כשהמטופלים הערבים שמחו על הפיגוע

הקושי של עובדי רפואה יהודים רבים המטפלים בערבים שלעיתים מבטאים בגלוי את שנאתם ליהודים, הינו תופעה שבשל תרבות "הפוליטיקלי קורקט" כמעט ולא מדוברת.

בפוסט נדיר שפרסמה בפייסבוק שירה חסיד, תושבת גוש עציון, שיתפה חסיד את הציבור בתחושותיה ביום הפיגוע בבית אל בעת עבודתה.

יום חמישי בבוקר.

כל המדינה רועשת עדיין על התינוק שנקבר אתמול, עובר שנקרע בבת אחת מההגנה, החום והבטחון שברחם אמו לתוך עולם אכזרי במיוחד.

יושבת עם זוג הורים צעירים, מוסלמים, ושלישיית התינוקות המתוקים שלהם.

אני יודעת ששום עוצמת כאב שאני מרגישה, לא תגרום לי לתת להם טיפול שונה מלכל נבדק אחר, מאיזה מוצא שיהיה.

ברור, חוץ מעניין הערבית.

אני תמיד מדברת עם פציינטים ערבים בערבית, כדי להקל עליהם את הצורך בשימוש בשפה זרה, בעת בדיקה שרבים כל כך חוששים מתוצאותיה.

לא היום, אני לא מסוגלת. הם פונים אליי באנגלית, ואני עונה באנגלית, וזה מסתכם בזה. הם לא צריכים לדעת שאפשר גם בערבית.

"the hearing is fine"

אני אומרת לאמא אחרי שאני מסיימת לבדוק תינוקת אחת, היא מחייכת. הלאה, תינוק שני.

זה דו קיום מחורבן, אני כותבת לחברים שלי. היולדת הערביה נרדמת פה על הכורסה בחדר שלי, כשבחיקה תינוקת אחת ישנה ועוד שניים בסלקלים ליד, והבטחון שלהם להירדם אצלי- המתנחלת- בחדר, והמוות הכל כך נוראי שהתרחש בדיוק 5 קומות מעל איפה שאני יושבת- זו תמצית ההבדל בינינו לבינם.

"אל תגיעי למקומות האלה" הם מבקשים לענות לי "לתינוקות הרכים אין שום קשר לפשעי שנאה"

נכון, אני עונה, והלוואי שהם יגדלו להיות מבשרי שלום.

ומשהו ממשיך להצבט בלב. אני חושבת על האמא הצעירה ששוכבת כמה קומות מעלי, ולבי איתה.

"this one is also fine"

אני אומרת לאמא, כשבעלה מצליח להעיר אותה אחרי שסיימתי את הבדיקה השניה.

היא ישנה חזק ועמוק במהלך הבדיקה, ואני מתחילה להרפות.

מתכוונת להתחיל את ההכנות לבדיקה של התינוק השלישי, האבא יושב לידי על כסא ומסתכל על אתר חדשות בפלאפון שלו.

מחייך.

"פי כמאן מתסאוובין", יש עוד פצועים, הוא אומר לאשתו.

חיוך רחב מתפשט גם על הפנים שלה. "אה? כיף?" כן? איך?

הוא מצחקק. "עמליאת", פיגועים.

הם מחליפים חיוכים מרוצים, מתרווחים בכיסאות הנוחים, אני קופאת.

לא מסוגלת להישאר פה יותר.

לא יכולה לתת לאנשים האלה טיפול.

אני יוצאת מהחדר, ומתפרקת בבכי בזרועות Dvora.

איך בנאדם יכול להיות מנוול כל כך?

איך???

גם להם יש תינוקות, שנולדו בערך באותו שלב הריון כמו הרך שהלך לעולמו רק אתמול.

פה, באותו בי"ח, באותה פגייה.

אותם רופאים נלחמו על חייהם, אותן אחיות טיפלו בהם בשבועות שהיו מאושפזים.

לעזאזל, אחד התינוקות שלהם אולי ישן במיטה שבה הגור התמים נפח את נשמתו.

והם מפיקים עונג מהאלימות הזאת?

באיזו שפלות ועזות מצח הם צוחקים על דברים כאלה, רק כמה קומות מתחת למקום בו שוכבת אותה בחורה צעירה, שנפער לה חור שאין לדמיין אותו בבטן? רגע אחד היה שם עובר, בועט, מתרוצץ, רוקד, שיא התמימות והרוך, חלק ממנה ומזהותה. אמא. ורגע אחרי זה כדורי שנאה פילחו את גופה ושברו את לבה ואת חייה לאלפי רסיסים.

איך אפשר להפיק הנאה מהרס, מוות, כאב?!?