהתפרסמה בספטמבר 2003 תחת הכותרת "צה"ל: לא רוצים חומת מגן ברצועה", נכתב: "למרות הפיגועים החמורים בירושלים ובצריפין, והפיגוע החמור עוד יותר בירושלים לפני שלושה שבועות, עדיין לא מדובר בהיקפי הפיגועים ובתחושת הדחיפות שהיתה ב"חודש מארס השחור" ב-2002, ובוודאי לא בהיקפי הנפגעים הישראלים". "השאלה היא", אמר גורם צבאי, "האם יש לנו מה לחפש במבצע כזה בעזה. האם המעבר מדלת לדלת שווה את סיכון החיילים, והאם לאחר כל הסיכון תושג המטרה".

הצטרפו לעדכוני הקול היהודי:
בוואטסאפ >>
​בטלגרם >>

"מקור הפיגועים הוא בסופו של דבר בגדה, ברמאללה בשני הפיגועים האחרונים, בשכם ובחברון בפיגועים הקודמים", אמר גורם צבאי, "ונכון יותר כיום לרכז את המלחמה בהתארגנויות בגדה ולא להעתיק את המאמץ ובעיקר את הכוחות לעזה, שבה מצליח צה"ל לשמור על הטרור בתוך הרצועה".

הכתבה ביטאה את תפיסת העולם של צה"ל "הטרור נשמר בתוך הרצועה"  ולכן ניתן להכיל אותו, כאילו לא ברור שטרור שילך ויצמח יפרוץ את גבולות הרצועה.

פעילות ממוקדת ומוגבלת

בדצמבר 2002 נרצח בפיגוע ירי הרב יצחק עראמה, רב המושב נצר חזני. הוא נורה ממארב מחבלים בציר כיסופים כשנסעה ברכבו עם אשתו ו-6 ילדיו. על ציר כיסופים, המוביל לגוש קטיף, נבנו בתים ערביים שבעקבות התנגדות משפטית לא נהרסו. הפיגועים האלו שימשו את המחבלים שארבו לתושבי גוש קטיף. 

במהלך שנת 2003 פעל צה"ל בפשיטות ממוקדות ברצועה, במקביל לניסיונות לחידוש המשא ומתן המדיני. אופי הפעולות היה דומה: פעילות בפאתי הערים, בשטחים ששימשו לשיגור רקטות או הרס תשתיות לצד פעולות ממוקדות נגד מחבלים - מעצרים והרס בתים. הפעילות בשטח A היתה דומה לאופי הפעולות ביו"ש לפני מבצע חומת מגן. "נגיחות ונגיסות", השתלטות על תאי שטח לזמן קצוב או פעולות ממוקדות מבלי להישאר בשטח.

צהל פעל בבית חאנון נגד הקסאם, בג'באליה או בחאן יונס לעצור או להרוס בתים של פעילי חמאס, וברפיח לאיתור מנהרות הברחה. אבל ירי הקסאמים נמשך והפיגועים לא נחלשו, בפועל סגנון הפעילות הזה לא השפיע על ארגוני הטרור.

ההודנה

ב-19 במרץ 2003, כחלק מקידום מפת הדרכים, מונה אבו מאזן לראש ממשלת הרש"פ תחת לחץ של ארה"ב והאיחוד האירופי. אבו מאזן רצה לחזור חזרה לשולחן המשא ומתן ולממש את הרעיון של הקמת מדינה פלסטינית. לשם כך הוא דחף ל"הודנה",  כשהוא פועל לצרף גם את החמאס.

תוכנית "מפת הדרכים" הרשמית הושקה ב-30 באפריל 2003. שרון כבר היה בקדנציה השנייה שלו. התוכנית דרשה בשלב הראשון הכרה הדדית, הפסקת אש ונסיגת ישראל לגבולות שלפני האינתיפאדה בתמורה להפסקת הפיגועים. 

ב-25 במאי 2003 אישר הקבינט של ממשלת שרון את תוכנית מפת הדרכים כשהוא מצרף 14 הסתייגויות בהם הדרישה שהדיון על עתיד ההתנחלויות לא ייעשה לפני השלב השלישי של התוכנית. למחרת, בישיבת סיעת הליכוד כבר אימץ שרון באופן מלא את הטרמינולוגיה של השמאל כשחזר שוב ושוב על המושג "כיבוש". דוד לוי האשים "כבר אין הבדל בין הליכוד לבין השמאל".

