"להחזיר את החטופים זו לא המטרה הכי חשובה", התבטא השר סמוטריץ', וגם אם דבריו קצת הוצאו מהקשרם – היה בהם הד לתפיסות עומק שמתחילות בבית המדרש. גפני הזדרז להלום בו: "החזרת החטופים היא הנושא החשוב ביותר. האמירות הללו משוות אותנו לסיקריקים של רבן יוחנן בן זכאי שהנושא הלאומי היה חשוב יותר מחיי אדם". מי צודק? לכל אחד יש תחושת בטן בעניין, אבל האם יש גם תורה סדורה? פנינו לארגון 'תורת המדינה' ללמוד על הנושא.
"כשניגשנו לדון בסוגיית שחרור חטופים", אומר הרב יעקב יקיר, ראש בית המדרש תורה המדינה בשכונת בית אורות. "ראינו שחשוב להפריד בין שתי זוויות של הנושא: יש את סוגיית פדיון שבויים, שהיא סוגיה בהלכות צדקה בקהילה, ויש את סוגיית החטיפה כאקט מלחמתי ויש לדון בה בדיני המלחמה.
"המלחמה היא מעשה ציבורי, מעשה של קולקטיב, ובו כל אחד ואחד מאיתנו הוא איבר של האומה. הפרטים משרתים את הכלל. ההתבוננות היא על קיום החיים של הכלל. הרב יעקב אריאל כתב על כך דברים ברורים עוד במבצע אנטבה. לדבריו גם החטופים הם בעל כורכם חיילים במערכה, ובמערכה אנשים מחרפים את נפשם".
👉 הצטרפו לערוץ הווצאפ שלנו
"אנו סבורים שגפני טועה גם בלי להיכנס לדיני מלחמה", מוסיף הרב יאיר קרטמן, ראש מכון תורת המדינה. "יש לנו בתורה עקרון שאומר שאין דוחים מפני נפש, כלומר: אסור לסכן אדם אחד כדי להציל אדם אחר".
לרב קרטמן חשוב לדחות שני היגדים שנשמעים מעת לעת, מכל וכל. "לאמירה שצריך להחזיר את החטופים בכל מחיר אין זכר במקורות התורניים. זה סותר כל סוגיה בנושא. גם השאלה שנוהגים לשאול לעיתים מקבלי החלטות: 'ומה אם זה היה הבן שלך?' אינה עומדת במבחן התורני. גם קרבה משפחתית אינה סיבה לדחות נפש מפני נפש".
לכאורה גם הקוראים ל'עסקה בכל מחיר' אמורים להבין שהציבור כולו בסכנה.
"אם תשים לב", אומר הרב יקיר, "גם הקולות שקראו לעסקה בכל מחיר מבינים לאט לאט שהערך המוביל במלחמה הוא הניצחון. בהתחלה הם טענו שהפרט קודם לכלל. אולם עם ישראל שכבר שנה וחצי נלחם על קיומו, לא קיבל זאת. אחר כך הם עברו לדבר על מצוות פדיון שבויים, ועדיין נשארו ברמת הפרט של הלכות צדקה. וכיום המוטו המרכזי שלהם הוא שהחזרה של החטופים היא היא הניצחון. אומנם הם מדברים על ניצחון אבל מגייסים אותו בשביל הפרט, ולכן אי אפשר יהיה להתחמק מהכרעה, וההכרעה ברורה: הניצחון קודם".
באילו תנאים התורה מאפשרת לקיים עסקה לשחרור חטופים?
"דווקא דיני המלחמה מאפשרים חופש גדול יותר לקיום עסקאות", טוען הרב יקיר. "שאלת המפתח היא מה הדרך של מדינת ישראל לנצח את המערכה. לדוגמה עסקת החטופים הראשונה. ישב הקבינט ואמר לעצמו, שכדי לנצח במלחמה הוא חייב לתת לעם ישראל קצת אוויר ולשחרר חטופים. זה ייתרום ללכידות של העם ויחזק את רוח הלוחמים. זו החלטה לגיטימית כל עוד הערך שניצב לנגד עיננו הוא הניצחון במערכה".
תורידו לנו בבקשה את העמדה המוסרית הזאת להכרעה מעשית – כל החטופים על אוטובוס אחד, תמורת כל האסירים – זאת עסקה מוסרית?
"אם המשמעות של 'כולם כנגד כולם', היא שהמלחמה ממשיכה, קרי: הכרעת כוחו הצבאי והשלטוני של חמאס, אז יש מקום לשקול זאת במכלול השיקולים", אומר הרב יקיר. "אלא שאם נכונים הפרסומים שהתנאים לעסקה כוללים התחייבות כלפיי מועצת הביטחון להפסקת המלחמה, לזה אי אפשר להסכים כאומה, מאחר והמשמעות ברמה האסטרטגית היא כניעה ושימת הפרט לפני שלום האומה".
