פרשיית הריגול השמאלני שהתפרסמה לאחרונה חידדה לכולנו את ההתנהלות האבסורדית של מוסדות המדינה. כפי שתואר בכתבה הפותחת, הריגול חוגג ומזיק בעוד השב"כ עסוק במתן צווים על ימין ועל שמאל. סליחה, רק על ימין.
זהו גם הקו הכללי של השלטונות. בתי המשפט ומערכות השלטון והביטחון מגינים בחירוף נפש על זכות הערבים להפגין, להשתלט על שטחים, לחפות על פשעי המחבלים ועוד, ומנסים להיות גיבורים דווקא על אותם יהודים הפועלים בצורה ישרה להגן על החיים היהודיים בארץ. יש מי שמרגיש מריר מן העניין. איך יתכן שמדינה שחושבת שהיא יהודית מתנהגת כך? ומתוך המרירות הזו, מנסים לפעמים בעלי דעה שונים לתרץ ולחפות על המציאות, להצדיק ולהמעיט בחומרת המצב. האמת היא, שהמדינה הזו, שלא נטלה על עצמה מעולם באופן חוקי וחוקתי את תפקיד מדינת היהודים (כפי שהעיד פעם אהרון ברק, נשיא בית המשפט לשעבר, באחת מהרצאותיו, כי בהגדרה שבמגילת העצמאות "מדינה יהודית ודמוקרטית", אין למילה יהודית כל משמעות בחוקי המדינה), נמצאת בתהליך התפרקות. היא אוכלת את עצמה מבפנים, מתוך תחושת חוסר המוסריות של עצמה היא משתדלת להעניק כח לאויביה. כעת המצב נראה קשה. אבל מי שיתבונן היטב יראה איך הכוחות הגדולים הניצבים מולנו הינם בעצם רק קליפה נבובה, נאכלת מתוכה. תפקידנו לגבש את הלב הבריא שיוכל לצמוח מתוך הריקבון הזה, לב יהודי.
