ויהי בחצי הלילה

 
יציאת מצרים עומדת ביסוד אמונת ישראל; כל התורה בנויה על הציר של יציאת מצרים, בכל הזמנים המקודשים אנו מציינים "זכר ליציאת מצרים", ובכל יום ויום עלינו להזכיר את יציאת מצרים[א].
ניתן לומר שיציאת מצרים היא כל הסיפור הארוך, מהולדת משה רבינו, דרך עשר-המכות ועד שיצאנו מבין גזרי ים-סוף. אבל בתוך הסיפור הזה יש נקודת-ציון מאד מדויקת "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם" – חמשה-עשר בניסן הוא יום היציאה, והזכרון מתמקד דוקא בו. כך גם הכריעו הפוסקים להלכה, שהחיוב להזכיר את יציאת-מצרים בכל יום פירושו להזכיר דוקא את היום הזה (ולא די, למשל, בהזכרת קריעת ים סוף[ב]).
אמנם בתאריך של ט"ו בניסן ישנם שני מוקדים, הלילה והיום. בלילה אכלו ישראל את הפסח, מוכנים ליציאה, אך רק בבוקר יצאו בפועל, "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר". וכך הגדירו זאת חז"ל: "כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא בערב שנאמר 'הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה'. וכשיצאו לא יצאו אלא ביום..."[ג].
היציאה ביום היא ברורה כשמש, יוצאים! אך יש לעמוד על עניינה של הגאולה הלילית, וכמו שעולה מדברי חז"ל שקץ הגלות היה בלילה: "הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה" – "הוא הלילה שאמר הקב"ה לאברהם אבינו, אברהם בלילה הזה אני גואל את בניך. וכשהגיע הקץ לא עכבן הקב"ה כהרף עין"[ד]. ובזוהר הקדוש נאמר "עקרא דפורקנא דישראל לא הוה אלא בלילה [עיקר גאולת ישראל לא היתה אלא בלילה]"[ה]. "ואף שגאולת ויציאת בני-ישראל ממצרים היתה 'בעצם היום הזה'.. מכל מקום זמן הגאולה מצד למעלה התחיל מהלילה"[ו].

ויהי בחצי הלילה

ומה קרה בלילה הזה?
במהלך הלילה היו ישראל ספונים בבתיהם, אוכלים את הפסח בחפזון על מצות ומרורים, נעלים ברגלים ומקל בידים. אולם בתוך הלילה הזה ניתן להצביע על נקודת-מוקד מדויקת, בחצי הלילה בדיוק, "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". הגאולה מתחילה במכת בכורות! כך אנו מוצאים גם בהלכה, שבברכת "אמת ויציב" ו"אמת ואמונה" שתקנו חז"ל להזכרת יציאת מצרים, חובה להזכיר במפורש את מכת בכורות, "וצריך להזכיר יציאת מצרים... וקריעת ים סוף ומכת בכורות. ואם לא הזכיר אחת מהן, לא יצא ידי חובתו"[ז].
מכת בכורות אינה עוד מכה בעשר-המכות, אלא ה"מכה-בפטיש", המכה הסופית ש'שוברת' לגמרי את מצרים, שהרי מיד אחר-כך פרעה משלח את ישראל וצועק "קוּמוּ צְּאוּ... וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה'"[ח]. ליתר דיוק, באותו הרגע ממש, כאשר נחצה הלילה לשנים, נחצה ונשבר לרסיסים גם ליל-הגלות הארוך – כיון שכל התוקף הפנימי של מצרים קרס ואבד, מעמד-הבכורה של האדון-המשעבד נמוג במכת בכורות, וגם "בכל אלהי מצרים אעשה שפטים". נשבר עול הגלות וכבלי השעבוד פקעו. מרגע זה ישראל הם בני-חורין, אלא שמרצונם-שלהם הם נשארים בבתיהם עד הבקר, שלא לצאת כגנבים בלילה[ט].
וכמובן – השחרור משעבוד מצרים הוא אך ורק בכדי שנהפוך לעבדי ה', ולכן אומרים חז"ל שבאותו הלילה לאחר חצות אמרו ישראל את ההלל, "מה היה [פרעה] אומר? קומו צאו מתוך עמי. לשעבר הייתם עבדי פרעה, מיכן והילך אתם עבדי ה'. באותה השעה היו אומרים הללו עבדי ה' – ולא עבדי פרעה"[י].

