כפל נאמנויות

לשרה (שם בדוי), צעירה ממוצא אתיופי תושבת אשקלון, בת למשפחה דתית מכובדת בעדה האתיופית, היה חבר במשך כמה וכמה שנים, גם הוא בן העדה האתיופית. במהלך שנת תשס"ט, חברתה של שרה הכירה לה צעיר סודני מוסלמי המתגורר בעיר, מוחמד שמו. שרה, אז בת 26, שוחחה עם מוחמד יחד עם חברתה. בשיחה שקיימנו איתה היא מספרת שמוחמד הזמין אותה ואת חברתה לעלות אליו לדירה, "יש שתייה וכל מיני דברים", הוא אמר להן.

מאז, במשך למעלה מחודש היו שרה וחברתה מעבירות שעות על גבי שעות בביתו של מוחמד. שרה מספרת: "כשהייתי בבית שלו הוא היה דואג מאוד לשתייה, היה קונה בקבוק וודקה, לא הייתי יוצאת מהבית שלו וכל יום הייתי מתמסטלת והולכת לישון. בזמן שהוא היה בעבודה החברים שלו היו מגיעים". בשיחה שקיימנו עם שרה שנמצאת כיום בסיומו של הליך גמילה ארוך בצפון הארץ היא מוסיפה לספר איך הפכה השיחה התמימה עם מוחמד ל"בילויים" ארוכים ומסוייטים. "בבוקר הייתי מוצאת את עצמי עם החברים שלו. הייתי אומרת לו 'אתה פה בבית ואתה נותן לי להגיע למצב כזה שאני לא יודעת מי היה איתי?'. היה ממש כואב לי הלב שהייתי מוצאת את עצמי בבוקר עם החברים שלו והוא היה בכלל בחדר השני... היה נראה לי קצת חשוד שיש משהו בינו לבין החברים שלו...".

כל אותה העת מסתירה שרה את הקשר עם מוחמד מפני החבר שלה. אחרי למעלה מחודש מגלה שרה שהיא בהריון. עלו בה חששות בנוגע לזהות אבי התינוק, אך היא העדיפה להדחיק אותן. היא ספרה לחבר שהיא בהריון והשניים החליטו להתחתן. שרה מנסה לשים את הסיפור של מוחמד מאחור ולהמשיך הלאה, אבל זה לא קל. מוחמד מטריד אותה כל הזמן בטלפונים. כשהגיעה אליו שמועה ששרה התארסה עם חבר שלה הוא קרא לה לשיחה, היא ניסתה להכחיש שהיא מאורסת אך הוא איים עליה "אני הולך לעשות לך בלאגן חבל על הזמן, אני אבוא לבית שלך ואני אגיד שזה הילד שלי". "נורא פחדתי מזה", מספרת שרה, "פחדתי שהוא יהרוס את הכל, חייתי בפחד... אני זוכרת את עצמי יושבת בסלון כלות, כולי לחוצה, אני רק חושבת עליו".

טבת תש"ע. חודשים ספורים לאחר החתונה נולד לשרה בנה הבכור, יצחק (שם בדוי). גם בשלב זה מצליחה שרה להסתיר מבעלה את הקשר עם מוחמד וחששותיה בנוגע לזהות אביו של יצחק, אך כשיצחק בן שמונה חודשים שרה נשברת ומרגישה שהיא כבר לא יכולה להתחמק ממוחמד. היא חוזרת להיפגש איתו מעת לעת. בעלה שמריח ממנה ריח אלכוהול ומבחין שהיא נעלמת בשעות הלילה לעתים קרובות לא מאמין לתירוצים שלה שהיא הולכת לעבודה. בשלב מסויים הוא מאשים את שרה וטוען שהגיעו לאוזניו שמועות שהיא מסתובבת הרבה עם בחור סודני ואולי הילד שלו בכלל לא שלו. הקשר של שרה ובעלה מתפוצץ. היא עוזבת לבית הוריה וכשהיא בחודש החמישי להריון נוסף הם מתגרשים. הבעל ניתק כל קשר עם שרה ואינו מוכן להכיר בכלל את הילדים. חודשים ספורים לאחר מכן נולדה לשרה בת – מאי (שם בדוי).