האם התפיסה המוסרית התורנית שאתם משקפים יכולה להתקבל גם ע"י אנשים שצמחו בתפיסה מוסרית מערבית?
"יש התאמה גבוהה בין התפיסה של התורה לבין המסקנות של אנשי ציבור שעסקו לאורך השנים בסוגיית החטופים בוועדות חקירה ובהליכי חקיקה", מפתיע הרב קרטמן, שדפי העמדה של המכון בראשו הוא עומד כבר הגיעו לרבים מיושבי משכן הכנסת. הוא מחזיר אותנו למלחמת לבנון השנייה, שפרצה בעקבות מתקפת חיזבאללה וחטיפתם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר.
"אחרי המלחמה הוקמה ועדת וינגורד, לבדיקת אירועי המערכה בלבנון", מסביר הרב קרטמן. "אחת המסקנות המשמעותיות שלה הייתה כי שחרור סיטונאי של חטופים מעודד חטיפות, לפיכך יש ליצור תוכנית אסטרטגית כיצד להפוך את החטיפות לעניין לא משתלם".
בדו"ח הוועדה נכתב: "הטענה שצריך לעשות כמעט הכל על מנת להחזיר חטופים, על אף עוצמתה הרגשית, אינה עומדת בפני הביקורת. אם אנחנו פועלים על מנת לשחרר שבויים או חטופים בצורה המגדילה משמעותית את החשש כי אחרים ייהרגו או ייחטפו, המסר שאנחנו שולחים על ידי כך אינו מסר של כבוד עצום לחיי כל חייל וכל אזרח, אלא של התנהגות רגשנית בחלקה שבהכרח יוצרת סיכונים מיותרים לחיים ולביטחון של חיילים ושל אזרחים. יש אפוא להקדיש חשיבה אסטרטגית ומבצעית יצירתית ומעמיקה על מנת למצוא דרכים להרתיע את אויבינו מחטיפות או לגרום להם להחזיר את החטופים ללא עסקאות כאלה".
בעקבות המלצות ועדת וינוגרד הוקמה ועדה ציבורית בראשות השופט מאיר שמגר, וזו עסקה בקביעת עקרונות לניהול משא ומתן לפדיון שבויים, חטופים ונעדרים. "מסקנות וועדת שמגר סווגו 'סודי ביותר' והדו"ח לא פורסם במלואו לציבור", אומר הרב קרטמן. "צריך לזכור כי באותה העת התנהל משא ומתן לשחרור גלעד שליט והוועדה החליטה לפרסם את מסקנותיה רק אחרי העסקה".
עד היום המסקנות חסויות?
"אכן", הוא מאשר. "אומנם מעת לעת נעשים ניסיונות לחשוף אותן לציבור, ואפילו ננקטו הליכים משפטיים שלא צלחו עד כה. בכנסת הנוכחית ניסינו גם אנחנו לקדם דיון בנושא בוועדת חוץ וביטחון".
אם המסקנות חסויות איך אנחנו יודעים על מסקנותיה?
"יש לנו שני סימנים מרכזיים", הוא מציין. "האחד – עדים שהעידו לפני הוועדה ופרסמו את דבריהם, והשני – הצעות חוק שהוגשו בסמוך. לדוגמה, עו"ד יצחק מירון הציג לפני ועדת שמגר מהי בעיניו צורת ניהול משא ומתן נכונה. לדבריו, אין להתחיל במשא ומתן לפני קבלת מידע על החטופים; אין להתחיל במשא ומתן לפני החמרה בתנאי המחבלים בבתי הכלא. ויש גם איסור שקשה להפריז בנחיצותו כיום: אין לקיים מפגשים בין מנהלי המשא ומתן ומקבלי החלטות לבין משפחות חטופים, וזאת כדי להימנע מלחץ רגשי".
תן דוגמא להצעת חוק שעלתה בעניין עסקאות חטופים.
"למשל, הקביעה שלא ישוחרר יותר ממחבל אחד עבור חטוף, ושלא יהיו מחבלים עם דם על הידיים בתוך המשוחררים. באופן מפתיע את הצעות החוק העלו גם נבחרי ציבור מהשמאל כמו יאיר לפיד ועופר שלח".
הוויכוח העז בין סמוטריץ' וגפני מעורר את הצורך לקיום דיון מעמיק בין הרבנים בציונות הדתית לבין הרבנים בעולם החרדי. מטרה זו עמדה גם לנגד עיניהם של הרב יקיר הרב קרטמן, ובמאמר בתחומין הם התייחסו לדעתו של הרב עובדיה יוסף על מבצע אנטבה. לטענתם, כיום היה פוסק אחרת, כיוון שהיה מכיר את השינוי במציאות.
