"פוגעים בחמצן של הטרור" – ממש לא!

הקושי האמיתי בעיני הוא הקושי המוסרי והמוסר הכפול שבו. מחד אנחנו נלחמים בטרור ומן הצד השני אנחנו משתפים איתו פעולה ובעקיפין אנחנו מקיימים ואפילו מחזקים אותו. אז מה הפתרון?

הפעילות של צה"ל להחזרת החטופים מרשימה. עשר חטיבות וכוחות מיוחדים עושים ימים ולילות להשבת הנערים היקרים לחיק משפחותיהם. עם ישראל מתכנס בבתי כנסיות ומפיל תחינתו לפני ה' יתברך שישמור וינצור את החטופים ואת הפועלים ללא לאות לשחרורם המהיר.

אנו מייחלים לנס! ואנו אכן זקוקים לו, כי הסיכוי - שהנערים ימצאו בדרך הטבע קרי, מודיעין מדויק, או 'נפילה' אקראית על החוטפים – הוא קטן, והתקוה והסיכוי כי מדינת ישראל תעשה את הדברים המתבקשים בסיטואציה הקשה שאנו נתונים בה קלושים הרבה יותר וכדלקמן.

האם מדינת ישראל עושה כל אשר ביכולתה כדי להציל את הנערים? התשובה היא כן ולא. האם מדינת ישראל "פוגעת בחמצן של הטרור" כפי שאומר אלוף פיקוד מרכז ניצן אלון התשובה היא לא!

נסביר. נשתמש בדימוי מן הטבע. קרחון הצף במים כמה אחוזים ממנו גלויים על פני המים וכמה אחוזים ממנו מכוסים מתחת למים? מן המפורסמות, כי רק תשיעית מהקרחון נראה על פני המים ורובו ככולו נמצא מתחת לפני המים.

נחזור לנמשל. מדינת ישראל מנהלת מלחמת חורמה באותה 'תשיעית' של טרור הגלוי וה'צף על פני המים', רוצה לומר: במתכננים ובמבצעים (אני מתייחס כרגע רק לאירוע החטיפה ולא לאוזלת היד המתמשכת בטיפול בזורקי האבנים ובקבוקי תבערה בשנה האחרונה). אך כל בר דעת יודע כי כדי לייצר טרור איכותי ברמה כזו ישנה מעטפת המאפשרת אותו. הטרור זקוק להכרה, לתמיכה (גם פנים ערבית וגם בינלאומית), לגיבוי, לחינוך, למימון. ללא המרכיבים הללו טרור לא יכול להתפתח.

היחס בין הביצוע ל'חממת הטרור' המגדלת והמצמיחה אותו הוא כיחס החלק הגלוי של הקרחון לחלקו השקוע במים והדברים ידועים. נכון יש שת"פ עם ישראל כמו במקרה שלנו, אך גם במקרה זה לא מדובר 'באהבת מרדכי' חלילה, אלא בתזמון אומלל, שבו החטיפה התבצעה בעת שההסכם עם החמאס הולך ומתגבש, עובדה הכורכת את אבו מאזן עם החטיפה בעל כורחו וממילא המחיר הבינלאומי מבחינתו הוא בלתי נסבל, אבל במהות זה ממש הפוך. הרשות מחנכת ומסיתה באופן שיטתי, מגבה ותומכת ובעיקר מחוללת השראה המזמינה ומזינה טרור. קייטנות על שם 'שאהדים', אימון ותרגול ילדים בחטיפת יהודים, קריאת כיכרות על שמם של 'שאהדים' כשראש הרשות הוא זה שחונך אותן, מימון הלבנת הון וכו'.

מדינת ישראל מעבירה מיליונים רבים לרשות הפלסטינית מידי חודש. אם מתכונים ברצינות 'לפגוע בחמצן של הטרור' זה אומר להפסיק להעביר את הכספים הרבים לידי הרשות. להערכתי הלא מקצועית מאות אלפי ערבים הקשורים לרשות מתפרנסים מכספים אלו ותלויים בהם למחייתם. הפסקת הזרמת הכסף על ידי מדינת ישראל (ואני מניח שאפשר לעצור גם את הכסף המגיע מארה"ב) תמוטט את הרשות ותגרום ללחץ אמיתי וקשה מאוד על החוטפים.

