גאולה שלמה מהרה

 
יציאת מצרים נעשתה בחפזון ובמהירות: "וככה תאכלו אותו, מתניכם חגורים.. ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה'". "כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה".
מדוע באמת היתה צריכה יציאת מצרים להעשות בצורה כה מהירה?

לא התפתחות

אילו היינו יוצאים ממצרים לאט לאט, "קמעא קמעא", שלב אחר שלב – פירוש הדבר שהגאולה לא היתה משהו אחר לגמרי. אם מתרחש תהליך מתפתח של יציאה מעבדות לחרות, כדרכם של תהליכים טבעיים מתפתחים – אזי החרות איננה שונה באופן מהותי מן המצב שקדם לה! אם אמנם בתחילה היה רע ומתוך המצב הרע הזה הלך ונולד מצב טוב יותר – הרי שהמצב הנוכחי הוא רק איזו התפתחות 'אבולוציונית' ממה שקדם לו, ולא דבר חדש בעצם.
אם כך היה הדבר, אם הגאולה היא רק שכלול והטבת תנאים על רקע ועל בסיס המצב הקודם – נמצא שהגאולה היא חלק מ"כללי המשחק" של המציאות המוכרת. אם אין כאן יצירה חדשה בעצם – אזי אין כאן התגלות של הקב"ה, של מציאות אלוקית מוחלטת. אם הטוב שהגענו אליו רק צמח ופרח מתוך הרע והשעבוד – מסתבר שהטוב הזה איננו נבדל בתכלית מן הרוע, ומנין שהגלגל לא יחזור אחורנית ויהפך לרע כבתחילה?
אבל אנו בחפזון יצאנו ממצרים. בחצי הלילה, כהרף-עין, הכה ה' כל בכור בארץ מצרים ופסח על בתי ישראל, השכם בבוקר גורשו כל ישראל ממצרים, כשש-מאות אלף רגלי יצאו ביום אחד ממצרים, ו"לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם", כמו שאנו אומרים בהגדה של פסח.
ממצרים יצאנו אל מציאות חדשה לגמרי, מכאן מתחדש לוח-הזמנים שלנו, "החֹדש הזה לכם ראש חדשים". בבת-אחת ניתק אותנו הקב"ה ומשך אותנו בציצית ראשנו מתוך מצרים אל חיים אחרים לגמרי. אם נמתין שהופעה עליונה שכזו תתבשל בתוך המציאות התחתונה ותתגלה לאחר זמן מסוים, הרי כל הזמן שבעולם לא יביא לידי כך, כשם שגם אחרי אלף שנים לא תהפוך האבן לעץ. רק הגילוי הבא מלמעלה – "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם" – הוא המוציאנו באחת מן הגלות לגאולה.

למעלה מן הזמן

זוהי גם משמעות המלה פסח, "הקרבן הוא קרוי פסח על שם הדלוג והפסיחה. הקב"ה מדלג... ואתם עשו כל עבודתיו לשם שמים דרך דלוג ופסיחה"[1]. ישראל אינם יוצאים ממצרים בצעדי הליכה אלא דוקא בדרך של קפיצה, מעבר חד שאינו מתפתח מתוך הקודם. ואף הקב"ה קופץ וגואל אותנו, "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות".
לכן נעשה הכל במהירות ובחפזון, כי מה שאיננו תהליך טבעי, מה שלא נוצר מן העולם התחתון – איננו לוקח זמן אלא מגיע בהבזק אחד עצום של אור, בהופעה מלאה של עולם עליון שבעצמו איננו נתון תחת מושג הזמן. וכדברי המהר"ל מפראג[2]:
כי אי אפשר שיצאו ישראל מן השעבוד כי אם על ידי הקב"ה בעצמו... ולא בשום צד זולת זה. ולפיכך לא יצאו ישראל במדרגה שיש בה זמן רק [-אלא] במדרגה שאין בה זמן. כי כל הדברים נופלים תחת הזמן ונבראים בזמן זולת השם יתברך שאינו נופל תחת הזמן... וכך היה גואל אותם הקב"ה בלי המשך זמן כלל.
משום כך, יציאת מצרים היא מאורע בלתי-הפיך, טבוע בחותם הנצח, "כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם" – כי לא צמחה הגאולה מתוך המיצר כצמח אשר סופו לנבול ולחזור לעפרו, אלא ישראל הועלו ונתעלו אל מציאות אחרת, טהורה קדושה ואלוקית. במחזור-החיים של הטבע אין יכולת לחידוש אמיתי, "אין כל חדש תחת השמש" ולכן "הכל הבל", "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר" (כדברי קהלת). אבל יציאת מצרים היא חריגה מן הטבע של מעשה בראשית, יציאה מן ההגבלות אל חידוש אמיתי הנובע ממה ש"למעלה מן השמש", ולכן אינו מתכלה וחוזר אל העפר.