"שאלו את הרב עובדיה אם מותר לעשות משא ומתן עם מחבלים כדי לשחרר את בני הערובה באנטבה", מתאר הרב יקיר. "הוא אמר שלכאורה זו בעיה, כי אסור לסכן אנשים אחרים כדי להציל נפשות – אין דוחין נפש מפני נפש. הרב עובדיה השיב על כך בשתי טענות עקרוניות. הטענה הראשונה – 'המחבלים עברו סדנת חינוך בכלא וספק אם יחזרו לעסוק בטרור', וממילא יש כאן פיקוח נפש וודאי של החטופים ורק ספק ביחס לעתיד.
"הטענה הזאת מציאותית אינה נכונה", קובע הרב יקיר. "מאז שנות השבעים יש לנו ניסיון מדמם של יותר מחמישים שנה. המדדים מדברים על יותר משמונים אחוז מחבלים שחוזרים לטרור", כלומר יש כאן וודאי פיקוח נפש מול וודאי פיקוח נפש.
הטענה השנייה של הרב עובדיה היא חידושו של החזון איש. "החזון איש חידש שאם בידך להטות חץ שעומד לפגוע ביהודים רבים, וכתוצאה מהטיית החץ ימותו מעט יהודים – אין בזה דחיית נפש מפני נפש, אלא מעשה הצלה". כלומר, אין זו פעולת הריגה של המיעוט אלא הצלה של הרבים ולכן היא מותרת. הרב עובדיה טען שכך גם ביחס לשחרור מחבלים.
גם טענה זו נסתרת מתוך המציאות. "שחרור 1027 המחבלים בעסקת שליט המיט עלינו את 7 באוקטובר, ולכן הטענה ששחרור המחבלים יביא להצלה של יהודים רבים יותר נסתרת מתוך עצמה". כלומר, ההיתר לשחרר מחבלים בהלכות פדיון שבויים היה בנוי על כך שרק ספק שהם יחזרו לטרור, ועל כך שייפגעו פחות יהודים, במידה וזה לא כך מדובר בפעולת מסירת יהודים האסורה עפ"י התורה. שתי הטענות הללו אינן עומדות במבחן המציאות, הוכח מציאותית כי המחבלים חוזרים לטרור וכי יותר יהודים נפגעים, ממילא שחרור מחבלים הוא פעולת מסירה, הדוחה נפש מפני נפש ואסורה גם עפ"י החזו"א וגם עפ"י הרב עובדיה.
לסיכום:
"סוגית פדיון שבויים היא סוגיה המלווה את העם יהודי מזה אלפי שנים" מסכמים בתורת המדינה "החל מחילוץ לוט מהשבי על ידי אברהם בפעולה צבאית, דרך תקנת חכמים האוסרת לפדות שבויים במחיר הגבוה מערכם בשוק, והמשכה במציאות ימינו במבצע אנטבה ובעסקת שליט.
"בכל אחד מהצמתים, התקיים דיון בית מדרשי במקורות התורה. חשיבות המצווה מחד, והתקנה המגבילה את קיומה מאידך, היוו את הבסיס לחשיבה ולדיון. אולם עקרון אחד נשמר תמיד ונוסח בדברי חכמים, נקרא לו 'המשוואה'. למרות החשיבות הגדולה, אין לשחרר חטופים, במקום שהשחרור יוביל לסכנה גדולה יותר. לאדם אחר או לציבור. הצלתו של אדם אחד, אסור לה שתפגע באדם אחר, וודאי אם היא פוגעת ברבים אחרים. דרך הציר הזה ניתן להסתכל על היחס בין הניצחון במלחמה לשחרור החטופים. שחרור החטופים יציל את חייהם, אך הפסד במלחמה יעלה בחייהם של רבים אחרים. שחרור החטופים, אם כן, כפוף לניצחון המלחמה. עקרון זה של חכמי ישראל בכל הדורות עומד ביסוד דבריו של שר האוצר.
"יתירה מכך, הסוגיה המרכזית בדברי חכמים, עוסקת בשבויים על רקע כלכלי. אולם כיום, בדומה לפעולות טרור, ולירי רקטי, חטיפת יהודים היא כלי מלחמתי, לקידום יעדיו של האויב. המציאות הזו מעבירה את הלכות פדיון שבויים מדאגה לפרט על פי הלכות צדקה, לאחריות לכלל הנתון במלחמה לאור דיני המלחמה. כלומר, החטופים הם חלק מהמלחמה ושחרורם כפוף לניצחון במלחמה.
"מקורות התורה מאפשרים התבוננות בהירה בסוגיות המדיניות הציבורית. יש לזהות במקורות את העקרונות הערכיים של התורה וליישם אותם במציאות המתחדשת. ככל שיותר בתי מדרש יעסקו בכך העמדה התורנית תהיה יותר עשירה ויותר מדויקת".
