אבד אדם גדול בישראל. שרון למד בתיכון כצנלסון בכפר סבא, בתחילה בכלל חשב ללכת לתזמורת צבאית כי אהב לנגן. הוא הלך לגיבוש צנחנים, שם פסלו אותו. אמרו לו שמוזר שמי שניסה ללכת לתזמורת צבאית ילך לחטיבה קרבית, וכך הוא הגיע לחטיבת הנח"ל.
לכל אדם יש אמירה בחיים, רעיון מרכזי, שחורז את כל מכלול החיים שלו, קוראים לזה "אומר חיים", ברשותכם, אני רוצה לדבר על "אומר החיים" של שרון, על הדברים שהניעו אותו בחיים- אהבת האדם וענווה.
המידה הראשונה היא אהבת האדם. אהבת האדם של שרון היתה בנויה במעגלי קרבה- ראשית, אהבת אשתו ואהבת הילדות שלו, כאן יש להוקיר הערכה רבה לאשתו שרון, שנתנה לו גב ותמכה בו, וברור שבלעדיה הוא לא היה יכול לבצע את המשימות שלו.
שרון היקרה, כל מה ששלו- שלך הוא. כשהוא חזר הבייתה עייף הוא השקיע מאוד בבנות שלו ונרדם מעייפות לידן, שרון אהב את המשפחה המורחבת, רק לפני חודש עשינו מפגש משפחתי רחב והוא הגיע, למפרע מסתבר שזה היה מפגש פרידה.
שרון לקח את האנשים הכי בעייתיים שיש והפך אותם ללוחמים ערכיים, הוא תמיד האמין גם באלו שהתייאשו מעצמם, זה נבע מכך שהייתה לו אהבת אדם מעמיקה, הוא ידע להתבונן בצלם אלוקים שבאדם, לראות את הנשמה שלא מושפעת ממעשים רעים אלא נשארת תמיד טהורה.
שרון דרש מהלוחמים שלו להיות הכי טובים, כי הוא ידע מה הפוטנציאל הטמון בהם, הוא אהב אותם ולכן הם היו מוכנים לדרוש מעצמם מה שהוא דורש מהם. היה לו זמן להיפגש איתי כשביקשתי גם כשהיה מאוד עסוק כמפקד חטמ"ר עציון. בלשכתו הייתה תמונה ענקית של העיר העתיקה בירושלים עם הכותל. תמונה זו הזכירה לו על מה הוא נלחם.
על הקיר לא היו תעודות הצטיינות, בניגוד למקובל. כשבאתי הוא התעניין בשלומי, הייתה לו אכפתיות נדירה, המקצועי והאישי היו כרוכים אצלו יחד.
כששרון יצא ללימודים מטעם הצבא הוא לא הלך ללמוד מדעי המדינה ויחסים בינלאומיים, אלא תואר ראשון בפסיכולוגיה, להעמיק את ההבנה בנפש האדם והרגישות הדרושה לה.
ביחידתו הוא שם דגש מאוד גדול על המשפחות השכולות, ובנאומו האחרון בקבלת תפקיד מח"ט הנחל, לפני הקראת כל רשימת המכובדים כנהוג, הוא קודם כל פתח במשפחות השכולות, הם היו הכי מכובדים בשבילו והוא גם נהג ללכת לאזכרות של הלוחמים שלו שנפלו בקרב.
במבצע צוק איתן, הגדוד שלו קיבל הצטיינות. איך לחימה והריגת מחבלים מסתדרת עם אהבת האדם? לכאורה זה סותר.
דוד המלך אמר בתמיהה "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה?" דוד המלך היה לוחם דגול שהוביל מבצעים רבים ואמר "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם" איך הוא שואל ו"כי אדבר המה למלחמה"? כי דוד נלחם והרג, אבל המגמה שלו הייתה השלום, ולכן המלחמות שלו היו מוסריות, לא הייתה סתירה בין מלחמות דוד לבין ספר תהילים.