עת הזמיר

נשים לב שמאותו רגע מכריע של תחילת הגאולה אין לנו, לכאורה, שום זיכרון חיובי. בעודנו נמצאים בתוך הבית, עבר ה' בארץ מצרים, פָּסַח על פתחנו והכה במצרים. בבתינו רק צפיה דרוכה, ובמצרים עובר ה' ומכה.
הדגש על מכת בכורות מלמד אותנו שיציאת מצרים היא אמנם ב"חודש האביב", אבל אין זו רק אידיליה של אביב פורח בשלל צבעים וריחות משכרים, העולם מלא אור ושמחה והנפש מתרוננת... הגאולה מתחילה בהכרח במכה, בחיתוך חד השובר את הרוע, בתרועות מלחמה של "דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָן"[יא]. זהו הזכרון היסודי שמלוה את העם כולו, ואת יומו ולילו של כל יחיד: יש בעולם הזה מֵצַרִים ויצרים רעים שצריך להכניע ולשבר, ואת זה אנו עושים רק בעזרת ה' המוציא אותנו לחרות. זהו האלף-בית של עבודת ה': לצאת ממצרים!
לפריחה האביבית יש ערך קיים רק כשהיא באה עם כיסוח העשבים השוטים והקוצים הסובבים את השושנה: "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ – הגיע זמנן של ישראל להגאל. הגיע זמנה של ערלה שתִּזָּמר. הגיע זמן של מצרים שיִזָּמרו. הגיע זמן עבודת כוכבים שלהן שתעקר"[יב]. גאולה המתעלמת מן הרע ואינה מכילה את המרכיב של זמיר-עריצים, אינה גאולה. רק הזְמִירה מביאה לזִמְרה, "עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ – הגיע זמן שתעשו זמירות להקב"ה"[יג].
לכן זכירת יציאת מצרים היא היסוד המלוה אותנו בכל עת, לפחות כל עוד יש בעולמנו רוע, עד שרוח הטומאה תעבור מן הארץ – ואז באמת "תהיה יציאת מצרים טפלה"[יד].

חמלה גדולה

אבל האמת היא שבחצי הלילה קרה משהו משמעותי מאד אצלנו ממש, ולא רק מסביב. אם מכת-בכורות היא חיתוך הערלה, אזי אנו התינוק שבו מתקיימת הברית, בטיפול עדין ומדויק ביותר. לאחר האתערותא-דלתתא בברית-הבשר שמלו ישראל את עצמם לפני כן, לאחר שחיטת השה (הוא אלהי מצרים) ואכילתו – בא כעת הקב"ה מלמעלה ומשלים את כריתת הברית, "וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי – בדם פסח ובדם מילה...  וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ"[טו].
כאשר פסח ה' ודלג על בתי ישראל בנגפו את מצרים – בפעולה זו עצמה יש גילוי של רחמים רבים וחמלה-גדולה עלינו, "וּפָסַחְתִּי – וחמלתי"[טז]. רחמי-האב על בנו מתגלים כאן ביותר שהרי מידת הדין עומדת ומקטרגת "מה נשתנו אלו מאלו?" – ובכל זאת בוחר ה' בעמו, והקשר העצמי של ישראל וקודשא-בריך-הוא גובר על מידת הדין ומדלג על כל המניעות. "מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ... כָּל בְּכוֹרֵיהֶם הָרָגְתָּ – וּבְכוֹרְךָ יִשְׂרָאֵל גָּאָלְתָּ".
בחצי הלילה בדיוק[יז], כשהקיץ הקץ על גלות מצרים – התחוללה הנקודה הגרעינית, הבראשיתית. אך דוקא בגלל ראשוניותה היא לא נתפסה אצלנו באותה העת כחוויה חיובית, רק בדרך השלילה של כריתת הערלה. כמו התינוק בברית המילה, גם אנו לא יכולנו באותה השעה לקלוט ולהבין בצורה מוּדעת מה קורה איתנו. רק מאוחר יותר יבואו הגילויים הגדולים, בקריעת ים-סוף כשאמרו ישראל "זה אלי", ובמעמד הר-סיני כשאמר ה' "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – עכשיו תדעו מיהו המוציא אתכם באותו לילה גורלי.
אמנם הגילוי הזה בחצי הלילה, כמה שהוא בלתי-נתפס הריהו הגדול ביותר, כפי שאנו אומרים בהגדה של פסח "לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם", נגלה עליהם בחצי הלילה[יח] בכריתת כל הקליפות הסובבות ובהוצאת ישראל מתוכם. ועוד אנו אומרים "וּבְמֹרָא גָּדֹל – זו גילוי שכינה", הוא הגילוי הזה שנעשה במורא גדול בזמן מכת-בכורות[יט]. זהו גילוי האהבה הגדולה של ה' אלינו, "כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ", והוא העיקר והיסוד שממנו צומח הכל.

