חני לוז עזבה את עולם ההייטק ועברה לעולם העיתונות לפני 16 שנים. היא עיתונאית ומבקרת תקשורת במסגרת מרכז תדמי"ת – לתגבור הדמוקרטיה במדיה הישראלית, מיסודו של הפורום המשפטי למען ארץ ישראל, וכבר שנים ארוכות מפרסמת טור שבועי העוסק בביקורת התקשורת, מימי הצופה ז"ל, לאחר מכן במקור ראשון, וכיום בשבועון 'בשבע'.
לאורך הריאיון, לא מסתירה לוז את סלידתה ממה שהיא מכנה ההשתלטות של עולם היחצנו"ת על התקשורת הישראלית, אך סבורה שמדובר בעובדה מוגמרת עימה יש להתמודד בתוככי הזירה.
"העיתונות עברה שינוי גדול מאוד בשנים האחרונות", אומרת לוז, בעלת תואר שני בתקשורת מהאוניברסיטה העברית. "אם פעם העיתונאים היו אנשי שטח שמביאים ידיעות אותן הם אספו בשטח, היום זה כבר קורה הרבה פחות, בין השאר בגלל שישנם הרבה יותר נושאים לסקר, והרבה יותר מידע שצריך לסנן".
"הצד השני של המטבע משלים את התמונה. יש גם הרבה יותר כלי תקשורת מסוגים שונים, ואיש פוליטי או גורם עסקי שרוצה להביא את הפעילות שלו לידיעת הציבור, לא יכול לעשות בעצמו את העבודה מול העיתונאים, והוא שוכר דוברים ואנשי יחסי ציבור שידאג לכך".
בכתבה הקודמת שעסקה ביחסי יחצנות ותקשורת,אמר איש הפרסום אמנון שומרון, כי לדעתו כ95 אחוזים מהידיעות המפורסמות בתקשורת מקורן במשרדי פרסום וביחצנים. לוז מסכימה עם עיקרי הדברים. "לפני מספר שנים שמעתי הרצאה של אמנון דנקנר, לאחר שסיים את עבודתו כעורך של 'מעריב'. כבר אז הוא אמר שמרבית הידיעות בעיתון מגיעות מיחצנים, ששולטים בפועל בהרבה מאוד מתכני העיתון באופן ישיר ועקיף".
"לדוגמה", היא מסבירה. "אם חברה יחצנית אחראית לפרסום של חברה גדולה כמו אוסם וגם ליחסי ציבור של פוליטיקאי מסויים, פתאום הוא מקבל ציטוט בעמוד ראשון. הוא יקבל במה גדולה יותר מערכו החדשותי האמיתי, כי העיתון חייב לאותו יחצן שמפרסם אצלו בהרבה כסף".
"ברור שתעשיית יחסי הציבור כפי שהיא היום, איננה בריאה עבור עיתונות טובה, אך היא תופעה קיימת עימה יש להתמודד", אומרת לוז. "מי שיש לו יותר כסף, מצליח להחדיר יותר לעומק את המסר שלו. בעולם קפיטליסטי חופשי, זה לא מעגל שאתה יכול להפסיק אותו. במשך שנים הימין לא הבין את זה, ורק בשנים האחרונות כשלמדו לעבוד עם שיטות של יחצנות מול עיתונאים, פתאום יש קריאות שוד ושבר מצד אלו שמתנהלים כך כבר שנים ארוכות".
עיתונות של העתק-הדבק
מעבר לעובדה כי העיתונאי לפעמים לא מדבר בכלל עם נשוא הכתבה שהוא מפרסם, ומסתפק בשימוש לא ביקורתי בחומרים או בציטוטים אותם קיבל מאיש הפרסום, קיים נדבך נוסף, בעייתי אף יותר. לרוב, שולחים משרדי הפרסום את המסר הפרסומי של הגוף או האיש אותו הם מייצגים בצורת כתבות מלוטשות, וישנם כתבים המפרסמים מסרים אלו ככתבם וכלשונם, ככתבה עיתונאית ואובייקטיבית לכל דבר.
"זה נובע משילוב של עצלות אישית מצד העיתונאים, יחד עם מערכת לחצים בשיטת המקל והגזר, בעיקר הרבה גזר, אותה מפעילים גורמי הפרסום. זה נובע מתוך עצלות - כל אחד רוצה לעשות עבודה קלה, אבל צריך להיות מינימום של יושרה עיתונאית. אותי זה מביך לפתוח אתר חדשות מגזרי, ולראות "כתבה" על השקת חרדל חדש, למשל. גם עיתונאים צריכים לדעת לעבוד", היא סונטת, "להיות אמיתיים וכנים ולא להעביר קומוניקטים (מסר פרסומי) כמות שהם במעטה של ידיעה חדשותית".