בחודש מאי (2003) פוצץ מחבל חמאס מתאבד רכוב על אופניים את עצמו סמוך לחיילי צה"ל, ו-3 חיילים נפצעו באורח קל. מחבלים פתחו באש לעבר שיירה אזרחית שנסעה לנצרים. ביוני התפוצץ מטען חבלה על אוטובוס אזרחי בכביש בדרך לנצרים, בנס היה רק פצוע בינוני אחד., חמאס לקח אחריות על הפיגוע, שבוצע שעות ספורות אחרי פגישת אנשי החמאס עם אבו מאזן - ראש הממשלה הפלסטיני, שבה הסכים חמאס לעצור פיגועים נגד אזרחים בתוך ישראל אך התעקשו על זכותם להמשיך להילחם בשטחי הכיבוש. לפי אנשי חמאס אבו מאזן התחייב שלא לבצע מעצרים ולא לבצע איסוף בכוח של כלי-נשק בתחומי הרשות.

ב-8 ביוני 2003 היה פיגוע חדירה בבסיס שעל יד מחסום ארז, 4 חיילים נרצחו. המחבלים חדרו למוצב מחופשים לחיילים ומצויידים בציוד לחטיפת חיילים, הקרב על המוצב נמשך 20 דקות עד שחוסלו המחבלים. על הפיגוע לקחו אחריות במשותף החמאס הג'אהד האסלאמי והפתח, בישראל הסבירו שהפיגוע הוא מסר נגד אבו מאזן.

האלוף דורון אלמוג סיפר שישראל העבירה רשימת מחבלים לאבו מאזן שצריך לעצור, אבל בשטח לא קרה כלום. מופז ודחלאן נפגשו על יישום מפת הדרכים. הכתבה על הפיגוע הסתיימה בדיווח על כך ש"ראש הממשלה, אריאל שרון, ושר הביטחון מופז צפויים להתחיל לפעול בימים הקרובים לפינוי מספר מאחזים בלתי-חוקיים".

בשיחות שהתקיימו בסוף יוני 2003 בין עמוס גלעד, מתאם פעולות הממשלה בשטחים, למוחמד דחלאן, הודיע דחלאן כי הרשות מוכנה לקבל את האחריות על רצועת עזה רק אם ישראל תיסוג מכל חלקי הרצועה.

דחלאן, כנציג הרש"פ, התעקש על פתיחה מחדש של ציר טנצ'ר - צאלח א-דין לתנועת ערבים, זה היה אותו הציר עליו ביצעו אנשיו של דחלאן רק שנתיים קודם את הפיגוע הקשה באוטובוס הילדים מכפר דרום. בעיתון הארץ ציטטו את האלוף דורון אלמוג שהתנגד: "אם ייפתח הכביש לתנועה מלאה", הוא אמר, "יספיק קנה אחד של קלאצ'ניקוב מתוך מכונית פלשתינית ליד כפר דרום, שלא לדבר על מכונית תופת עם 200 קילוגרם חומר נפץ מתחת לגשר מור (בצומת גוש קטיף), כדי להחזיר אחורה את כל התהליך". ההסכם של ה"הודנה" עמד לשבש את כל אזורי הביטחון שצה"ל יצר במהלך האינתיפאדה, אבל בארה"ב לחצו. האמריקאים גם דרשו גם את חידוש הסיורים המשותפים.

ב-29 ביוני הוכרזה ה"הודנה" אליה הצטרף חמאס. צה"ל החל ליסוג מבית לחם. שר החוץ הפלסטיני, נביל שעת', אמר כי הפלסטינים מעוניינים שישראל תפנה את הערים הפלסטיניות בגדה בתוך פרק זמן של כחודש עד חודש וחצי. במסגרת האופוריה, חודשו מפגשים בין קצינים ישראלים לאנשי מנגנוני הרשות ברצועה. מפקד האוגדה גדי שמני נפגש עם מפקד הביטחון הלאומי הגנרל עבד אלראזק אל-מג'יידה, שהבטיח לו כיצד יפעל להפסקת הטרור, למניעת ירי פצצות מרגמה וקסאם, להפסקת הסתה ועוד ועוד. מפקדי החטיבות סיירו עם מפקדי המנגונים בצומת נצרים ובגוש קטיף והחליטו על פתיחת הציר.  

הוראות הפתיחה באש שונו: "אם בעבר יכול היה חייל לירות לעבר כל פלסטיני חמוש בכל טווח, הרי שכעת נאסר עליהם לירות אלא אם החמוש הוא בגדר סכנה ברורה ומיידית לחייהם". "גולת הכותרת של שיתוף הפעולה הביטחוני עשויה להיות דווקא במקום ה"חם" ביותר ברצועה – כביש פילדלפי" דווח ב ynet.