| הבריחה לאלכוהול

מצבה הנפשי הקשה של שרה מביא אותה להדרדרות נוספת לאלכוהול ולהתמכרות קשה. המפגשים עם מוחמד חוזרים ואיתם בקבוקי הוודקה, בשבילה השתייה היא מפלט אחרון מהתמודדות עם מצבה הקשה.

בתקופה הזו יוצרת שרה קשר עם עובדת סוציאלית של לשכת הרווחה באשקלון – אפרת בן ישראל. לטענת שרה, כשהיא מספרת לאפרת על כך שמוחמד משקה אותה וגורר אותה למצבים מביכים היא עונה לה "מה את ילדה קטנה? את לא יכולה להגיד לו 'לא'?". שרה מספרת: "אמרתי לה: 'זה לא קשור לילדה קטנה, מה שהוא נותן לי אני שותה'. הרבה פעמים הוא היה נותן לי כדורים ואמר שזה אקמול. הייתי מתמסטלת, לא הייתי יכולה. אמרתי לה 'הוא נותן לי לשתות ושם לי דברים בשתייה' אז היא אמרה 'מה הוא כבר יכול לשים לך'?!".

שרה במשבר קשה מאוד. החשיפה של הסיפור אותו הסתירה מהוריה בשנים האחרונות – שבנה הבכור הוא למעשה בן של מסתנן סודני – לא מיטיב עימה.

יצחק ומאי מוגדרים כ"קטינים נזקקים" והרווחה מחפשת עבורם משפחת אומנה שתוכל לקלוט אותם ולגדל אותם עד שמצבה של שרה ישתפר. על פי החוק, העברת הילדים למשפחות אומנה מתבצעת על ידי גופים נפרדים משירותי הרווחה העירוניים. שנה לאחר מכן עוברים יצחק, בנם של שרה ומוחמד, ואחותו למחצה מאי, להתגורר בבית משפחת טדלה בקרית גת, על ידי מכון 'סאמיט' האחראי על מערך משפחות האומנה באזור הדרום. משפחת טדלה היא משפחה חרדית ממוצא אתיופי, חמה ואוהבת שהחליטה לקחת את הפרוייקט הקשה הזה ולנסות להעלות את יצחק ומאי הקטנים על דרך המלך עד כמה שאפשר.

בבית הזה יגדלו יצחק בן ה-3 ואחותו מאי בת השנה וחצי בשנים הקרובות. כשפוגשים את משפחת טדלה מבינים איזה קרש הצלה מהווה הבית הזה מבחינתם של שני הילדים הללו שנולדו לתוך מציאות כל כך עגומה. אבל קרש ההצלה מתקשה להחזיק מעמד נוכח הקשיים שמציב מוחמד בסיוע אדוק של הרשויות.

מוחמד, שמוכר בשלב זה כאביו של יצחק, נפגש עם יצחק אחת לשלושה שבועות, ולאחר זמן קצר אחת לשבועיים, בהתאם להסדר שנקבע. במשך השנים מעבירה משפחת טדלה תלונות רבות למכון סאמיט על כך שיצחק מגולל בפניהם סיפורים חמורים על התנהגותו של מוחמד במהלך המפגשים איתו: החל מאלימות כלפיו וכלה בבילויים ליליים מזוויעים של מוחמד וחבריו בנוכחותו של יצחק הקטן. באחת הפעמים אף נטען כי יצחק סיפר על כך שמוחמד יושב איתו יחד עם חבריו לצפות בסרטים פורנוגרפיים. כל התלונות הללו שהיו פרושות על פני כשנתיים הביאו רק פעמיים לחקירת ילדים מסודרת של יצחק על תלונה על אלימות מצד מוחמד. מסקנת החוקרת: "אין באפשרותי להעריך מהימנות עדותו של הילד מאחר והילד לא מסר האשמה". כמו כן, אוסרת החוקרת חקירה של מוחמד לגבי התלונה בטענה שהדבר עלול לפגוע "בשיקום יחסיהם". רק נזכיר: יצחק בן 4 בזמן החקירה.

