השאלה הזו, במילים או לא במילים, נשלחה לעברי פעמים רבות ביחס לרעיונות חדשניים ולא רגילים שעסקתי בהם וחשבתי לחיות לפיהם. להפתעתי הרבה, למרות שהיו לי תשובות שכליות סדורות למה אני עושה את מה שאני עושה, מצאתי את עצמי נלחץ מאד מהשאלה הזו. במשך תקופה ארוכה, הייתי נוהג להתעלם מהלחץ הזה, ולחזק את עצמי שמה שאני עושה הוא טוב ונכון וכו' אך לאחרונה קלטתי שהלחץ, הוא כמו כאב, הוא הודעה שהמוח שולח לי שמשהו אצלי לא מושלם ושווה לי לעבוד ולסדר אותו. ניסיתי לשאול את עצמי: אולי הרעיונות החדשניים שלי הם באמת גדולים עלי? ראיתי שהתשובה לכך היא יותר מורכבת ממה שחשבתי קודם. קודם כל, ראיתי שמתוך להט ואידיאולוגיה באמת לקחתי על עצמי גם דברים שאני לא מסוגל לעמוד בהם. החלטתי להיות כן ואמיתי עם עצמי ולהוריד אותם ממני. שום דבר לא יקרה לי אם אוותר על כמה מה'שגעונות' שלי, גם ככה נשארים לי עוד הרבה מהם ב"ה. הרגשתי שהויתור הזה מרגיע אותי ומפנה לי מקום בלב ובמוח לשאר הדברים שכן מתאימים לי! אחר כך, עברתי לקבוצה שניה של רעיונות: שמתי לב שיש לי רעיונות ורצונות רבים שאמנם הצעדים שאני עושה לקראתם כיום מתאימים לי ביותר. אני שלם ורגוע איתם. אך אם אני מעמיד מול עיני את האידיאל השלם שאליו בעצם אני חותר להגיע, באמת כיום אין לי כלים נפשיים ומעשיים לחיות על פיו! זה די הלחיץ אותי: מה גם על הרעיונות האלו אני אוותר? מה כבר יישאר לי? הרי כמעט כל רעיון גדול מתחיל בהתקדמויות וגישושים לעברו כאשר עדיין לא יודעים בדיוק כיצד להגשימו. הרי זה רעיון חדש ואין עוד מציאות קיימת שלו שאפשר פשוט ללמוד ולהעתיק אותה משם! אבל אז עליתי על השקר וה'מלכודת' שבמחשבה הזו: כשאני חושב שהאידיאל שלי הוא 'גדול עלי', איך אני מדמיין את עצמי? כמו שאני עכשיו! אך עכשיו באמת אני לא שם וזה מתאים לי ובעזרת ה' כשאגיע לשם, גם אני וגם המציאות יהיו שונים ובעז"ה גם מתאימים לכך בהרבה! משל למה הדבר דומה: לבחור צעיר שרוצה להתחתן ומוכן בשמחה להיכנס גם לעול שיש בנישואין. לפרנס וכו'. אך אז פתאום עולות לו מחשבות: מי יודע מה יהיה בעוד עשרים שנה? אולי ילד אחד שלי יהיה חולה מאד ולא יהיה לי כח לטפל בו? אולי מתישהו לא אוכל לעבוד? וכו' ברור שמחשבות כאלו יש עד אינסוף! ולפני שנשתגע, כדאי לאותו בחור מהמשל הנ"ל, וגם לי, להפסיק לדמיין דמיונות מפחידים על העתיד ולהתעסק בשמחה במה שמתאים לנו כרגע! העתיד הוא עסק של ה', לנו אין שליטה עליו ואם הוא יחפוץ בכך, הוא יתן לנו כוחות להמשיך את מה שנתן לנו כוחות להתחיל היום. כעת עברתי במחשבתי לקבוצה השלישית: לפעמים אני לא יודע. נראה לי שדרך מסויימת היא נכונה ומתאימה לי ללכת בה אך אני לא בטוח! אמנם אני מרגיש שיש לי חשק ללכת על זה אך איך אני יכול להרשות לעצמי להיכנס להרפתקה כזו? כאן באו לעזרתי דברי ר' מרדכי יוסף מאיזביצ'א שהרבה להתעסק בבעיית הספיקות: ובאמת, בכל מקום שהאדם מכניס עצמו בספיקות בעבודת הש"י, ובדברים הצריכים בירור, אם יתברר לטוב אז הוא גדול ממי שסילק עצמו מספיקות... אבל מי שאין לו מבטח עוז בהש"י שיברר הכל לטוב, אסור לו להכניס עצמו בספק" [ספר מי השילוח ח"א פ' תולדות ד"ה ויאהב יצחק] הרגשתי שחזר אלי הביטחון העצמי! מסתבר שה' אוהב הרפתקאות. ומי שיש לו ביטחון והרגשה שבאמת ה' בעד ניסיון מסוים, מותר לו ש'יקפוץ למים', וה' יגמור עליו לטובה! עכשיו היה לי רווח נוסף: יכולתי בהחלט להבין גם את מי שלא רוצה להצטרף לרעיונות ה'משוגעים' שלי, הוא לא מרגיש בנח עם ההרפתקאה והניסיון האלו. אולי הוא משחק תפקיד בסיפור הרפתקה אחר ואולי הוא בכלל לא מרגיש בטוח שה' אוהב ניסיונות משונים ומעדיף ללכת בדרך הסלולה והבטוחה. ואז, באמת היא המתאימה בשבילו. ואין לי מה להלין עליו. וכמו שסיים שם מי השילוח : "ויש נפשות שמותרים להכניס עצמם יותר בספיקות מנפשות אחרות". על כל פנים, אם גם אתם אוהבים הרפתקאות אז קדימה, לדרך!