ואמונתך בלילות

לסיום נעמיק עוד מעט במהות הגילוי של הלילה הזה, לפי המבואר בכתבי החסידות:
אמרנו שגילוי-השכינה בלילה נודע לנו בדרך-השלילה, ללא חווייה חיובית אצלנו. אבל באמת לאמיתו, היה כאן גילוי מבהיק ומיוחד במינו, אלא שיש גילוי ויש גילוי:
יש גילוי של אור שניתן לראות – וזה לא היה בחצי הלילה. ויש גילוי של העצם המאיר, לא האור אלא המאור עצמו – וזהו מה "שנגלה עליהם" בחצי הלילה. זהו גילוי ממדרגה כל כך עליונה שאינה נקלטת אפילו בחושים הכי עדינים וזכים של הנפש. רק "מורא גדול" נופל לפתע על מי שזוכה לגילוי-העצם הזה. אמנם, הגילוי הזה כן נקלט בחוש אחד ויחיד, באמונה – היא הדרגה העליונה ביותר בנפש האדם, למעלה מכל הכוחות הגלויים[כ]. ה' נותן בנו אמון – ואנו נמשכים להאמין בו, לפני ומעל לכל ידיעה והבנה.
האמונה הודאית והפשוטה בה' – היא שנחרתה בנו בו-ברגע שנחלק הלילה וה' פסח על בתינו. אותו הגרעין האיתן של האמונה נטוע במקום הכי פנימי ועצמי שלנו, ומתוך חביון-עוזו עלינו לגלות עוד ועוד אורות ולהביאם אל ההכרה והדעת, להוציא אוצרות עמוקים מני חושך. האמונה היסודית הזו היא כהכרתו של ילד קטן שפתאום יודע לומר 'אבא', אף שאיננו מבין כלל מיהו ומהו אותו אבא. ככל שיגדל הילד ותתרחב דעתו, הוא ידע לפרט ולהסביר הרבה אודות אביו, אבל כל זה גנוז בהכרה הראשונית שהיא יסוד הכל[כא].
לזכור את יציאת מצרים פירושו לדעת שה' אוהב אותנו ללא גבול, ואנו מתעוררים אליו בחזרה באהבה רבה. ה' גואל אותנו ומוציא אותנו מכל המיצרים, ואנו נולדים מחדש והופכים מעבדי פרעה לעבדי ה'. ואת כל זה מלווה האמונה הטהורה שניצתת בתוכנו מאז ולתמיד: אנו מאמינים בה' באמונה שלמה, כאמונה התמימה של הילד הקטן הקורא 'אבא' בוודאות גמורה.

לזכר אחותי עפרה הי"ד