זכו – אחישנה

את יציאת מצרים הזו אנו מצווים לזכור בכל עת: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", והרבה מצוות הן "זכר ליציאת מצרים". אסור לשכוח לרגע כי קיימת מציאות של טוב מוחלט, של קדושה אלקית עצמית ונבדלת שאינה משועבדת לעולם הזה – ולמציאות זו אנו שייכים באמת.
משל לאדם שגדל כעבד בבית מסוים, והנה לאחר שנים רבות הוא מגלה פתאום את אביו ואמו האמיתיים. בבת-אחת הוא עוזב את "הבית" הקודם ונכנס אל ביתו החדש, האמיתי. מכאן ואילך, יהיה היכן שיהיה, יודע הוא מהו ביתו ומקומו ולאן הוא שייך באמת.
זהו זכרון יציאת מצרים: יהיה היהודי בכל מקום שיהיה, עליו לדעת כי ביתו האמיתי אינו בתוך גלות מצרים – במציאות העולם הזה, הפיזי והמוגבל, המעורב בהרבה רע – אלא אצל הקב"ה, אלוקי אבותיו, במציאות הקדושה והטובה, בגאולה.
ומגאולת מצרים לגאולה העתידה – "כל ימי חייך, להביא לימות המשיח":  הנה כך אמרו חז"ל על הפסוק "אני ה' בעתה אחישנה" – "זכו, אחישנה. לא זכו, בעתה... זכו, עם ענני שמיא. לא זכו, עני ורוכב על חמור"[3]. בגאולה העתידה תתגלה לבסוף אותה המעלה העליונה של המהירות כמו בגאולת מצרים, גאולה שהיא חידוש אמיתי, לא על פי קנה-המידה המוגבל שלנו. וגם אם "לא זכו" ותבוא הגאולה "בעתה" ולאִטָּהּ, הכוונה שכך יהיה בתחילה, אבל לבסוף, כשתגיע העת, יגיע גם הזמן של "אחישנה" (כפשט הפסוק "בעתה" – כשיגיע זמנה של כנסת ישראל – אזי "אחישנה" את הגאולה[4]), "מהרה יבנה בית המקדש"[5] "ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים"[6], וכמו שאנו מתפללים בכל יום "וגאלנו גאולה שלמה מהרה", ו"את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". הכל במהירות, תיכף ומיד ממש (כלשונו של הרבי מליובאוויטש).

"אחישנה" או "לא בחפזון"

עד כאן ראינו את המעלה בגאולה הנעשית במהירות, ביציאת מצרים ובגאולה העתידה. אולם מאידך, אנו מוצאים שהחפזון בגאולת מצרים מתפרש ע"י חז"ל כחסרון, שכך אמרו במדרש[7]:
כשאכלו ישראל את הפסח במצרים אכלו אותו בחפזון, שנאמר "וככה תאכלו אותו", על שם "כי בחפזון יצאת מארץ מצרים". אבל לעתיד לבוא "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון"[8].
אם כן, לכאורה יש כאן סתירה: האם המהירות ביציאת מצרים מבטאת מעלה או חסרון? ומהו היעוד הרצוי בגאולה העתידה: "זכו, אחישנה", או "לא בחפזון תצאו"?