במהלך תשע"ד-תשע"ה מקדם מוחמד, בסיוע עורך דין מטעם הלשכה לסיוע משפטי, דרישה משפטית לבטל את צו הנזקקות על יצחק ולגדל אותו בביתו. למה זוכה מוחמד לייצוג משפטי חינם מטעם הלשכה לסיוע משפטי? שאלה טובה. אדם שאינו אזרח ישראל רשאי לקבל ייצוג משפטי חינם בנושאים אזרחיים (שאינם פליליים) במקרים חריגים מאוד, אחד מהם הוא הוכחת אבהות על ילד, אך לא מאבקים משפטיים על המשמורות וכדומה.

שרה מתחילה בתקופה זו הליך שיקומי מורכב והמפגשים שלה עם הילדים מתרחשים אחת לכמה שבועות כשהיא שבה מהמוסד הטיפולי בו היא שוהה לבית הוריה לשבת.

פסק דין הצהרתי מכיר במוחמד כאביו של יצחק בהתבסס על בדיקת רקמות שבוצעה. מכאן נסללת הדרך עבור מוחמד להעביר את יצחק לרשותו. בדרך הזו יצעד מוחמד בשנתיים הקרובות, יד ביד עם שירותי הרווחה של עיריית אשקלון והשופטים בבתי המשפט של מדינת ישראל.

"כפל נאמנויות" – זכרו היטב את הביטוי הזה. הוא ישמש את שירותי הרווחה ובתי המשפט בשביל להסביר למה יצחק מתלונן על אלימות מצד מוחמד ולמה הוא חוזר שוב ושוב על רצונו לגור אצל משפחת האומנה עד שאמו תסיים את ההליך השיקומי.

סיוון תשע"ה. בית המשפט לנוער באשקלון מחליט, לאור המלצותיה של הוועדה לתכנון, טיפול והערכה לגיל הרך של שירותי הרווחה באשקלון להמשיך את שהותו של יצחק בבית משפחת האומנה לחצי שנה נוספת ובמקביל לחזק את הקשר בין יצחק למוחמד.

לאחר חצי שנה מתכנסת שוב הוועדה של שירותי הרווחה ובה מנוסחת המלצה גורלית – להעביר את יצחק לידי מוחמד. צריך להבין: המלצה כזו כמוה כגזר דין, לעתים רחוקות מאוד נוהגים בתי המשפט באופן שונה מהמלצות הצוות המקצועי המלווה את המקרה מטעם הרווחה.

| "מכבד וסבלן"

