בזוית חדה: איזה עם דורש צדק חברתי? – שלש גישות

[caption id="attachment_12567" align="alignright" width="100%" caption="מאהל מחאה והתבוללות (אתר כיכר השבת)"]
יש הרבה זוויות דרכן ניתן להתייחס למחאה חברתית. מחאת מפונקים או מחאה עממית, מיזם של הקרן החדשה או התעוררות ספונטנית, מחאה של התקשורת או של הציבור. בדרך כלל, כשאני רואה מגוון כזה של זוויות, השאלה שעולה היא – מה אומרים על זה היהודים. כלומר, בואו נניח לרגע בצד את השאלה אם אני ימני או שמאלי, אם אני עשיר או עני, אם יש לי אינטרס כזה או אחר, ונשאל רק – מה במחאה הזו יתרום לחוסן של העם היהודי כאן בארץ ומה לא. מה אני אומר על זה בתור יהודי. כששואלים את השאלה בצורה הזו, עולה מיד הדילמה – מה האינטרס היהודי ביחס לעובדה שיש כאן מגזר שלם, שרובו במצב סוציאלי לא משופר (והסיבות לכך הן שאלה אחרת), והוא לא יהודי. הוא ערבי. איך תשפיע המחאה הזו על מאזן היחסים הכי קריטי שאנו מנהלים כאן במדינה, בין יהודים לערבים?
והנה, בשבוע האחרון פגשתי שלשה כותבים שונים שהתייחסו לשאלה הזו, כל אחד בגישה אחרת לחלוטין. שנים מהם שומרי מצוות, ואפילו רבנים, ואחד יהודי חילוני מהצד השמאלי של המפה, עיתונאי בעיתון גלובס.

הרב אליעזר מלמד – לצמצם את הסוציאליות

הרב מלמד התייחס לנושא במאמר שפורסם בעיתון בשבע וגם באתר, ונשא את הכותרת כלכלה נכונה. וכך הוא כותב:
"נודה בגילוי לב, יתכן שבמצב אחר היינו נוטים יותר לכיוון סוציאליסטי. אבל במצבנו הלאומי הנוכחי, בו אנו נאלצים להתמודד עם מיעוט ערבי גדול ועוין, שבאופן טבעי לפי כל קריטריון סוציאלי שיקבע יהיה הזכאי הראשי לכל סוג של הטבה - אנחנו נוטים להעדיף את הגישה המצמצמת יותר".
כלומר, הרב מלמד למוד ניסיון מלקחי העבר, בהם העזרה הסוציאלית שניתנה במטרה לעזור לנזקקים מצאה את דרכה בעיקר לכיסי המגזר הערבי, ותרמה לא במעט להעצמת בעיות קשות. למשל, קצבאות הילדים שבמקום לעודד ילודה יהודית ושמירה על דמוגרפיה חיובית, הפכו להיות מקור פרנסה עיקרי למגזר הבדואי בנגב ועוד, שהחלו לחיות על חשבון המדינה – בין השאר באמצעות לקיחת יותר מאישה אחת בכל בית אב. אם כן, אומר הרב מלמד, עדיף למעט בעזרה של המדינה לנזקקים בכלל, כיוון שאין בידינו דרך להבחין בין מקבלי העזרה הזו.

דרור פויר – עיתונאי בגלובס

את הגישה ההפוכה מצאתי די בקלות בעיתונים המלווים את המחאה, במקרה הזה מדובר בטור בעיתון גלובס שכתב דרור פויר. הנה הדברים:
"רק להבהיר: אני בעד הא-מפלגתיות והאי-פוליטיות של המחאה הזו... ועדיין, זו הצלע השלישית, הנעלמת, בבסיס המחאה הזו.... היחס לאזרחי המדינה הערבים ולכיבוש, כמובן... אני בעד מדינת רווחה, ואני חושב שזה לא רק דבר נכון ומוסרי, זה גם דבר מעשי ואפשרי. אבל יש רק דבר אחד קטן שכדאי לזכור: מדינת רווחה לא הולכת יחד עם מדינה מפלה. ... אני שומע את האחיות ואת האחים זועקים ודורשים צדק חברתי. זה יפה. זה נשגב. אבל צדק לא יכול לחול רק על 80% מהאוכלוסייה... יודעים מה, עזבו את הכיבוש עכשיו. דחינו את זה כל-כך הרבה שנים, נדחה את זה עוד קצת. בואו נתחיל עם אזרחיה ועם תושביה הלא יהודיים של המדינה. הערבים, הבדואים, מהגרי העבודה. בואו נחיל עליהם את הדרישות שאנחנו דורשים לעצמנו במחאה הזו, אבל בגלוי. בואו נשים על השולחן את אחד הדברים הלא צודקים ביותר במדינה הזו שלנו".
מה שאולי אחרים העדיפו להדחיק (א-פוליטיות?), מר פויר אומר בגלוי. בבסיס התביעה לצדק חברתי חייב לבוא יחס לאזרחים ולתושבים הלא יהודים של המדינה.
כדאי לשים לב שבמובן מסוים, מר פויר והרב מלמד מסכימים, אם כי הם מגיעים למסקנה הזו משני צידי המתרס. שניהם מסכימים שתוצאותיה של מחאה חברתית היא מתן זכויות משמעותיות לתושבים הלא יהודים של המדינה. אלא שהרב מלמד מבקש לצמצם את הנזק ולכן למזער את השיגי המחאה, ואילו מר פויר  מעדיף לעבוד הפוך – להשיג כמה שיותר, כי בסוף גם הלא יהודים יהנו מזה.