לברוח מהרע שבנו

בכדי לתרץ את השאלה, נבאר תחילה מהו החסרון בגאולה חפוזה לעומת ההבטחה "לא בחפזון", וזאת על פי דברי אדמו"ר הזקן בספר התניא (פרק ל"א). שם מבואר כיצד יגיע האדם לשמחה אע"פ שהוא יודע עד כמה הוא שפל ומרוחק מה' מצד גופו ו"הנפש הבהמית" אשר בו, אלא שכיון שנפשו-האלוקית שהיא "חלק אלו-ה ממעל" חוזרת ומתדבקת בקב"ה, מקורה ושורשה, על-ידי עיסוק בתורה ועבודת ה', הרי זו שמחה גדולה "כמשל בן מלך שהיה בשביה וטוחן בבית האסורים ומנוול באשפה ויצא לחופשי אל בית אביו המלך" – כך יוצאת הנשמה מהשבי במאסר הגוף ותאוותיו וחוזרת אל בית אביה, ומכאן השמחה העצומה. ומוסיף לבאר:
והנה בחינה זו היא בחינת יציאת מצרים שנאמר בה "כי ברח העם". דלכאורה הוא תמוה, למה היתה כזאת, וכי אילו אמרו לפרעה לשלחם חפשי לעולם לא היה מוכרח לשלחם? אלא מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתקפו בחלל השמאלי כי לא פסקה זוהמתם עד מתן תורה רק מגמתם וחפצם היתה לצאת נפשם האלהית מגלות הסטרא-אחרא היא טומאת מצרים ולדבקה בו יתברך... ולכן לעתיד כשיעביר ה' רוח הטומאה מן הארץ כתיב ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' וגו'.
דהיינו, עד כמה שגאולת מצרים היתה נפלאה, הרי עדיין לא היתה זו גאולה שלימה לגמרי, הן מצד המציאות החיצונית והן בתוך נפשותיהם של ישראל (והדברים קשורים אחד בשני): אנחנו יצאנו ממצרים אבל מצרים נשארה מצרים. זוהמת היצר-הרע נשארה בתוך נפשותיהם של ישראל שעדיין "לא פסקה זוהמתם". בגאולה שכזו חייבים לברוח, להותיר מאחור את הצדדים האפלים ולא לתת להם לשלוט.
בעבודת ה' של כל אחד ואחד, הדבר מקביל לעבודת הבינוני (כהגדרת ספר התניא, היא המדרגה שצריכה להיות "מדת כל אדם" מלבד מי שזכה להיות צדיק) – אותו אחד שאע"פ שאינו עובר שום עבירה בעולם, מכל מקום הרוע קיים בקרבו בכל תוקפו, היצר-הרע הוא גדול ו'שמן' ומנסה בכל עת להפיל את האדם ברשתו, אלא שהאדם בבחירתו הטובה שולט כל הזמן על הרע שבו ולא נותן לו "להרים ראש" ולהתבטא במעשה בפועל. נמצא שהאדם נמצא כל הזמן בבריחה ומנוסה מן הרע, הוא מודע לרע האורב לו בכל פינה, והוא מתמיד לברוח ממנו ולהפנות את פניו אל הטוב.

הכל טוב

לעומת זאת, בגאולה העתידה תעבור רוח הטומאה מן הארץ, "והאלילים כליל יחלוף", ובתוך נפש האדם יגיע הנצחון המוחלט על הרע, "ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך"[9]. בגאולה העתידה, לא נותיר מאחור את מצרים כי המיצר עצמו יתבטל. לא רק שנצא מן הגלות, אלא שהגלות עצמה תהפוך לגאולה (כמבואר שגאולה היא גולה בתוספת האות אל"ף הרומזת לקב"ה "אלופו של עולם"). כל המציאות כולה תגאל וישאר בה אך טוב. על כן לא יהיה אז ממה לברוח, והגאולה תבוא בדרך של "בשובה ונחת תוָשעון".
זוהי משמעות ההבטחה "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון", כהמשך הפסוק "כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלהי ישראל" – ה' לא נמצא רק לפניכם ומאחור רודפים המצרים, כביציאת מצרים, אלא המציאות כולה נגאלת, מפנים ומאחור, ולכן אין ממה לנוס ולברוח, "אין שטן ואין פגע רע".
בעבודת ה', הגאולה העתידה מקבילה לעבודת הצדיק אשר כבר "הרג את יצר הרע" (כדברי חז"ל על דוד המלך ע"ה), וכמה שהוא מתעלה והולך מחיל אל חיל, הרי אין זה בדרך של בריחה נחפזת, של התעלמות מכוונת מפינות אפלות בנפש, אלא "מעלין בקודש" כאשר כוחות הנפש כולם שותפים ונרתמים אל הטוב. בגאולה העתידה, מתגלה כי "ועמך כלם צדיקים", ועבודת הצדיקים הופכת להיות נחלת הכלל. אז השמחה גם היא שלמה, "ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה".

