המאבק על יונתן פולארד וגלעד שליט – תמונת ראי

שאלה: מה הקשר בין שחרור פולארד לשחרור שליט, ולגרוש מגוש קטיף? ועוד שאלה: מדוע הצבור הדתי הלאומי הוא הרוח החיה בשחרורו של יונתן פולארד ואילו הצבור החילוני-שמאלני מוביל את המאבק לשחרורו של גלעד שליט?

[caption id="attachment_10702" align="alignleft" width="100%" caption="יהונתן פולארד וגלעד שליט"]
דומה כי שתי השאלות מתרצות זו את זו. יונתן פולארד עשה מעשה שלא יעשה מבחינתו (ובודאי שכך חושבים-חשבו רוב רובם של היהודים אזרחי ארצות הברית – עד לא מזמן). אזרח אמריקאי בעל תפקיד בכיר בתחום הבטחון, שזכה מכח נאמנותו להחשף למידע בטחוני מסווג בעל משמעות קריטית לבטחונה של מדינת ישראל החליט להעביר את המידע לישראל. יונתן הכריע הפוך מה'שכל הישר'. בקונפליקט בין נאמנותו-מחויבותו לאמריקה לבין נאמנותו לעם היהודי, הוא הכריע לטובת 'שכבת הנאמנות' העצמית והעמוקה יותר.

נקודות חיכוך או נקודות של זהות?

יש יהודים ש'משא העם הזה' מכביד עליהם. המוזרות התרבותית הלא משתלבת, הייחודיות ההסטורית שאין כיוצא בה והאנטישמיות - כתוצאה (ואולי הסיבה לאותה שונות...) ישירה מאותה ייחודיות – מעיקים ומכבידים מאוד על אותם יהודים. הנחת היסוד (הלא כתובה) - כי בהקמת מדינת ישראל תיעלם אותה 'חטוטרת' יהודית ואיתה אנטישמיות בת שנות אלפיים - נגוזה. אדרבה, השנאה הבינלאומית התחדדה והפחדים הקיומיים רק נראים ממשיים יותר. ומהמקום הזה כל הוא אמינא מדינית הופכת ל'צונאמי מדיני' , וכל מה שלא ניזום כעת באופן חד צדדי יכפה עלינו בעתיד ולכן זריזין מקדימים...  לעומתם יש יהודים שחשים, כי כל נקודות החיכוך שהוזכרו הן נקודות זהות! וככאלה אני שש לקראתן. כל ויכוח בתוכנו פנימה או בינינו לעולם מציף שאלות קיומיות ובירור שנוקב ויורד עד ה'שיתין'. יש מי ששמח באותן שאלות מבררות בהיותן מגדירות ומגבשות אותנו כעם, ויש מי שכל כך חושש מאותה התגבשות יהודית ומהשלכותיה שמוכן הוא לרדוף עד חרמה את מי שמעז לדון בהן.

אי הנכונות של יונתן לכרוך את שחרורו בוויתורים ישראלים, יחד עם חמימות ורגישות לצרתו של כל יהודי, מחברת אותו באופן טבעי לצבור המייקר את זהותו היהודית ומרחיקה ממנו את החוששים ממנה.

להוריד את ישראל על הברכים

מאידך, קו הפעולה בשחרורו של גלעד שליט מאוד ברור ויש לו שם: 'בכל מחיר'! בפרשנות אחת ויחידה - שחרור 1000 מחבלים. גופי השמאל שחברו למשפחת שליט מעוניינים בדבר אחד- 'להוריד את מדינת ישראל על הברכיים'. הנכונות לשחרר את שליט תמורת אלף מחבלים משמעותה 'הרמת דגל לבן', לא רק בהיבט ההרתעתי-בטחוני, אלא בעיקר – בסאב טקסט – בקבלת ה'סיפור' הפלשתיני כשווה ערך ל'סיפור' היהודי. מדוע 'תומכי עסקת שליט' לא דרשו לא לסיים את מבצע עופרת יצוקה עד לשחרורו של שליט? מדוע אין הם תובעים ברצינות להוריד את השאלטר לעזה? להפסיק את הזרמת הכספים? או במילים אחרות מדוע אין הם מוכנים לשחרר את גלעד 'בכל מחיר' שמשמעותו, הפעם, בידודה הבינלאומי של המדינה, חרם כלכלי ועוד? והתשובה על כך, לעניות דעתי פשוטה, כיון שמחיר זה מותנה בזקיפות לאומית, בעמידה איתנה על עקרונות ובעיקר באמון שלנו בעצמנו כעם וכיהודים מאמינים, וזה ודאי מחיר יקר,יקר מדי...

איוולת מדינית – אבל מכת מוות למתנחלים!

ואיך כל זה קשור לגרוש מגוש קטיף? נספר אנקדוטה קטנה מהימים שלפני ההתנתקות. קרוב משפחה של אחד מראשי ישיבות ההסדר נפטר. אותו קרוב היה מראשי התנועה הקבוצית. בצוואה כתב אותו יהודי כי הוא מעוניין כי אותו ראש ישיבה יספיד אותו. בלוויה השתתפו סלתה ושמנה של ההתיישבות העובדת וביניהם על במת הכבוד ראשי בטחון וכלכלה ועוד. אותו ראש ישיבה (ששמו שמור במערכת) התיישב מאחור, ללא ידיעתם, וחיכה לתורו להספיד את המת. בין לבין דיברו אותם 'גדולים' על הסוגיה החמה, גרוש היהודים מהגוש וצפון השומרון. כל אחד בתורו התייחס מנקודת מבטו על האיוולת המדינית, בטחונית, כלכלית שבהתנתקות. עד שקם אחד ואמר: "הכל נכון – אבל רווח אחד ודאי יש בהתנתקות- מכת מוות למתנחלים" , נמנו וגמרו - שווה!

על מה הקצף והשמחה לאיד? אותם 'גדולים' מזהים בצדק כי עיקר התסיסה היהודית, השמחה באתגרים שהיהדות מציבה, החום והאנרגיות לקיים במרחבי ארצנו הקדושה חיים יהודים שלמים, מתחילים להתרקם בהתיישבות ביהודה ושומרון. וכאמור כל מה ש'מדליק' אותנו מאיים ומפחיד את הצד השני.

קביעת העמדה – לפי "כיוון הנסיעה"

שימת הלב, כי שני כיווני המחשבה הללו מתקדמים במקביל כש'כיווני הנסיעה' מנוגדים בתכלית, תועיל לכל אחד מאיתנו לבחון ולקבוע את עמדתו-התיחסותו ובעיקר פעילותו לכל פרשה שעולה לדיון צבורי מידי יום. בהצלחה!