הרב יצחק שפירא – מותר למדינה להתגונן בפני מיעוטים

מי שמציג אפשרות אחרת הוא הרב יצחק שפירא, מחבר ספר תורת המלך, בראיון שנתן לקול היהודי ודווקא על מצבה של בריטניה, הנאבקת היום במהומות של מהגרים. הנה הדברים:
"לכל מדינה יש אופי מסוים, שנגזר ממאות שנים של התפתחות תרבותית באותה מדינה. זה מה שיוצר את הלאום המסוים הזה, בין אם זה צרפת, בריטניה או עמים אחרים", אומר הרב יצחק שפירא, "כחלק מזה, מותר למדינה לא להסכים לקבל כל מי שמגיע אליה ואינו מתכוון להיטמע בתוכה".
"יתירה מזו", אומר הרב שפירא, "גם אחרי שאדם הגיע למדינה, אין זה אומר שהמדינה חייבת לנהוג בשווה כלפי מי שאינו רוצה להיות חלק מהתרבות שלה. למשל, אם צרפת או בריטניה סובלות ממיעוט מוסלמי גדל, מותר להן להפלות את המיעוט המוסלמי מן הרוב באמצעות הטלת מיסים מיוחדים או למנוע ממנו להפוך לרוב ולשנות את אופיה היסודי של המדינה. אם בריטניה לא תנהג כך, היא תשלם מחיר כבד שיגיע עד אבדן מוחלט של המדינה, והיא כבר מתחילה לשלם אותו, כמו שכולם רואים".
שני הכותבים הקודמים יצאו מנקודת הנחה שבדמוקרטיה הישראלית, בכל דמוקרטיה מערבית אחרת, לא ניתן לייצר אפליה בין העם שמהווה את השלד של המדינה (בבריטניה – הבריטים, ובישראל – היהודים) לבין מיעוטים אחרים, שבחרו לחיות בקרבו ולא להתערות בו. אבל הרב שפירא חושב שזה לא נכון. לא בדמוקרטיות המערביות, שאולי עוד יתעשתו וישמרו על עצמן, ועוד יותר לא במדינה יהודית הפועלת לפי המוסר של התורה.
נקודה משמעותית בטיעון של הרב שפירא היא שהוא כלל לא נטען לטובת היהודים באופן מיוחד. ההיפך, הוא נפסק בהלכה היהודית מאות שנים לפני שדובר על מדינה יהודית בפועל, ושימש כבסיס הלכתי להתיר דווקא אפליה נגד יהודים במשך הדורות. לכן הוא תקף בארצות המערב של היום, נגד כל מי שיפעל לשנות את אופי המדינה עצמה, בין אם הוא יהודי או מוסלמי.
זהו הבסיס המוסרי וההלכתי כאחד לשמירה על מדינה יהודית ודמוקרטית, בגללו מותר לרוב להתגונן מפני מיעוט שמנסה לשנות את האופי היסודי של המדינה, ובגללו מותר גם להפלות – כפי שכתב הרב שפירא – במיסים שונים בין הרוב למיעוט, אם האפליה במיסים תסייע למטרה של שמירה על אופי המדינה.
היכולת שלנו לתמוך בשינוי חברתי משמעותי, כזה שייטיב עם החלשים ויחזק אותם, ולא משנה כרגע אם אני ימין-כלכלי או שמאל-כלכלי, הוא אם נדע לכוון את העזרה הזו לחיזוק העם היהודי כאן בארץ. לתת סיוע למי שמבקש לקעקע את בסיס חיינו בארץ בכל הדרכים, זה לא נקרא צדק ולא חברתי. יפה הבחין בכך הרב מלמד. על כן היכולת שלנו לתת צדק חברתי היא על ידי אימוץ המוסר התורני, המתאים גם לנו וגם לכל העמים בעולם. כך נוכל לקיים בשלמות את מצוות התורה "וחי אחיך עמך".