לא אחת, הייתי חש תסכול עמוק, צער ולחץ כשניסיתי להעביר מסרים שמאד חשובים לי, לאחרים. נתקלתי בתגובות מוכרות של: אדישות, הרמת גבה ולפעמים גם התנכרות והתנגדות. זה היה מורט לי את העצבים והייתי חש חסר אונים! הרי מה שיש לי לומר הוא כל כך חשוב, ואם אפילו לאנשים הקרובים אלי קשה לקבל את הדברים, איך יש סיכוי שהם יתפשטו בעולם? לאחר שיחות כאלו, הייתי מרגיש הרגשת כשלון ועצבות. אך כשניסיתי זאת, ראיתי שגם להימנע מהם לא יכולתי כיוון שכל כך רציתי לקדם שינוי. הרגשתי ממש תקוע.
לאחרונה פגשתי במהלך לימודיי את דברי הרמב"ם המדהימים הבאים:
...מחשבות בורא העולם, אין כח באדם להשיגם. כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו – אינן אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן העולם כולו לעבוד את השם ביחד... כיצד? כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות. ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב, והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה; אלו אומרים:' מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות'. ואלו אומרים:' דברים נסתרים יש בהן ואינן כפשוטן. וכבר בא משיח וגלה נסתריהם'. וכשיעמד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום וינשא – מיד הם כולם ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום. (משנה תורה, דפוס לא מצונזר בסוף פרק יא' מהלכות מלכים ומלחמות).
עמדתי נפעם. הרמב"ם מתאר כאן את שיטת ה'הפצות' של הקב"ה בעולם. וכדבריו, היא כל כך שונה ממה שאנו היינו חושבים. הקב"ה בכלל לא 'לחוץ' כביכול לשכנע בהסברים על היהדות. להיפך, על ידי עיוותים והתנגדויות לה, שמה התפזר בעולם במהירות גדולה יותר ונוח לו בכך. כל מה שהוא רוצה, זה שבכל פינות העולם, ידעו על היהדות וידונו בה. זה כבר מספיק. בו בזמן, עם ישראל יגשים את חזון תורתו במלואו, על ידי עמידת המלך המשיח, ואז כשיצלח חזון זה, כולם כבר 'יכירו את הסוגיה' וכעת הם כבר יידעו מה הפירוש הנכון בה.
כלומר: הפצת האמת בעולם מתבצעת בשני מישורים: הכנסתה ל'סדר היום' של הציבור בלי חשיבות למה דעתו עליה, ובמקביל פעולות עצמאיות למימושה. כשהיא תצליח, כולם כבר יצטרפו.
החלטתי לשנות את הראש. אני לא צריך לשכנע אף אחד שאני צודק. אני צריך לשכנע ברצינות את עצמי כך שאוכל להשקיע בחלומותיי ולממשם. במקביל, אני גם עוסק בהעלאת המודעות לנושא שאני מאמין בחשיבותו אך בנחת. אם קלטו מה אני רוצה, כבר לא אכפת לי מה הם חושבים על כך. אם אני אצדק ואצליח, ממילא גם הם יצטרפו. עכשיו אני כבר מחכה לדבר עם אחרים כי בכל מקרה, עצם השיחה על כך כבר משיגה את מטרתה. גם אם יתנגדו לדבריי.
כשחושבים על כך , בצורה זו התפשטו הרבה אמיתות בעולם. למשל החסידות, שלא נלחצה מההתנגדות אליה (יש אפילו סיפורים על הבעש"ט ששלח למתנגדיו סיפורים פרובוקטיביים שייהנו להפיצם).
נזכרתי גם בדוגמא מהזמן האחרון. לאחר פיגועי הטרקטור בירושלים, אין ספק שהרבה ממי שהיו מודעים לנושא העבודה העברית שקלו הרבה יותר ברצינות להעדיף אותה. ככל שהנושא יותר ידוע בציבור, כך בכל אירוע שמוכיח את צדקת דעה מסויימת הרבה אנשים בבת אחת יבינו מעצמם מה האמת. ללא יגיעה של שכנוע כמעט. עלינו רק לעשות את שלנו, ולפרסם. אבל בכיף.