ממהרים לבוא

כעת מתיישבת הסתירה-לכאורה שעמדה בפנינו, מפני שיש להבדיל בין מהירות לחפזון: ביציאת מצרים היה צד של מעלה וצד של חסרון; הגאולה המהירה כשלעצמה נובעת ממעלה אלוקית עליונה, אבל החפזון והבריחה נובעים מכך שהתקון השלם טרם הגיע [ניתן לומר שלעומת שתי האפשרויות בחז"ל – "זכו אחישנה" או "לא זכו, בעתה", יציאת מצרים היתה בבחינת "לא זכו, אחישנה", ולכן לא היתה זו גאולה שלמה, ודוק].
לעומת זאת, בגאולה העתידה אנו מייחלים להתקיימות המעלה של גאולה מהירה, "זכו אחישנה", אבל מובטחים שלא יהיה צורך בבריחה. לכן מודגש בפסוק "לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון" – לא יהיה חפזון של מנוסה-בריחה, אבל תהיה מהירות רבה והולכת. מהירות כזו הבאה עם זכוך של המציאות ( "זכו, אחישנה") היא מהירות שאינה נחפזת, אלא כל מציאות העולם וכל חלקי נפשו של האדם פותחים בריצה אל ה' יתברך, ריצה שכולה געגוע ותענוג ללא בריחה ופחד, "אז ידלג כאיל פִּסֵחַ", כשני רעים אהובים הפוגשים איש ברעהו וממהרים לבוא איש אל אחיו, וכדוגמת המבואר בהלכה לגבי המצוה לרוץ בערב שבת לקראת שבת מלכתא הממשמשת ובאה, להיות מ"דורשי ה' זרע אברהם אוהבו, המאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבוא".
במלים אחרות: החפזון והבריחה נובעים מהתנגדות של אותם צדדים במציאות שנותרים מאחור ואינם נגאלים, והם הגורמים ל'חיכוך' בתנועה המהירה של הגאולה. אולם כאשר העולם כולו נגאל, התנועה המהירה הופכת להיות 'חלקה' וללא חיכוך. וכידוע בפיזיקה, החיכוך גורם לאבוד אנרגיה, להקטנת המהירות ולבסוף לעצירה. אבל תנועה חלקה לגמרי אינה פוסקת לעולם. לכן הגאולה העתידה היא גאולה אמיתית ושלמה, שאין אחריה גלות.

לחֵרות עולם

ואחרי כל זאת, גם בגאולה העתידה ממשיכה יציאת מצרים לעמוד לעולם כבסיס איתן שאינו משתנה, "מזכירים יציאת מצרים לימות המשיח, אלא שתהיה טפלה"[10], "יציאת מצרים תשאר לעד האביב של העולם כולו" (כלשון הראי"ה קוק). זהו יסוד-היסודות של אמונת ישראל, "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – הוצאתי אתכם מן המיצר להיות עבדי ה' ונחלתו, בקפיצה אחת מהירה. זהו 'חיתוך' הכרחי, התנתקות מן המיצר ויציאה לחרות מכל מגבלות העולם הזה, בנסים גדולים החושפים את הקב"ה הבוקע את מעטה הטבע, פורץ את העולם המעלים על בוראו ומתגלה אלינו. יש כאן משהו אחר לגמרי, מימד אחר המופיע מלמעלה ואינו צומח מלמטה.
רק על-גבי היסוד הזה, מגיעה הגאולה העתידה ומתקדמת הלאה אל תיקון העולם כולו. כעת, לאחר שברור לנו היכן מקומנו האמיתי – לא בתוך מיצרי העולם אלא אצל אבינו שבשמים – יכולים אנו גם לחזור ולהתעסק בעולם התחתון, בתוך המיצר. והכל יכול להיות במהירות - וללא חפזון גם יחד.
אולם הגאולה העתידה תהיה חידוש גם לגבי גאולת מצרים, "שתהיה שעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפלה". יציאת מצרים היתה חידוש, אך בגאולה העתידה תהיה נביעה מתמדת של חידושים, עליה מחיל אל חיל לאין קץ. אז לא רק שהצדיקים יגברו לגמרי על הרשעים אלא מציאות העולם עצמה תיענה אל האור של הנשמות, העולם כולו יהיה הדבור בינינו לבין השם יתברך והכל יאמר שירה. "רָנּוּ שָׁמַיִם כִּי-עָשָׂה ה' הָרִיעוּ תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ... כִּי גָאַל ה' יַעֲקֹב וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר"[11].
מאז שהוציא הקב"ה את ישראל ממצרים לחרות-עולם הרי אנו ובנינו ובני בנינו שייכים בנשמתינו לעולם העליון שאין בו גלות ומיצרים. עלינו רק להחליט לחיות בפועל, כאן ועכשיו, על פי ההשתייכות הפנימית שלנו, ובא לציון גואל.