אם נחזור לשאלה שהצבנו בראש דברינו אפשר לקבוע כי מדינת ישראל מפעילה כח והרבה נגד המתכנן והמבצע, אך העיקר לא מטופל, אדרבה הוא מוזן על ידנו. מדינת ישראל בנתה במשך 20 שנה 'תקרת זכוכית', מציאות כמעט טבעית הבנויה על מספר הנחות יסוד.

א. שטחי יו"ש לא שלנו.

ב. אין אפשרות ורצון לשלוט על אחר.

ג. וזו הנחה בתחום המוסרי-ערכי רוב ככל האוכלוסייה הערבית אינה קשורה לטרור ולא תומכת בו ממילא המלחמה היא נגד המפגע הבודד ולא נגד העם הפלשתיני.

ד. וכפועל יוצא מכל האמור ברור שמישהו צריך לקחת אחריות על השטח – קרי, הרשות הפלסטינית.

כשמדינת ישראל אומרת אנו עושים הכל כדי להחזיר את הנערים הביתה, היא מתכוונת לומר אנחנו עושים הכל במסגרת הנחות היסוד שהוזכרו לעיל. 'תקרת הזכוכית' שנמתחה מעל ראשנו –שאותה אסור לבקוע חלילה -  בנויה על אותם הנחות יסוד ובמסגרתן אנו עושים את המיטב.

אם כנים דברינו היכולת להשיב את הבנים בנתונים אלו היא נמוכה מאוד. חמור מכך, אנו שבויים בקונצפציה הרסנית שנבנתה על ידנו, שבה כושר ההרתעה ויכולת ההגנה והתמרון שלנו נפגעו בצורה חמורה. אך הקושי האמיתי בעיני הוא הקושי המוסרי והמוסר הכפול שבו. מחד אנחנו נלחמים בטרור ומן הצד השני אנחנו משתפים איתו פעולה ובעקיפין אנחנו מקיימים ואפילו מחזקים אותו.

כשהיינו עקרוניים במלחמתנו בטרור וזה היה לפני שנים רבות זכינו בזכות עמדתנו המוסרית והעקבית להצלחות רבות ובסייעתא דשמיא מופלגת, ומאז החילונו לפסוח על שתי הסעיפים הורע מצבנו.

ומה הפתרון?  - הפתרון תלוי בתמונת ראי של אותן הנחות יסוד שהוזכרו ואפשר לצמצם אותן לאחת עיקרית, שטחי יהודה ושומרון שלנו! ולכן אנחנו אחראים עליהם ואיננו זקוקים ל'קבלני משנה' שימלאו את החלל. מה עושים עם הערבים המתגוררים בה? שאלה מצויינת . כדאי לחשוב עליה ברצינות ולחשוב קצת יותר באופן יצירתי ממה שחשבנו בסוגיה זו עד היום. אולי בכיוון המודל הקנדי היוצר הבחנה בין תושבות קבע לאזרח בעל זכות בחירה. גם לאורי אליצור ז"ל היה פתרון, ומן הסתם גם לתורה יש מה לומר בעניין...

ומה למעשה? - סיפוח! זה לא פותר הכל אבל זו התחלה יפה. כמובן שכדי להחליט שאנחנו רוצים את חלקי הארץ הקדושה הזו צריך להחליט שאנו רוצים שהתורה היא זו שתנחה אותנו גם בחיינו הציבוריים אך זה כבר דורש מאמר נפרד.

האם זה יחזיר את הבנים הביתה? – לא יודע. אבל זה סוג של פתרון אמיתי ובעיקר מוסרי.

ומה בנתיים?  - הפסיקו את העברת הכספים לרשות הפלסטינית.זה יצור לחץ אמיתי על החוטפים הארורים אך בעיקר זה יזקוף את קומתנו המוסרית בעיני עצמנו ובעיני אומות העולם.  אחרי תיקון המעשים או לפחות הרצון הכן לתקנם אפשר להמשיך ולהרבות בתפילה ביתר שאת וביתר עוז שתשרה הברכה בכל מעשה ידינו, ויזכו הבנים לשוב לביתם בשלום איכ"ר.