נתחיל מהשורה התחתונה. אם הרשויות במדינת ישראל לא יפנימו שישנה תופעה ייחודית של פגיעות בנשים, נערות וילדות יהודיות בידי ערבים על רקע לאומני, אירוע נוסף כמו חטיפת הילדה בת ה-7 בבנימין והפגיעה האכזרית בה הוא עניין של זמן בלבד.
בשנים האחרונות נחשפנו וחשפנו בקול היהודי את קצה הקרחון של התופעה הנוראית הזו.
קבוצות ייעודיות לניצול והתבוללות ברשתות החברתיות בהן חברות אלפי יהודיות לצד אלפי ערבים, פגיעה וניצול של קטינות ממוסדות רווחה, וגם פגיעות קשות במשפחות נורמטיביות, גם באוכלוסייה הדתית ואפילו בישובים תורניים וותיקים ביהודה ושומרון.
בשם הפוליטיקלי קורקט משתיקים בתקשורת המיינסטרים את מרבית הסיפורים והתופעות.
כמו באירופה, שם בכדי לא לפגוע חלילה בשמם הטוב של "מיעוטים" מושתקים ומטוייחים מעשי רצח ואונס במספרים אדירים, גם בישראל משתמשת התקשורת בשמות קוד, והגולשים פותחים פעם אחר פעם בורסת ניחושים כדי לגלות מי עומד מאחורי המילים "צעירים מהצפון", "צעירים מאזור כביש 25" וכד' המופיעות בהודעות המשטרה ובכלי התקשורת.
עוד בנושא:
- הקול היהודי חשף: קבוצות התבוללות וניצול בפייסבוק
- חשיפה: שתי נערות יהודיות חולצו מאזור רמאללה
- פרסום ראשון: יהודיה חולצה בליל שבת מכפר ערבי
- יממה לאחר הפרסום: הקטינה שנעדרה אותרה
הקש ששבר את גב הגמל
גם במקרה זה, יתכן שסיפור האונס של בת השבע מבנימין, היה עובר מתחת לרדאר, אילולי העובדה שבעידן הרשתות החברתיות כבר קשה יותר להשתיק את קולו של הציבור.
הידיעה המזעזעת הוצנעה בעמודים האחוריים של העיתונים ועובדה זו הסעירה את הרשתות החברתיות, שהוכיחו פעם נוספת שכבר לא ניתן להכתיב לנו את סדר היום הציבורי.
המחאה האדירה ברשתות החברתיות הבהירה כי המקרה הנוכחי, בו בכתב האישום שהוגש תואר אירוע שקשה שלא להתרשם כי הוא לאומני באופן מובהק, היה הקש ששבר את גב הגמל. מדובר בזעם מצטבר על השתקה ממושכת של סיפורי ניצול ופגיעה בבנות יהודיות על רקע לאומני.
אולם גם הציבור הרחב לא מכיר את מימדי התופעה ומאפייניה, וכך שוב ושוב מגיעים סיפורים על נערות שנפגעו במרחבים האמורים להיות מוגנים ובטוחים כמו מוסדות חינוך, תחבורה ציבורית ואף בבתים עצמם.
ההשתקה הממושכת של היקפי התופעה מקרינה על כל הרבדים של המחדלים שהתרחשו בפרשה הנוכחית.
מהעסקת החשוד בבית הספר ועד להתנהלות הקהילה והסביבה הקרובה שביקשה להשתיק את המקרה, ועד למחדלי החקירה המדהימים.
העובדה שחקירת אירוע שכזה בעל חשד לאומני מובהק לא קיבלה את היחס הראוי לה מתחילתה, זיהמה את החקירה באופן שיתכן שגם אם אכן מחמוד קטוסה הוא האשם לא נוכל לדעת זאת לעולם.
השב"כ וימ"ר ש"י, שמעורבים בעבירות מהרף הנמוך כאשר מדובר ביהודים, לא היו מעורבים בחקירה שהובילה לאחד מכתבי האישום החמורים שהוגשו בשנים האחרונות.
בזמן שכל נער גבעות שמפר צו שטח צבאי סגור זוכה למרדפים, תצפיות, ומארבים, בדיקות מעבדה פשוטות לא נעשו בתיק בגלל טענות ל"חוסר במשאבים".
מתרפ"ט עד אורי אנסבכר
ישנן טענות שמנסות להשוות בין מקרים מזעזעים כאלו שמתרחשים לצערנו גם על ידי יהודים, למקרי פגיעה וניצול על רקע לאומני.
אין ספק שמדובר בסוגיה כבדת משקל, שצריכה לקבל את מקומה. היכולת שלנו לחנך למוגנות, לא לטייח פרשיות כאלו ולהוקיע את הפוגעים, מול שמירה על שיח נקי, על כבודן של הנפגעות, ולקיחת שיקולים חברתיים בחשבון - הם מהיעדים החשובים ביותר של כלי תקשורת יהודי.
אולם המקרים של פגיעה וניצול על רקע לאומני שונים מהותית ממקרים 'רגילים'. לא מדובר רק ביצריות או מחלה נפשית רגילה, כזו המוקעת על ידי כל הסובבים את הפוגע.