בגוש קטיף ציר טנצ'ר נפתח לתנועת ערבים, ומתיישבי גוש קטיף יצאו למחות על פתיחת הציר מחדש לערבים כשדחפורים של צה"ל הסירו את התלוליות, ועמדות של שוטרים פלסטינים הוצבו שוב בצומת נצרים. "חלפו כבר כמה שעות מאז פתיחת ציר טנצ'ר למעבר פלסטינים בצומת נצרים ובצומת גוש-קטיף, והמצב כעת נראה כשורה". צוטט בכיר בפיקוד דרום. 

העיתונאי ינון מגל - שהיה כתב צבאי של ערוץ 10, ציין ש"הצמרת הביטחונית מטילה ספק בהפסקת האש וכי הפסקת אש זו תאפשר לארגוני המחבלים, שעד עתה נרדפו, להתפנות להתארגן בשקט. הם יוכלו לפתח את היכולות המבצעיות, לשפר את טילי הקסאם, לשפר את המטענים ולנשום קצת לרווחה לקראת המאבק הבא, בו הם יהיו בעמדת פתיחה טובה יותר"

בתקופת ה"הודנה" הקצרה היתה ירידה בכמות הפיגועים בתוך ישראל, אך עדיין בוצעו מספר פיגועי התאבדות קטלניים. ישראל בתגובה המשיכה לפעול נגד מחבלים שהגדירה כ"פצצות מתקתקות". ב-12 באוגוסט התפוצצו מחבלים מתאבדים בראש העין ובאריאל, בפיגועים נרצחו 2 יהודים. שרון בתגובה הורה לבטל שחרור מתוכנן של מחבלים כחלק מ"שיחות השלום", והצהיר כי הרשות אינה עושה דבר כדי להילחם בתשתיות הטרור. ח"כ וילן ממרץ קרא בפרץ נאיביות לדחלאן "להתחיל לטפל ברצינות בכל ארגוני הטרור" וח"כ יצחק הרצוג התפייט "זה יום קשה, אבל תהליך מדיני ותהליך הפסקת אש הם רצון של שני עמים שכמהים לרגיעה, ולכן אנחנו נדע עוד עליות ומורדות כל הזמן, אבל אני משוכנע שהתהליך המדיני ייגבר בגלל הרצון האמיתי של העמים להיפרדות ולרגיעה" 

האופוריה והנסיונות לחידוש התיאום הביטחוני קרסו תוך חודש וחצי. הפיגוע הקשה בקו 2 בירושלים וחיסול בכיר החמאס אסמאעיל אבו שנב סיכמו את חייה הקצרים. בספטמבר 2023 אבו מאזן התפטר ושיחות ה"שלום" הוקפאו עד מותו של ערפאת.

ב-24.10.2003 חדר מחבל לבסיס בנצרים והצליח להרוג 3 חיילים. המחבל הצליח לחתוך את גדר הבסיס ולזחול פנימה, משם הוא רץ למגורי החיילות והחל לירות. אלוף פיקוד דרום דן הראל אמר: "במהלך השנתיים האחרונות היו שמונה ניסיונות חדירה לנצרים, שסוכלו על ידי צה"ל, ההגנה היא לעולם אינה הרמטית". בכיר הג'יאהד האסלאמי חאלד אל בטש אמר "הפיגוע בנצרים הוא תגובה טבעית של הפלסטינים על הדם הפלסטיני הרב שנשפך בימים האחרונים. היום, בעזרת האל, הצליחו שני מוג'הידין להלום בהתנחלות ולנקום את דמם של הרבה מאוד פלסטינים. אנו נמשיך בהתנגדות".  רק באותו לילה פתחו מחבלים באש לעבר נוסעים בציר כיסופים ועמדות של צה''ל בנווה דקלים, עצמונה ומעבר רפיח.

בעוד קולות בממשלה קראו לצאת עכשיו לפעולה צבאית בעזה, לאחר כשלון המשא ומתן המדיני, היכה שרון בתדהמה את הציבור כשהכריז ב-18 בדצמבר על התנתקות חד צדדית. מה היה קורה אילו צה"ל - שהיה כבר שבוי בתוכנית ההתנתקות - היה יוצא למבצע דומה ל"חומת מגן" גם בעזה ומחזיר את חופש הפעולה הצבאי ניתן רק לדמיין.