גם בלי לשמוע את הטענות הקשות של משפחת האומנה על הדברים שנכתבו בדו"ח הקריטי הזה אפשר לראות באופן ברור שמישהו פה נקט צד. את התלונות הרבות שהפנתה משפחת האומנה על הסיפורים של יצחק בקשר לאביו מסכמים בדו"ח בשורות בודדות: "כמעט מתחילת תקופת האומנה אנו מתמודדים עם טענות שונות של משפחת האומנה כלפי מוחמד. הטענות חזרו ונבדקו, אם בשיחות חוזרות עם מוחמד כולל הדרכה והכוונה, ביקורי בית ואף חקירת ילדים. בנוסף ישנה התרשמות שלנו ממוחמד לאורך השנים". חשוב להזכיר שחקירת ילדים התקיימה רק בנוגע לתלונה שהוגשה בנוגע לאלימות מצד מוחמד, על שאר התלונות – שתיית אלכוהול יחד עם יצחק, חיקויים של מעשים מיניים שביצע בפניו – כל אלו לא הצדיקו בעיני הרווחה הזמנה של חקירת ילדים. איך בכל זאת החליטו ברווחה לשלול את התלונות אתם שואלים?! הנה התשובה שלהם: "מוחמד הכחיש בתוקף רב טענות רבות ושונות. באופן כללי, הביע תסכול רב מהמצב בו כל הזמן צריך להצדיק ו'להוכיח שאין לו אחות' ובעיקר הביע תסכול מכך שהוא חש כי הוא מנסה כל הזמן לשמור על כבודם של משפחת האומנה לטובתו של יצחק, והוא אינו מרגיש שזה קורה מהצד השני". החל מהמשפט הזה מעבירה העו"סית אפרת בן ישראל, החתומה על הדו"ח, את מוחמד מעמדת הנבחן לעמדת המאשים, ובמקומו, מושיבה העו"סית את משפחת האומנה על ספסל הנאשמים. בדו"ח נכתב שמוחמד התלונן על כך שמשפחת האומנה נמנעת מלהתקשר אליו כפי שנקבע ולתת לו לשוחח אם יצחק, "ההורים האומנים טוענים שמוחמד מתייחס אליהם בחוצפה וחוסר כבוד. מוחמד מכחיש זאת כמובן וטוען בדיוק ההפך. מהכרותינו עם מוחמד אנחנו תמיד מתרשמים מאדם הנותן כבוד רב לאנשים סביבו, בעל סבלנות רבה ואורך רוח". הבנתם נכון: מוחמד הוא אדם סבלן ומכבד, ומשפחת האומנה? הם לא זוכים לתארים מחמיאים כל כך מהגברת בן ישראל.

חמשת העמודים של הדו"ח הזה, מבחינת משפחת טדלה, הם שקר אחד ארוך. את הטענות שמצוטטות בדו"ח מפיו של מוחמד נגדם ונכתבו כעובדה מוגמרת הם רואים כפגיעה חמורה בשמם הטוב. פסקה אחר פסקה מעלה אפרת בן ישראל טענות של מוחמד נגד התנהלותה של משפחת האומנה, ובניגוד לתלונות של יצחק נגד מוחמד הרי שכאן לא טורחת העו"סית לברר את הסיפורים מול המשפחה. האם הם מעבירים לו מסרים נגד מוסלמים? האם בן המשפחה בגיל של יצחק אכן מבזה ומשפיל אותו כפי שטוען מוחמד שיצחק מספר לו? אף מילה. פסקה אחר פסקה מוצג מוחמד כאדם אדיב ומסור לבנו ומשפחת טדלה היא זו שמשפילה אותו ומונעת ממנו קשר תקין עם יצחק.

הנה סיכום הדו"ח: "הפער הרב באורח החיים בין שתי המשפחות אשר מתעצם עקב נקודת המבט הכל כך שלילית שיש להורי האומנה כלפי אביו של יצחק ואשר מועברת במסרים סמויים וגלויים ליצחק, מביאה אותנו למסקנה הברורה כי אין כל אפשרות להמשיך את שהותו של יצחק במשפחת אומנה זו במקביל לקשר עם אביו. המחיר הרגשי והנפשי שמשלם יצחק – ילד בן 5, אשר מצוי בקונפליקט נאמנויות קשה ביותר ונדרש לעשות פיצולים והתאמות בכדי לרצות ולשרוד בכל אחת מהמשפחות הינו ללא ספק גבוה וקשה ואינו יכול להימשך...".