מדובר בהתנהגות הנתפסת כנורמטיבית, ומקבלת לגיטימציה חברתית.
די להיזכר בהיסטוריה הרחוקה יותר כמו פרעות תרפ"ט במוצא ובחברון בהם נאנסו יהודיות רבות בידי הטובחים הערבים, או בהיסטוריה הקרובה ברצח ואונס אורי אנסבכר הי"ד ובדברי הרוצח שהכריז כי "עשיתי כל מה שערבי חולם עליו" כדי להבין שלא מדובר באדם סוטה כזה או אחר, אלא בהתנהגות הנתפסת כלגיטימית.
הרשויות והציבור צריכים להתעורר, להפסיק לטמון את הראש בחול ולהכיר בתופעה.
במקום הנטייה הטבעית לפטור את עצמנו באמירה 'לי זה לא יקרה', יש להישיר מבט אל המציאות, ולהכיר בהיקף התופעה, בכל המגזרים, ברמות סוציו-אוקנומיות שונות, ובכל רחבי הארץ.
מהרשויות נדרש לנתח את המאפיינים הייחודיים של התופעה כפי שעלו בין השאר בתחקיר על קבוצת הפייסבוק "מעורבבים" שפרסמנו בקול היהודי.
להקים בדומה לטיפול בפשיעה החקלאית או גניבות רכב, יחידה משטרתית ייעודית עם תקציבים שיאפשרו למגר את התופעה בליווי של פרקליטים ייעודיים. במקביל יש להגביר את המודעות הציבורית והחינוכית, לתופעה ולסכנות, וכמובן לחזק ב"עשה טוב" את הזהות היהודית במערכת החינוך.
כלב השמירה של מי?
על ההשתקה של העיסוק בנושא ניתן ללמוד גם מההתגייסות התקשורתית למענו של הנאשם קטוסה.
מהרגע, שהסיפור עלה לכותרות, החלו עיתונאים שונים להעלות ספקות בקשר למהימנותו של כתב האישום.
עד מהרה נחשפו מחדליה של המשטרה בניהול החקירה, וכתב האישום בוטל, כשהמשטרה ממשיכה להצהיר שמבחינתה מחמוד קטוסה הוא החשוד המרכזי.
לכאורה מדובר בעבודה עיתונאית מקצועית למופת. הרי זהו תפקידה של התקשורת - להעלות ספקות ולאתגר את הנחות היסוד. אלא שמשהו צרם בכל זאת במקצועיות העיתונאית הזו.
עובדה היא שלא ראינו את אותה התגייסות עיתונאית במקרים אחרים. לא בפרשיית דומא והשאלות המטרידות שבכתב האישום, ולא בכתבי אישום נוספים נגד יהודים שהואשמו באירועים לאומניים והסתיימו בלא כלום אחרי שנים ארוכות.
הבמה הנרחבת והראיונות המלטפים למשפחת הנאשם, הטענות על כך שדיר קאדיס הוא "ישוב ידידותי" למרות אירועי הטרור הרבים באזורו, ההתעלמות הבוטה מהתמיכה והמעורבות של רבים משכניו ומשפחתו של הנאשם בטרור, תמונות ילדיו שפורסמו והפכו אותו לקרבן בפרשה ולא לנאשם או לכל הפחות חשוד מרכזי בתיק כה חמור, ומעל הכל הראיונות עם אחיו של החשוד - אנוואר קטוסה, שכפי שחשף תחקיר הקול היהודי הביע עשרות פעמים תמיכה במחבלים בדף הפייסבוק שלו - כל אלו מצביעים על אינטרס נוסף מעבר למקצועיות העיתונאית גרידא.
יתכן שהנאשם איננו האיש שביצע את הפשע. יתכן שלעולם לא נדע האם מחמוד קטוסה מדיר קדיס הוא האיש שביצע את האונס המזעזע בבת השבע.
במידה וכך יהיה, האשמה הבלעדית תהיה על כתפיה של המשטרה שניהלה חקירה רשלנית ופושעת.
הרשלנות המשטרתית פוגעת בראש ובראשונה בנפגעת ובמשפחתה, שמתמודדים עם האשמות ושיח פוגעני, ובכולנו, כשהתוצאה היא שהפוגע מסתובב עדיין חופשי ומהווה סכנה לציבור.
מחובתנו שלא לתת לרשלנות זו לעבור לסדר היום. עלינו לוודא שהאשמים המחדל ישלמו את המחיר על הרשלנות הנוראה.
אולם צריך לזכור שהמחדל הגדול באמת הוא לא רק של תחנת מודיעין עלית אלא של רשויות המדינה והממשלה בחוסר ההכרה בתופעה עצמה. עד שמצב זה לא יתוקן, לא נוכל לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה".
יישר כח על העלאת המודעות לנושא 2 כ"ז סיון תשע"ט 11:29 ירון ליון
די עם התמימות 1 כ"ד סיון תשע"ט 20:48 יהודי