המהומות במצרים – ארבע נקודות למחשבה

[caption id="attachment_3969" align="alignleft" width="100%" caption="ברק אובמה"]
אי אפשר לסמוך על האמריקאים. כשנשיא ארה"ב מקורב לאסלם, מה חשבתם שיקרה? משטר חזק איננו בהכרח דבר יציב, וקצת על מוסר הלחימה והקשר שלו למהומות במצרים.

א. האמריקאים

אם למישהו היה ספק, אובמה פתר אותו סופית השבוע. אי אפשר לסמוך על האמריקאים לטווח הארוך. אף אחד לא יודע מי ישב בבית הלבן ומה הוא יעשה, ואפילו אחרי שיושב שם מישהו – גם אז אי אפשר לדעת איך ינהג. אף אחד לא שיער שאובמה יפנה כך עורף למובארק. הקונספציה לפיה האמריקאים יסייעו למי שהולך בתלם קרסה כאן באופן סופי ומוחלט.
נשיא סוריה אסד כבר התראיין בכלי תקשורת אמריקני בכיר, הוול סטריט ג'ורנל, ואמר שמצבו טוב יותר מאחרים כי הוא לא מסתמך על האמריקאים.
גם מנהיג האופוזיציה במצרים, אל בראדעי, מדען עולמי שהיה יו"ר הסוכנות אנרגיה אטומית של האו"ם, היה מי שהוביל מדיניות פרו איראנית בכל סוגיית הגרעין. אין חלל ריק. את החלל שהותירו האמריקנים ממלאת איראן – בסוריה ובלבנון, ובקרוב כנראה גם במצרים.

ב. אובמה

איתן הבר כתב הבוקר בידיעות אחרונות שלאובמה אין אלוהים. זו טעות. יש לו, אלא שהוא מוסלמי.
זה לא מקרה שהאיסלם מרים ראש במדינות רבות כל כך דווקא בתקופתו של נשיא אמריקאי בעל רקע איסלמי כל כך ברור. אם האיסלם כבש את אמריקה, אז בודאי שהוא צריך ויכול לשלוט במזרח התיכון. המדיניות של אובמה כלפי האיסלם שידרה זאת לאורך כל כהונתו עד עכשיו. אם אמרנו שאף אחד לא שיער שאובמה ינהג במובראק בבוגדנות כזו, יתכן שהיו מי ששיערו. יש אפילו קולות הטוענים שארצות הברית היתה מעורבת בארגון המהומות.
איש לא יכול לחשוב שהמהומות האלו באמת יביאו לדמוקרטיה. אין כזה דבר במדינה ערבית. רק מי ששבוי בתפיסה לפיה האיסלם הוא שותף רצוי בהנהגת העולם, אולי אפילו שותף בכיר, יכול להעמיד פנים שהוא תומך במהומות משיקולים דמוקרטיים.  זהו בדיוק אובמה.

ג. לסמוך על המשטר

כל תפיסת השלום הישראלית נשענת על האמונה שהמשטרים יחזיקו כנגד שנאת ההמונים. השלום עם מצרים נשען על כך, וכך גם כל ניהול מו"מ עם מדינות ערב בזמן הזה. האיום בקריסת משטרו של מובארק כבר מביא כותבים רבים להסביר שכל השלום בסכנה, מאחר שברור שהעם במצרים אינו רוצה בו.
כבר בהסכמי קעמפ דיוויד הזהיר הרבי מלובביץ' את מנהיגי ישראל, שהם מוותרים על נכס אסטרטגי אדיר תמורת פיסת נייר, מפני שהמשטר במצרים איננו יציב. במונחי הסכמי שלום וויתור על שטחים, שלשים שנות יציבות אינן זמן ארוך. וזה עוד בלי להזכיר את העובדה שמזה למעלה מעשור מתאמן צבא מצרים על לוחמה בישראל, גם תחת המשטר הנוכחי.
המסקנה הברורה היא שלא ניתן לעשות שלום עם עמים השונאים אותנו, רק בהסתמכות על מנהיגיהם החזקים. כל דיקטטור סופו לנפילה.

ד. מוסר הלחימה, מלחמת לבנון וסדרת האירועים הנוכחית

אי אפשר שלא לחשוב מה מקומה של מלחמת לבנון השניה בסדרת האירועים הזו. במלחמה הזו הוכיחה ישראל לעולם בכלל ולעולם הערבי בפרט שאין בכוחה לטפל בחיזבאללה, וגרמה בעקיפין למצב בו החיזבאללה מתחזק עד כדי תפיסת השלטון בלבנון ככל הנראה.
ההוכחה הזו, שאי אפשר לטפל בחיזבאללה, נולדה מתפיסה מעוות של מוסר הלחימה, שגם צה"ל עצמו נבהל ממנה לאחר מעשה הן בגלל התוצאות העגומות והן בגלל ריבוי האבדות. מלחמה תקיפה, לא פשרנית, היתה משיגה את המטרה בדרך טובה בהרבה – ומי יודע, יתכן שאם בלבנון היה מובס האיסלם הטרוריסטי, לא היה מתחזק כל כך גם במקומות אחרים.
הזעקה לחייב מוסר לחימה מתוקן בו ברור שבמלחמה פוגעים באויב וברור שחיי חילינו קודמים לחיי האויב, על אזרחיו וחייליו, איננה בגדר מותרות או נושא שנוי במחלוקת שעדיף להניח לו. היא קריטית ליכולת שלנו להמשיך ולשרוד במזרח התיכון, ועוד יותר – במזרח התיכון החדש שנוצר כאן.