המאבק הוכח כיעיל – ובכל זאת, יותר חשוב המוסר!

מספר סימנים שעלו בתקופה האחרונה מעידים על יעילותו של המאבק הנחוש במניעת גירוש. ובכל זאת, אנו יהודים מאמינים, וכוחנו בעליונותנו המוסרית. זהו האוצר האמיתי שלנו, ובו כדאי להשתמש. יהושע הס מתנועת דרך חיים מסביר את ההבדל בין דרישה לסירוב פקודה לבין דרישה להיאבק.

אתמול ביקש אלוף פיקוד המרכז, ניצן אלון, מבית המשפט העליון לדחות את פינוי מגרון בשל החשש ממאבק סוער. המאבק, הסביר אלון, לא צפוי להתרחש במגרון. הוא עשוי להתרחש בכל מקום ברחבי הארץ. כנראה גם צה"ל מפנים את הערבות ההדדית שחשים יהודים בכל מקום אלו כלפי אלו, כאשר הממסד פועל נגד האינטרס היהודי.

אלון איננו הראשון שמודה ביעילותו של המאבק. בראיון שהתפרסם בעיתון מקור ראשון לפני כמה שבועות, טען משה קראדי – מי שהיה מפכ"ל המשטרה בגירוש מגוש קטיף – שמאבק נחוש של המתיישבים היה מונע את הגירוש. לתשומת לב המזלזלים במאבקים.

דגל הכח או דגל המוסר?

ובכל זאת, למרות ההוכחות הברורות ליעילותו של מאבק הפועל שלא לפי הכללים, לו הייתי מנסה לחשוב איזה דגל היה טבעי יותר להרים, הייתי חושב דווקא על הדגל המוסרי.

אי אפשר לומר לציבור לא להיאבק, כאשר באים והורסים בכח הזרוע בתים וישובים. אבל אפשר לשאול את הציבור, איזה מסר עיקרי הוא רוצה להעביר, באיזה שדה צריך להתרחש הנצחון העיקרי: האם בשדה הכוחני, או בשדה המוסרי? האם המסר שלנו לבני הנוער, לציבור, הוא שהחזק פיזית מנצח, ומי שיהיה יותר כוחני ואלים – הוא יזכה בקרב, או שהמסר שלנו הוא שהמוסר לצידנו, ואנחנו יותר מוסריים?

לדידי התשובה ברורה. עם ישראל נמצא בארצו לא בכח הזרוע ולא בכוחנות, אלא בכח המוסר, בכח האמונה בה' ובתורה. והניצחון האמיתי שלנו בקרב יהיה נצחון האמונה.

לא מוותרים על מאבק

חשוב להבהיר: זו לא קריאה שלא להיאבק. עם ישראל חזר לארצו בכח האמונה – אבל עם הרבה כח. הוא הקים מוסדות, וצבא, ונלחם בנשק חם וחכם כדי לקיים כאן חיים יהודיים. הוא לא הסתפק בתפילה ובתורה – הגם שבלעדיהן לא היה מצליח. הוא פעל גם בכלים מציאותיים. שם גם הייתה הנפילה שלו: כאשר מי שפעל במציאות החליט להיות מנותק מתופסי התורה ובעלי התפילה. אבל לעצם העניין – ודאי שבארץ צריך היה לפעול גם בכלים מעשיים.

גם היום, כאשר הממסד שהעם היהודי הקים קם ופועל נגד האינטרסים היהודיים בארץ, פועלים רבים רבים בכלים מציאותיים שונים, כל אחד לפי הבנתו. ועל כן כל מי שבוחר להיאבק, באיזה דרך שהוא בוחר בה, נגד עוולות הממסד – אנו לא נגנה אותו, במקרים רבים גם נתמוך בו.

אבל הדגל העליון צריך להיות המוסר. את הנשק מחזיקים ביד, לא מניפים אותו מעל הראש. הראש צריך להיות מעל לידיים.

המוסר מתבטא בפעולות ציבוריות, לא בדיבורים מנותקים

לפעמים נדמה שדרישה להיות מוסרי היא דרישה היולית, לא מציאותית. אבל לקריאה הזו יכולות להיות גם תוצאות מעשיות. ניתן כדוגמא אחת מהן, קוראים לה: סירוב פקודה.

לא ניכנס כאן לשאלה מי צריך לעשות ומה נכון לעשות. רק ננסה לנתח את האפשרויות העומדות בפני מי שרוצה להיאבק, ומה תוצאותיהן.

