מי שקרא את גילוי הדעת עליו חתמו הרבנים שאל אולי את עצמו מדוע בחרו חמישים רבנים להתייחס לשני נושאים ביחד – גם לחקירת הרבנים, וגם לתוכן אודותיו הם נחקרים. אולי יותר פשוט לשלול את חקירת הרבנים כשלעצמה, בנימוק של עצמאות אקדמית, או חסינות דתית? מדוע מצאו הרבנים לנכון להתייחס גם לגופו של עניין, לספר תורת המלך?
אולי אתכם זה לא הטריד, אבל אותי לפחות שאלו כמה אנשים על העניין.
אם נעצור רגע לנתח את הסוגיה לעומק (בכל מקרה זה הרגל בריא...), נשאל את עצמנו – מהי באמת הסיבה שאנו מתקוממים כנגד חקירת הרבנים? מיד נראה, שזה לא פשוט.
אם הסיבה היא עצמאות אקדמית או דתית, כפי שאפשר היה לומר מייד, צריך איפוא לשאול, במה שונים הרבנים מאנשי אקדמיה שמאלנים, החותרים תחת הקיום היהודי בארץ, בשם אותה עצמאות, או מ(להבדיל) השייח' ראאד סלאח, איש הדת? (אנקדוטה מעניינת: את הניתוח הזה עשו חברי הכנסת הערבים, שזעקו חמס (חמאס?) נגד מעצרו של הרב יצחק שפירא לפני כמה חדשים, בטענה שאסור לעצור אנשי דת).
ובאופן חד יותר: הטענה שלמדינה אין סמכות בתחומים מסויימים, כמו דת ואקדמיה, היא בת זוגה של הטענה שלרבנים אסור להתעסק בפוליטיקה, כי הדת והפוליטיקה אינן קשורות.
הרבנים רצו לומר ההיפך. המדינה צריכה להגן על עצמה, גם מפני אנשי אקדמיה או דת, ולחופש האקדמי – המבורך והרצוי – יש גבולות. אבל המדינה צריכה לדעת שאת זכותה המוסרית לשלוט, היא מקבלת מהעם היהודי, שיונק מהתורה, ושאמות המידה המוסריות שלו נקבעות על פי המוסר התורני. לכן אסור לחקור או לתבוע רבנים המבררים את עמדת התורה.
הרבנים גילו כאן את דעתם שמעמד התורה איננו אוטונומיה ב'מגדל השן הבית-מדרשי', אלא כמניחת היסוד המוסרי לכל חיינו כאן, כיהודים בארץ ישראל. וגם איומים בחקירות ומעצרים לא ימנעו מהם לומר זאת בפה מלא – לא תגורו מפני איש!