מה שהניע את שרון לשרת בצבא זו אהבת האדם. "אני שרון וכי אדבר המה למלחמה?" שרון ידע שכדי להגן על האנשים ועל מדינת ישראל שאותם הוא אוהב, הוא חייב ללכת לצבא ולשרת בתפקידים הכי בכירים שיש. הוא ידע שיש משהו בבסיס החיים הלאומיים שלנו ששווה להילחם עליו ולמסור למענו את הנפש, יהיו שיקראו לזה ערכים אלוקיים, יהיו שיקראו לזה ערכים מוסריים אך זה דבר אחד.
אי אפשר לדלג מדרגות, אין דבר כזה לאהוב את האנושות לפני שאוהבים את העם ואת המשפחה, אהבת האדם של שרון הייתה בנויה למופת. הוא אהב את עמו, ולכן שירת כלוחם ומפקד בצבא.
הייתה לו ראייה היסטורית וציונית- כשסיים את תפקידו כמח"ט בנימין הוא אמר: "'ירושלים הרים סביב לה וה' סביב לעמו מעתה ועד עולם' כאן בשילה הקדומה עוצבה דרכנו הלאומית והרוחנית, כאן לחמו קשתי שבט בנימין, המכבים והגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה.
היום כמו גם אז איננו יכולים להסתמך רק על הבנת המשימה ומומחיות במקצוע הצבאי כי אם נדרשת גם רוח לחימה כדי לנצח". הוא יצא למבצעים מתוך תודעת נצח ישראל ונצח ירושלים.
שרון היה חתום על כרטיס אדי וקרניות עיניו יעניקו מאור עיניים לאדם אחר, בכך זכה לעשות חסד גם אחרי מותו.
המידה השנייה היא הענווה- הענווה של שרון העמיקה אצלו את אהבת האדם, הוא דיבר בגובה העיניים, היה חכם מאוד- גם כי קרא הרבה ספרים וגם כי למד מכל אדם. הייתה לו שתיקה עם עוצמה, בשיחות ביננו, תוך כדי השיחה היו הרבה שתיקות שהיה אפשר ללמוד מהן הרבה, הצניעות שלו באה לידי ביטוי גם במנהיגות שלו שהייתה שקטה.
יש אנשים שהענווה גורמת להם לביטול האישיות, אבל אצל שרון הענווה גרמה לתחושת שליחות וגבורה, מקצועיות וקור רוח, הוא היה 'מענטש' ואציל נפש. הוא אף פעם לא שם את עצמו במרכז אלא נתן מקום לאחרים, מיעט לדבר למרות שהיו לו הרבה דברי חכמה, הוא נהג כדברי שמאי בפרקי אבות: "אמור מעט ועשה הרבה, וקבל את כל האדם בסבר פנים יפות".
היה נטול פוזות והיה לו הרבה חוש הומור. אהב מאוד את חייליו והיה אהוב עליהם. כל מקום שהגעתי שאלו אותי "אתה בן דוד של אסמן?" סיפרו לי עליו סיפורי הערצה, הוא היה שם דבר וככל שהצטנע כך היה מוערך יותר.
הוא התחיל כלוחם בחטיבת הנח"ל והחלום שלו היה להיות מח"ט הנח"ל, וזכה לכך.
את כשרון הנגינה של שרון הוא ביטא בשירת וניגון חייו, שירה שכולה מלאה באהבת האדם, העם והארץ, שמירה על בטחון המדינה וניצחון אויבנו- הוא לא ראה בזה סתירה אלא השלמה והרמוניה.
היה לו לב גדול מאוד, מלא באהבת האדם ומלא בערכים, אבל עכשיו הלב נדם. כשיהודי נפטר מן העולם נהוג לומר עליו קדיש, יתגדל ויתקדש שמיה רבה, שיתגדל ויתקדש שם ה', כי כל יהודי מבטא הופעה של ה' בעולם וחסרון שלו הוא חסרון של שם ה' בעולם. שרון, אתה חסר לה' בעולם, אתה חסר לי, אתה חסר לאשתך ולילדות שלך, לאחותך ולהורים שלך, לחברים שלך, לחיילים ולמפקדים שלך, לחטיבה שלך, לצה"ל ולמדינת ישראל.
