בזוית חדה – בלי בג"ץ ובלי בצלם?

בעקבות מעצרו חסר השחר של כתב הקול היהודי, אלחנן גרונר, קיבל הקול היהודי פניה מארגון בצלם, המבקש לקבל עוד פרטים על המקרה כדי לפנות עבורנו למח"ש – המחלקה לחקירות שוטרים, למי שאיננו מכיר. הקול היהודי ביכר שלא להיענות לפניה הזו, ולפעול כנגד המשטרה בכלים יותר מתאימים.
זו לא פניה חריגה, ולא הייתי מוצא לנכון להתייחס אליה בכלל, אלמלא שהיא הזכירה לי קטע משיחה שהתקיימה ביני לבין יהודי חשוב ויקר, איש הציונות הדתית, בקשר לפעילות נגד עצירת התקציבים לישיבת עוד יוסף חי.
אותו יהודי יקר הציע לי לפנות לארגוני זכויות האזרח למיניהם, כדי לקבל את התקציבים חזרה. במערכת יש להלחם בכלים שלה, כך הוא טען. ובכלל, העובדה שאינכם פונים לארגונים כאלו מראה שאתם לא רוצים להצליח. אתם רק רוצים להפגין.
הטענה של אותו יהודי המחישה לי שיש רבים שחושבים כך, וגם אלו ששותפים לרגש הטבעי הסולד משיתוף פעולה עם מי שכל קיומו נבנה כדי להזיק ליהודים, לא תמיד יודעים להסביר למה.
האם באמת השימוש בארגון בצלם יביא לנו הצלחה, וההימנעות היא רק הפגנה? ומה באמת מרוויחים מההחלטה לא לעבוד איתם?
במבט ראשון, וכך הסתכל אותו יהודי, אפשר לחשוב שמדובר בהחלטה מהבטן. בהתפרצות רגשית, שאין מאחוריה חשיבה מעמיקה. ואם רק נשים את הרגש רגע בצד, נבדוק את עצמנו ונגלה שבעצם כדאי להשתמש בכל הכלים כדי לנצח במערכה. הרי לכאורה, גם הם וגם אנחנו חושבים שהממסד נוהג שלא כשורה במקרה מסוים, ומה יותר טבעי מלהילחם בו ביחד? האויב של אויבי הוא ידידי, אומר הפתגם. אלא מה, שבמקרים מסוימים יש מחלוקת בינינו, שהממסד נוהג כשורה ואולי גם ביד רכה מדי, ולדעתם גם אז הממסד פושע? – אז במקרים ההם לא נשתף פעולה.
האמת, שגם נגד התפיסה שצריך לשים את הרגש בצד יש הרבה מה לומר. מי שקצת מורגל להתבונן במבט נפשי על עצמו ועל אחרים, שלא לומר מי שלומד את תורת החסידות על הסבריה הנפשיים, יודע שבמקרים רבים הרגש הפשוט מבטא אמת פנימית יותר ממה שנראה בהשקפה ראשונה בשכל, ולזרוק את הרגש הפשוט זה במקרים רבים לא רק לא רגיש אלא גם לא חכם. גם במקרה הזה, הרגש הטבעי מבטא גם מבט יותר רחב או עמוק על המציאות.
כי אם נשים לב, המלחמה שלנו היא לא בשאלה מה עשו לכתב הקול היהודי במקרה זה או אחר. המלחמה שלנו היא בשאלה בשם מה פועל הממסד. האם בשם מדינת כל אזרחיה, בה זכויות הפרט, כל פרט שהוא, יהיה זה אויב או ידיד, גוברות על זכות המדינה – או בשם עם ישראל, שצריך לשמור ולהגן על עצמו? מדוע הממסד עושה עוול? האם הסיבה לעוול היא האטימות הכללית כלפי האדם באשר הוא, כפי שסוברים אנשי בצלם, או שהסיבה לעוול היא שהממסד שכח את מי הוא מייצג, כפי שאנו מבינים?
מה שגורם לעוולות הממסד הוא אבדן המצפן המוסרי, כאשר לא מבחינים עוד בין אויב לידיד, וממילא לא מסוגלים להבחין מתי השימוש בכח ובחוק הוא חיובי ומועיל, ומתי הוא עוול. ויתירה מזו, גם אותם אנשים הפועלים היום בשם האינטרס היהודי ואינם משתפים פעולה עם הממסד, ולפעמים גם נלחמים נגדו, לא היו מגיעים כלל למצב של עימות עם הממסד אלמלא אבדן הדרך הזה. הלא מדובר ביהודים טובים, שלו היה השלטון באמת מנסה לייצג את האינטרס היהודי, היו מוצאים עצמם משתלבים בעשייה איתו ביחד.
אבדן המצפן הזה גורם אם כן את העוול בשני כיוונים: הן מצד חוסר היכולת של שליחי השלטון, החיילים, השוטרים והפקידים, להבחין בין טוב לרע; והן מצד המציאות שהוא גורם, בה יהודים טובים נאלצים להלחם בו.
ניצחון במערכה יושג איפה רק מתוך הצבת הדרישה לחדש את המצפן המוסרי, לקבוע כללים אמיתיים לפיהם הממסד צריך להתנהל, לדרוש שהממסד אכן ייצג את העם היהודי – או לשים על השולחן את העובדה שאינו עושה זאת, ולהקים ייצוג חלופי. כך או כך, מה יתרום לנו ניצחון של בצלם במח"ש או בבג"ץ, גם אם הנהנה המיידי ממנו הוא יהודי? הן כל ניצחון כזה רק מקבע יותר דווקא את העמדה נגדה אנו נלחמים, העמדה לפיה מדינת ישראל צריכה להתחשב באינטרס של אויביה כמו באינטרס של היהודים.
לכן באמת, דווקא הרצון לפנות לארגוני זכויות אדם או להיענות להצעות בצלם, מגיע מההסתכלות הצרה, אולי אפילו מהרגש, של הנקמנות והרצון "להראות להם", יהיה איך שיהיה. אבל מי שמסתכל על המציאות במבט מעט יותר רחב, מבין שאת המלחמה יש לנהל על הכללים, על מה שבבסיס קבלת ההחלטות. המלחמה שלנו היא על האינטרס של העם היהודי, על זה שאת ההחלטות בממסד בארץ ישראל יקבלו לפי האינטרס הזה דווקא. ובמלחמה הזו, שיתוף הפעולה עם בצלם הוא הפסד ולא רווח.