גם במדינת ישראל של היום מוסכם על הכל, שחייל איננו אמור לציית לפקודה בלתי מוסרית בעליל. מה היה קורה לו היינו מחליטים שאכן, פקודת גירוש והרס היא בלתי מוסרית בעליל? כיצד היינו פועלים אז?

מן הסתם היינו קוראים לכל חייל וחייל שלא לשתף פעולה עם פעולה כזו. יותר מזה, מי שהיה מחליט החלטה כזו  היה מפנה את הקריאה הזו לא רק לחיילים. הוא היה פונה גם ובעיקר לכל אחד מאיתנו שיושב בבית.

נניח שהיה יוצא קמפיין כזה: כל יהודי שאכפת לו, המכיר חייל, או מכיר מי שמכיר חייל, היה שולח מייל לרשימת התפוצה שלו, או מרים טלפונים למי שזה רלוונטי, או פונה בשיחת סלון, או בית כנסת, או מכולת או מקווה - לכל מי שרלוונטי, ואומר לו את דעתו, שפקודה כזו היא בלתי מוסרית בעליל, ושהציפיה של הציבור ממנו היא לסרב.

ובעיקר, היה אותו קמפיין מציע, לא לחכות לאירוע, אלא להודיע מראש. לפני כחודש, הודח מקורס מ"כים חייל שסירב להשתתף במארב נגד יהודים. אחיו סיפר לקול היהודי, כי החייל הודיע לצבא מראש, עוד לפי יציאתו לקורס, על כוונתו לסרב פקודה. ובכל זאת, הוציאו אותו לקורס, והוא הודח רק לאחר הסירוב בפועל. מה היה צה"ל עושה לו היו עוד עשרות כמותו? או מאות? הרי בצבא יש אלפי חיילים חובשי כיפה!

נסו לצייר לעצמכם מה היה קורה לו ציבור רחב היה נוהג כך. האם השפעת קמפיין כזה הייתה גדולה או קטנה יותר מאיום במאבק נחוש בשטח? כאשר משווים את סרבני הפקודה בפועל, שהיו מעטים מאד, להשפעה הציבורית של מעשיהם - נראה לי שהתשובה ברורה.

באיזה שדה נלחמים

אם נמשיך לחשוב מה יהיה במקרה של קמפיין כזה, נראה שהמאבק העיקרי היה עובר מגרש. מהשטח הפיזי, לשטח המוסרי.  יש כלל ידוע, שעם יהודים מדברים באמצעות הראש, לא באמצעות הידיים.

ננתח עוד קצת: אם אתה מתיישב, העומד בפני עקירה. או שכן של מתיישב, העומד בפני עקירה; או יהודי שאכפת לו ממתיישב כזה. בהנחה שעדיין לא הגעת לשלב בו הטרקטורים החלו לנוע, שאז האפשרויות העומדות בפניך מצטמצמות מאד, הרי שיש לך לפחות שני קווי פעולה עיקריים של מאבק (חוץ מדיפלומטיה, הנמצאת בשדה נוסף): הכנה למאבק בשטח, והכנה למאבק מוסרי. לו אתה מחנך, המזמין ציבור של נוער או צעירים להשתתף במאבק. מה היית רוצה שיהיה הדגל העיקרי שלך? הרביצו כפי יכולתכם  - או אולי הפוך, תדרשו מהצד השני שלא להשתתף במעשה, בשם המוסר?

עומדים כאן צעירים משני הצדדים. האם באה לידי ביטוי העובדה שבצד אחד עומדים צעירים מוסריים, ובצד השני צעירים שפרקו את עול המוסר? בצד אחד יהודים המגנים על האינטרס היהודי, ובצד השני חיילים שבשם הפקודות מוכנים לכל עוול?  איני שואל מה קורה בשטח, אני מנסה להבין כיצד המאבק מצטייר בדמיוננו לפני שהוא מתחיל.

אנו יהודים מאמינים בני מאמינים. בכח האמונה אנחנו כאן, ובכח האמונה ננצח. "חידלו לכם מהיות עניים, התחילו להשתמש באוצרות שלכם", כתב ר' נחמן במעשה שלו משבעת הקבצנים. אנו רוצים לחלוק את האוצרות האלו עם כל עם ישראל, עם כל יהודי. הניצחון שאליו אנו מייחלים הוא כזה שבו אין מפסידים, אלא כולם יחד חוזרים לפעול למען עם ישראל. גם אם לפעמים יש צורך במאבק כוחני כאשר פועלים נגדך, ודאי שבראש מעייננו נמצאת התביעה הפנימית, המוסרית. מה זה אומר בפועל - יחליט כל אחד. כאן ביקשתי רק להסב את שימת הלב, שיש יותר מדרך אחת להיות נחוש.