ההמלצה: להעביר את יצחק למוחמד ש"מוכיח לאורך השנים עקביות מסירות, דאגה ואהבה לבנו ומבקש לגדלו" או העברת יצחק למשפחת אומנה אחרת.

| מהתלמוד תורה לדירת המסתננים

התסקיר שהוגש על בסיס הדו"ח הזה לבית המשפט צמצם את האפשרויות וההמלצה חד משמעית: יצחק יעזוב את קרית גת, את התלמוד תורה בו למד, את שיעור המשניות אחר הצהריים, את החום והאהבה של משפחת טדלה ויעבור להתגורר עם אביו המוסלמי שהסתנן ארצה מסודן.

שרה מנסה לעכב את ההחלטה באמצעות עורך דינה אבל בדיון שהתקיים בבית המשפט לנוער באשקלון בחודש טבת האחרון, החליטה, באופן לא מפתיע, השופטת טל לחיאני שוהם, לאמץ את המלצת אגף הרווחה באשקלון ולהעביר את יצחק לידי מוחמד. שבועיים וחצי קודם לכן מתקיימת פגישה של השופטת עם יצחק הקטין, אלא שיצחק חוזר יום קודם לבית האמנה ומספר שבפגישה שקיים עם מוחמד ועם עובדת סוציאלית כחלק מהליך טיפולי שמקיימת להם הרווחה נאמר לו שבפגישה עם השופטת הוא צריך לומר שהוא מעוניין לעבור לגור אצל אביו, לדברי משפחת האומנה בהזדמנות אחרת סיפר להם יצחק שמוחמד איים עליו שאם לא יאמר לשופטת שהוא רוצה לעבור לגור אצל אביו הוא "יעשה מעגל של אבנים ויחתוך אותו לחתיכות". עורך דינה של שרה דורש מבית המשפט לבטל את הפגישה של יצחק עם השופטת אך השופטת מסרבת בטענה שהבקשה הוגשה מאוחר מדי והפגישה צריכה להתקיים בעוד שעות ספורות בלבד. כשנשאלה העובדת הסוציאלית באשר לדברים שאמר יצחק על ההכנה שבוצעה לו לקראת המפגש עם השופטת היא השיבה כי הוא אמר זאת בשל "הקונפליקט" בו הוא מצוי.

במשך חודשיים התעכב המעבר של יצחק לביתו של מוחמד עד להכרעה בערעור שהגישה שרה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. השופטת שרה דברת החליטה בו' באדר א' לדחות את הערעור. שבועות ספורים לאחר מכן כבר הועבר יצחק לחזקת מוחמד כשהוא משאיר מאחור את אחותו למחצה, את בני משפחת האומנה איתם גדל כאח בשנים האחרונות והמשמעותיות של ילדותו.

חשוב להדגיש שהסיפור הזה עוד ארוך. למשפחת האומנה ולשרה יש עוד תלונות רבות מאוד על התנהלות כלל הגורמים, על מטפלת שאמרה ליצחק "עוד מעט תעבור לאבא שלך וסוף סוף יגזרו לך את הפאות" ועל הפרידה הפזיזה שהתאפשרה להם מהילד הזר שהם העמידו על הרגליים וגדלו בלי שום גבול של אהבה. אבל די בזה בשביל להבין את המציאות העגומה כאן, במדינת העם היהודי. לאן מופנים שירותי הרווחה, למי מסייע האגף לסיוע משפטי של משרד המשפטים ואילו ערכים מנחים את בתי המשפט.

| תגובת עיריית אשקלון:

המשפחה מטופלת באופן אינטנסיבי על ידי צוות בכיר באגף הרווחה והשירותים החברתיים בעירייה, מזה שנים רבות, ובליווי גורמי הפיקוח במשרד הרווחה, על רקע מורכבות קשה בתפקוד אחד ההורים.

לאורך השנים נעשו התערבויות רבות מצד גורמי הטיפול ואף ניתנה למשפחה מעטפת טיפולית רחבה על מנת להגן ולהבטיח את שלומו וביטחונו האישי של בנם הקטין.