בעזרת ה' אגיד קדיש במהלך השנה לעילוי נשמתך כנהוג במסורת ישראל. אשתדל בעזרת ה' ללכת לאור דמותך האצילה ולמלא את החלל הגדול שהותרת, אני מבקש מכל אחד כאן שילמד משהו משרון, שיוסיף 'שרון' לחיים שלו, שיעמיק את אהבת האדם שלו בכל הרבדים.
אני בטוח שחטיבת הנח"ל שחרטה על דגלה את "היתרון האנושי" תלמד את הערכים של שרון בחטיבה כדי להמשיך את המורשת שלו, בחיבור לערכי רוח הלחימה מדורי דורות, אהבת העם והארץ, מקצועיות ודאגה לכל פרט, בכך תהיה גם נחמה מועטה למשפחתו.
שרון, אני מתגעגע,
תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.
כזכור, ביום ה', כ"א תמוז, התמוטט אלוף-משנה שרון אסמן, מפקד חטיבת הנח״ל במהלך פעילות גופנית בבסיס צה"ל במרכז הארץ. צוות רפואי ביצע בו החייאה ובסופה נקבע מותו של הקצין.
אלוף-משנה אסמן ז״ל, בן 42, יליד תשל"ח, הותיר אחריו אישה, שתי בנות, שני הורים ואחות. אסמן ז״ל שירת בצה״ל כ-25 שנה, בתפקידי שדה, פיקוד, מטה והדרכה. השתתף בלחימה ברצועת הביטחון בלבנון, פיקד על גדוד ״שחם״ בחטיבת הנח״ל במבצע ״צוק איתן״, במהלכו נפצע וביום פציעתו חזר לפקד על חייליו, שירת כמח״ט עציון ובנימין וכקצין האג"ם של פיקוד הצפון.
מפקד החטיבה היוצא, אל"ם ישראל שומר, חזר לפקד על חטיבת הנח"ל.
מדובר צה"ל נמסר כי צה"ל מרכין ראש בנפול אלוף-משנה שרון אסמן ז"ל ומצדיע לו על פועלו, מורשתו ותרומתו רבת-השנים לביטחון ישראל.
מדברי ראש המטה הכללי, רב-אלוף אביב כוכבי:
"'איש אשר רוח בו', כך נאמר בספר דברים על יהושע בן נון. שרון היה 'איש אשר רוח בו', מפקד שדמותו היא מערך שיעור בפני עצמו: קצין, מקצועי ויסודי, קר רוח ואמיץ, החלטי ושקול, איש מחשבה ומעשה, קצין וג'נטלמן.
לפני כשנה ניסחנו לראשונה הגדרת קצין אחת ומחייבת לכל צה"ל, וכך כתבנו: 'קצין הוא מפקד – משימתי, מקצועי ואנושי, בעל כושר מנהיגות המשמש דוגמא אישית. איתן, בעל יכולות ניתוח גבוהות, יכולת לקבל החלטות וכושר ביצוע, גם בתנאי לחץ ולנוכח כל קושי – ביוזמה, בנחישות, במקוריות, באומץ לב ובחתירה למצוינות'.
קצינים כמו שרון הם קצינים שאנו רוצים, שאנו צריכים. קצינים המביאים לידי ביטוי יכולות מגוונות ויודעים לשלב ולשזור בין כלל עקרונות המנהיגות.
לא די לנו בקצינים אמיצים, אנחנו צריכים קצינים מקצועיים בעלי ידע נרחב. לא די לנו בקצינים נועזים ומשימתיים, אנחנו צריכים שיהיו בעלי שיקול דעת. לא די לנו באנשי מקצוע קפדנים, הם צריכים להיות אנושיים והגונים.
לא די לנו בקצינים המקדמים את יחידתם, אנחנו זקוקים לאנשי צוות, לויאליים ובעלי ראייה רחבה".
