במגרון נשארה רק הרוח • חגי רוט

ביקור אחרון במגרון, היישוב שנמחק ביעילות, במהירות ובשקט מופתי אחרי שש שנות מאבק שהסתיים בכניעה לממלכתיות. רק קומץ צעירים על הגג הזכירו לכוחות הגירוש ולעוזריהם שעקירת יישוב היא קודם כל פשע • חגי רוט חזר ממגרון מתוסכל   

יום שישי, באנו לומר שלום למגרון. או מה שהיה פעם מגרון. המראות מוכרים מדי, חוזרים על עצמם יותר מדי: שוב בית כנסת נטוש ושומם, ובמקום בו עמד ארון הקודש נפער חלל. מכולות מתמלאות בציוד הארוז של התושבים, והבתים ריקים מחיים שלמים שמילאו אותם אך לפני שבוע. אבל בעיקר יש פה שקט. שקט של צייתנות, כניעה לתכתיב הממלכתי שקבע שפה לא יהיו יהודים. שש שנות מאבק עיקש, בלתי נלאה ומסור של התושבים, לא הסכימו לחצות את הקו האדום של מאבק נגד הממסד. עכשיו הם מפרקים את הבתים, אורזים אותם ומעבירים לתחנה הבאה.

הפינוי השקט, שקט ממש כמו זה שקדם לו בשכונת האולפנה בבית אל, ריתק אליו רק קומץ של כוחות יס"מ ומג"ב. באמת שלא היה צורך ביותר מזה. יום ראשון, שעות הבוקר המאוחרות – מגרון כמעט ריקה לגמרי מתושביה. רק הלילה חולקו פה צווי הפינוי, ובשעות הבוקר המוקדמות מרבית התושבים נעלו מאחוריהם את הדלת ונסעו. חלקם חיכו בבית, והשוטרים ליוו אותם החוצה, בשקט, בלי מחאות קולניות ובלי התרסות. "אף אחד לא יצא מפה מרצון, זרקו אותנו מפה בכוח", הם אומרים. אבל את הנוער שביקש להגיע לכאן, להיאחז בקרקע ללא פשרות, גם זרקו מכאן בכוח הרבה לפני שהשוטרים הגיעו.

בכיר במועצת יש"ע שמסתובב כאן בשעות האחרונות של הפינוי, אומר לנו ש"זה יום מאוד עצוב, יום שבו מפנים יישוב בא"י", אבל באותה נשימה מזכיר ש"ההסכם שנחתם הציל הרבה. הוא דחה את הפינוי". גם אנשי מועצת בנימין מסתובבים פה, ועם כל הצער על פניהם, נראים כחלק מהמערך שנועד לייעל ולהקל על הפינוי. "צריך לבוא, לומר שלום, לחבק, לחזק", אומר אחד מהם כשהוא נשאל מה יש לעשות כאן "אין מה לעשות, הכל מאורגן". כן, ללא ספק הכל פה מאורגן. הפינוי המאורגן ביותר שנראה פה אי פעם. לכוחות הגירוש יש הרבה זמן לנוח, לצחוק, לשחק בסלולרי. אין להם מה לעשות פה. רק קומץ הנערים שהתבצרו בתוך ועל גג אחד הקרוונים הזכירו לכל העובדים היעילים שמסתובבים בשבילי היישוב שבעצם מדובר כאן בפינוי, בהרס, בעקירה של יישוב שלם בא"י. "באנו ליישב את א"י, לא לקבל בית בגבעת היקב", זועק ח"כ מיכאל בן ארי, מאישי הציבור הבודדים שבאו למחות על הפינוי. "כל הכבוד לכם", הוא מנופף לנערים על הגג "אתם מצילים את הכבוד של עם ישראל! כולם פה הלכו כמו כבשים. אתם היחידים שנשארתם שפויים, כולם נטרפה עליהם דעתם".

כשניתן האות, התנפלה פלוגת יס"מ על הקרוון, והנערים מתחילים לשפוך שמן ומים מהגג. הם לא מוותרים, ומסיטים את הסולם המשטרתי מהגג שוב ושוב. לראשונה נשמעות פה קריאות שמדברות על א"י, על הפשע שבהפקרתה, על האיסור למלא את הפקודה. בבית ממול מפנים עוד משפחה שנועלת את הדלת לקול תקתוקי המצלמות, והילדים יוצאים בהנפת שלטי 'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה'. מבית סמוך של משפחה ממייסדי היישוב עולה קול שירת נכאים מוכרת. "תפילה לעני כי יעטוף", בוקעת את דממת היישוב השירה הרועדת, ובעל הבית יוצא אל המזוזה ומנשק אותה בבכי עז. החברים ליישוב עומדים לידו, והחזות המאופקת נסדקת. גם הם בוכים אחד על כתפי השני, ולוחשים "הם לא יורידו לנו את הרוח". אבל, כמו שכבר אמרו בעלי הניסיון – במקום שהרוח נושבת – הבתים נופלים.