כל הטענות שהועלו, נידונו וטופלו מקצועית באופן שוטף, ואף הועלו בוועדות תכנון טיפול והערכה, אשר התקיימו באגפנו, כמו גם הובאו והוצגו בדיונים שנערכו בעניין בבית המשפט, שעל פי החלטותיו פעל ופועל אגף הרווחה.

בשנת 2012, המליצו גורמי הטיפול על הוצאת הילד הקטין ממשמורת הוריו, והעברתו למשפחת אומנה, לאור חשש ממשי לשלומו ולביטחונו האישי, בית המשפט אישר את המלצת גורמי הטיפול והורה על הוצאתו לסידור חוץ ביתי. במהלך התקופה שהילד שהה במסגרת חוץ ביתית אצל משפחת האומנה, נעשה תהליך ארוך וממושך עם שני ההורים הביולוגים, בנפרד, לשקמם ולפתח אצלם מיומנות הורית, על מנת שבנם יוכל לחזור למשמורת מי מהם.

ואכן, בחודש דצמבר 2015, קבע בית המשפט כי הקטין ישוב לבית אביו ושם יהיה מקום השמתו. האם ערערה על החלטת בית משפט לנוער באשקלון ובפברואר 2016, דחה בית המשפט המחוזי בבאר שבע את הערעור והורה על השבת הקטין לחזקת אביו. ערעור נוסף,שהגישה האם, לבית משפט העליון נידחה אף הוא ביום 15.03.16, ששב ואישר את החלטת בית המשפט לנוער ובית משפט המחוזי, על החזרת הילד והעברתו למשמורת אביו.

אגף הרווחה פעל על פי החלטת שלושת הערכאות השיפוטיות, ובאותו יום שב הקטין לבית אביו, למשמורתו, כשאגף הרווחה מלווה וימשיך ללוות את הקטין ואביו, על מנת להבטיח את שלומו וביטחונו של הקטין בבית האב.

כל הטענות המועלות על ידי האם נבדקו באופן יסודי ומקצועי, הן על ידי גורמי הטיפול בקהילה, הן על ידי מכון סאמיט, האחראי על משפחות האומנה, הן על ידי חוקרי ילדים, שקיימו שתי חקירות ילדים, הן על ידי משטרת ישראל, וכולם לא מצאו כל ביסוס לטענות אלה, ותיק התלונה במשטרה נסגר. שופטת בית המשפט, אף ביקשה לקיים עם הילד שיחה אישית בלשכתה, על מנת להתרשם ממנו באופן בלתי אמצעי, ומסקנתה לא הייתה שונה מזו של גורמי הטיפול ואכיפת החוק.

חשוב לציין, כי לכל אורך סידור הילד במשפחת האומנה, היינו עדים לקונפליקט נאמנויות אותו חווה, באופן טבעי, ילד באומנה. במקרה זה, הבדלי דת וגזע בין משפחת האומנה לאביו הביולוגי, חידדו קונפליקט זה. אנו מודים למשפחת האומנה על השליחות החשובה שלקחו על עצמם והטיפול המסור והאחראי בקטין. חשוב לזכור כי משפחת האומנה אינה צד בעניין ומעצם הגדרת האומנה היא לזמן קצוב, זמני, עד לשיקום המשפחה הביולוגית, וכך היה גם במקרה זה.

כאמור, אגף הרווחה ימשיך ללוות ולעקוב אחר הקטין ואביו, באופן צמוד, כשעיקרון היחיד שמנחה אותנו ועומד לנגד עיננו הוא טובת הקטין. נפעל ככל יכולתנו על מנת להגן על בטחונו האישי של הילד ולהבטיח המשך יציבות בחייו.

| תגובת האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים:

"לאור חיסיון ההליך, המתנהל בדלתיים סגורות בבית המשפט לענייני משפחה, לא נוכל להשיב לגופו עניין. באופן כללי יצוין, כי כאשר טובת הילד דורשת זאת, ניתן סיוע לקטין באמצעות האפוטרופוס הטבעי שלו".