[caption id="attachment_4982" align="alignleft" width="100%" caption="מבחוץ - חושך בפנים - הופכים חושך לאור (צילום: אתר ישיבת עוד יוסף חי)"]
באמצע החלום המתוק – צלצול של הפלאפון. אני מתנער, מזנק אל הפלאפון, וקולט שהשעה 4:15 לפנות בוקר. מה קרה? אני עונה. מלים קצרות: "פשיטה של המשטרה על הישיבה". תוך שלש דקות אני כבר בלבוש מלא, כולל מעיל, מבוסס בריצה בגשם לכיוון הישיבה. מודאג, כן. מה רוצים מהחבר'ה המתוקים שלנו? כל אחד עולם מלא של לימוד, של אכפתיות, של רצינות ואחריות. מה רוצים מהם? למה הם מטרידים, השוטרים האלה?
אני מגיע, ונכנס לכוורת של שוטרי יס"מ שמתרוצצים הנה והנה בחשיבות. אני מדלג ביניהם, ומגיע בזריזות לחדרים של הצעירים ביותר. ליד כל חדר עומדים שני שוטרי יס"מ בהבעת חשיבות. אני חומק ביניהם ונכנס לחדר. החבר'ה, מתוך המיטות, מקבלים את פני בחיוך קליל, וקצת עייף... . "מה קורה? הכל בסדר?" אני דואג. הם רגועים לגמרי: "אני רק באמצע לישון", אומר אחד בקונדסות, והשאר מחייכים. את החדר הסמוך לוקחים כולם למעצר. למה? מה הולך כאן? "הם לא הסכימו לפתוח מיד, רצו צו", מסביר לי אחד החבר'ה בטון אדיש. "גם את הרב דודו עצרו כי הוא רצה להבין למה עוצרים אותם". אני פוגש את הרב דודו, מנסה להגיע אל העצורים האחרים, ורואה מחזה מדהים: נערים בני 14 שנשלפו מהמיטות על ידי עשרות לובשי מדים צועדים בפנים טהורות ומחייכות בדרך לניידת. לא שכחו לקחת תפילין... . הנה ידידיה שנפגע בראשו לא מזמן: כאילו רק אתמול שמעתי את המנתח מסביר להורים שהוא יצא מזה בנס, אבל כעת צפויה לו תקופת החלמה לא פשוטה. אני מנסה לברר עם השוטרים האם יש להם צו, למה עוצרים בכלל, למה עוצרים אותו במצבו – אין עם מי לדבר. אחד מהשוטרים העילגים במיוחד בשטח מתגלה כמפקד המרחב, ובציניות גסה מזלזל בנסיונותי להסביר לו שמישהו אחראי על הנערים הללו, ועליו להסביר לי מה הוא עושה. "לי יאורי ואני עשיתיני", אמר פרעה, וממנו למדו, כנראה, מפקדי מרחבים למיניהם.
בצד עומדים, שותקים ו"רציניים", קבוצה של אנשי שב"כ, מנהלים בשלט רחוק את הנעשה ומרגישים חשובים מאין כמותם. ניפוחם העצמי בולט למרחקים, כמו גם החזות שמעידה שמדובר כאן על בעלי דרגות בכירות במחלקה היהודית. מישהו מצלם אותם, ומיד מוחרמת לו המצלמה והתמונות נמחקות.
עוד ילד בן 14 נעצר, ומוכנס לרכב חתום מוקף בבלשים ואנשי שב"כ. הדאגה חוזרת לכרסם, למרות החיוכים של החבר'ה מכל עבר. מה יהיה? איך אם יעברו את זה, הצעירים הללו?
בשש הכוחות מתקפלים, אחרי שלקחו איתם שמונה אנשים. התפילה בדרך כלל בשבע, אבל החבר'ה הושכמו מוקדם היום, אולי הם עייפים – מתי נתפלל? אולי נעשה ותיקין ונחזור לישון? משה, מהכיתה הצעירה, מגיח מאי שם, שערותיו רטובות. הוא היה במקוה. "מה פתאום ותיקין?", הוא מקשה. "הרי צריך ללמוד חסידות לפני התפילה, כמו בכל יום". הוא מושך בידו של ישי, החברותא הקבועה שלו לשעה זו, והם כבר בדרך לבית המדרש. אחריו מחרים-מחזיקים כל חביריו. הם מתארגנים וניגשים לבית המדרש.
מכאן ואילך – הכל כרגיל. תפילה, ארוחת בוקר, לימוד ברצינות ובעומק. אני מופתע. הבלאגן התקשורתי חוגג, הורים מודאגים מתקשרים, אבל הנערים הצעירים הללו ממש לא קשורים לכל זה. הם באמצע החזרה היסודית על פרק ראשון בקידושין, ואיך אפשר להפריע לזה עכשיו? חלק גדול מהעצורים משתחרר תוך שעות ספורות (אחרי שתיקה ראויה בחקירה ובשב"כ, כמובן). בעשר הם מגיעים, ותוך דקות גם הם שקועים בתוך הסוגיות.
ואז סוף סוף הבנתי מה קורה כאן: מחד – חבורת אנשי ממסד מלאת "כוחי ועוצם ידי", עם יכולות והאזנות ומעקבים ורכבים ואמצעים ומכשירים ו... . ומן הצד השני – נערים טהורים, מתוקים, תמימים וצדיקים, שפשוט קשורים למשהו אחר – לקב"ה! קשורים אליו ישר, בפשטות, בנעימות, עם כל מתיקותה של פנימיות התורה – ועם כל העוז שהפנימיות הזו מלבישה בתורת הנגלה ובלומדיה. זה מה שמפחיד כל כך את הממסד – ולכן ה"פשיטה" הזו מטרידה את החבר'ה בערך כמו מזג האויר. אנחנו במישור אחר, עמוק, פנימי, ומלא חיות ועצמה.
מאוחר יותר הסביר לי מורי את הנאמר בזוהר על כך שבבית המדרש של משיח ילמדו רק כאלה שיודעים להפוך את החושך לאור ואת המר למתוק. המסתכלים על בית המדרש הזה, כך הסביר, רואים מבחוץ המון חושך ומרירות; בו מעיזים ליגוע גם במקומות חשוכים ומרים. אבל מי שבא בשעריו רואה שמבחוץ לא רואים טוב ולא רואים נכון. כאן הופכים חושך לאור ומר למתוק. כאן כל פגיעה כזו של החושך מביאה לעוד אור של בירור וליבון הסוגיות והמציאות, ולעוד חיזוק של הקשר העמוק לקב"ה שאינו מותיר מקום למרירות על המציאות אלא רק למתיקות של הבירור והזיכוך שלה. מואר ומתוק לנו כאן... .