לוז מצביעה על העובדה, כי מערכת היחסים של היחצני"ם עם עיתונאים רבים, כוללת גם "ריפוד" פה ושם, בצורת טיול, כנסים במלונות מפוארים, או הטבות שונות. "השוחד יעוור עיני חכמים, גם את אנשי התקשורת. כש'מרפדים' אותם, קשה להם מאוד להגיד לא, ליחצ"ן שמבקש להכניס ידיעה. ברור שהרבה יותר קל ליחצנים ללחוץ על מי שרק התחיל, מרוויח מעט ורוצה להתקדם. המקל זה למנוע ידיעות ולהעביר אותם לעיתונאי בעיתון מתחרה".
לדברי לוז, בשיטת 'הריפוד' של החברות המסחריות, נוקטים גם ארגוני שמאל כמו הקרן לישראל החדשה. "העיתונאים משתתפים בסמינריונים וימי עיון בחו"ל כשהטיסות והשהות במלונות היוקרה הן על חשבון ארגוני השמאל. בהמשך נקבל לא רק יחס חיובי לקידום האג'נדה אלא גם פרסום רב של ידיעות, באופן לא פרופורציונלי הכולל הענקת חשיבות לכל פרסום של אותו ארגון, מתן במה לאישים מהארגון להגיב על ידיעות חדשותיות, ראיונות בלי ערך חדשותי אמיתי ועוד. בעצם יש פה קידום של השקפות עולם מאוד מסויימות, וממילא יש לכך השלכות רבות על הדמוקרטיה במדינה".
במסגרת עבודתה במרכז תדמי"ת, מנסה לוז ליידע את הציבור בעיקר בקידום פסול של אינטרסים פוליטיים מהצד השמאלי של המפה, אך מצהירה כי תמתח ביקורת גם על התנהלות יחצנית בוטה ברמה המסחרית.
"יש הרבה שאוהבים לכתוב ולעסוק בכך שיחצנים משתלטים על עולם העיתונאות, אך הם מתכוונים בעיקר לעולם העסקי. ביקורת זו נשמעת ומתקבלת בצורה טובה בזירה העיתונאית" אומרת לוז, אך מוסיפה שיש גם את אלה שנהנים לאכול מפרי עץ היח"צנות ובמקביל מבקרים את התופעה ומרגישים ניקיון כפיים ומצפון נקי לאחר שכתבו על התופעה.
מה תמונת המצב בעניין זה בכלי התקשורת הדתיים והחרדיים?
"ככל שכלי התקשורת נזקק יותר להכנסות, הוא יצטרך להתאים את הריקוד שלו לפי החלילים של היחצ"נים, דוברים של פוליטיקאים וגורמים חשובים אחרים. בעיתונות החרדית, רואים יותר זליגה של חומר יח"צני לתכנים העיתונאיים. התערובת של עולם הפרסום והעיתונות, הפכה כבר הפכה להיות ברמת המולקולות".
"חוזק כלכלי יכול לתרום לתוכן ולתוצר עיתונאי יותר מהימן ופחות "מטעם". בשורה התחתונה - הרבה מאוד תלוי במו"ל ובעורך: אם חשובה להם תדמית של עיתון רציני, עם תכנים מהימנים, הם ידאגו להעביר את המסר לעורכים ולעיתונאים, ולהגביר את זכותו של הקורא לקבל תכנים שאינם פרי של אינטרסים זרים למידע החדשותי".
מה האחריות שיש לקוראים על התופעה?
"הקורא הפשוט לא יודע איך ידיעה כה זניחה הפכה למשהו מרכזי. חשוב שאנשים ידעו שזה מידע יחצני, פירסומי, שמישהו מנסה לקדם. זה בסדר לקדם, אך צריך יותר שקיפות לדעת מה מקור המידע. אם הייתי עורכת עיתון, הייתי מסתכלת בעין ביקורתית מה מקור הידיעה, מה ערכה האמיתי מבחינה חדשותית, ומה האינטרסים העומדים מאחורי הידיעה ולפי זה מחליטה האם לפרסם, ואיזה מקום לתת לדברים".
על אף שתקנון האתיקה של מועצת העיתונות בישראל, מורה כי אסור לעיתונאי להעמיד עצמו במצב בו קיים חשש לניגוד עניינים בין חובותיו כעיתונאי לבין כל אינטרס אחר, וכן אוסר לבקש ולקבל טובת הנאה באופן הכרוך בעבודתו העיתונאית, אומרת לוז כי הדברים לא נאכפים.
"זה אמנם כתוב בתקנון, אך בפועל אין לזה משמעות. גם פנייה למועצת העיתונות לא תניב תוצאות כי אין לה שיניים לאכוף את הדברים. לכן", היא אומרת, "צריך לתגבר את בקרת התכנים שאנחנו קוראים וצורכים, לחנך לצריכה ביקורתית של תקשורת ולהשתמש באופן אינטנסיבי בכלי ההפצה באינטרנט, שמהווה בימה ציבורית פתוחה, לבקר את ההתנהלות התקשורתית גם בנקודה זו".
