הסכמים, טעות או ריאליות? • דעה

מתוך התבוננות במעשה שאול ואגג, מנסה יעקב עטיה להקיש על מציאות ימינו וללמוד על היחס הנכון להסכמי פשרות על התיישבות בארץ הקודש • דעה 

הטעות של שאול באי מחיית עמלק – טעות קריטית שמשפיעה עלינו עד היום 

בפרק טו בספר שמואל א' שאול מקבל ציווי אלוקי להרוג את עמלק והוא חומל על אגג ועל הצאן. במקום הזה מִתְמצית הטרגדיה הגדולה והפספוס העצום של שאול בהשמדת עמלק.

בגלל המקרה הזה שאול הפסיד את המלוכה. אבל הדבר העיקרי הוא, שכלל ישראל והעולם כולו ניזוק קשה מאוד, שהפסדנו הזדמנות למחות את עמלק ונולד מזה המן ואחריו כל צוררי ישראל. ואם שאול היה הורג גם את אגג ואת הצאן, כסא ה' היה נהיה שלם והייתה מגיעה גאולה לעולם.

ננסה להעמיק איפה בדיוק נקודת הפספוס של שאול ונראה בעז"ה איך זה מתקשר לעבודה הפרטית שלנו.

בגמרא במסכת יומא (כב ע"ב) כתוב: "וירב בנחל", אמר רבי מני, על עסקי נחל. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לשאול לך והכית את עמלק, אמר ומה נפש אחת אמרה תורה, הבא עגלה ערופה, כל נפשות הללו על אחת כמה וכמה, ואם אדם חטא, בהמה מה חטאה, ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו, יצאה בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה, ובשעה שאמר לו שאול לדואג סֹב אתה ופגע בכהנים יצאה בת קול ואמרה לו אל תרשע הרבה.

שורש הבעיה טמון במציאות בה אין ציות מלא לנבואה

אם נתעמק בשורש הדברים נמצא שהבעיה היסודית שיש כאן היא אי ציות מלא לנבואה! שאול משתמש בשכל שלו, ועל פי השכל שלו אין זה מוצדק להרוג את הבהמות ואת הקטנים ויש לו גם קל וחומר מעגלה ערופה.

ולעומת זה, יש כאן נבואה אלוקית שיורדת דרך שמואל ואומרת שלמרות כל החשבונות הללו שמצד עצמם הם באמת מאוד הגיוניים, בכל זאת ה' רוצה משהו אחר.

ובאמת, השכל הוא מוגבל, ומה שאתה חושב שנכון, אתה רואה רק תמונה חלקית. באופן כללי לכל אדם יש את המקום של השכל, ויש דברים שהשכל לא יכול לדעת ואז הוא משלים לעצמו את הפרטים החסרים. והשאלה היא על פי מה הוא משלים ואיזה מקום השכל נותן למקור שממנו הוא משלים את אותם הפרטים החסרים.

בפשוטו של מקרא נראה ששאול חשב שהוא עושה את הדבר הנכון ואת רצון ה'

בפשוטו של מקרא נראה ששאול היה בטוח שהוא עושה את הדבר הנכון. ויש לו הסבר משכנע למה היה נכון לחמול על הצאן: "אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ".

צריך להתעמק יותר בדרך המחשבה של שאול. וכי הוא לא הבין ששמואל אומר לו באופן ישיר מה ה' רוצה?! איך יתכן ששאול מתווכח עם מה שנאמר לו ישירות מה' יתברך על ידי נביא??

עוד נראה מפשט הפסוקים, ששאול רוצה לעשות את רצון ה', כמו שכתוב (פס' יג) "ויבוא שמואל אל שאול, ויאמר לו שאול, ברוך אתה לה' הקימותי את דבר ה'". וכן בהמשך: "ויאמר שאול אל שמואל אשר שמעתי בקול ה', ואלך בדרך אשר שלחני ה' ואביא את אגג מלך עמלק ואת עמלק החרמתי".

השכל של האדם חשוב מאוד וחייבים להשתמש בו, אך הוא מוגבל ועלול להטותו מהאמת

לביאור הדברים נקדים, שהשכל של אדם הוא דבר חשוב ביותר, האדם סולל לעצמו את דרכו בעולם הזה ע"י השכל, וכך הוא מבין את המציאות שסובבת אותו, וזה הכלי שבו הוא יודע מה לעשות ומה לא לעשות ואיך לעשות וכו'.

אדם ש''זורק את השכל שלו'' ולא משתמש בו זה דבר גרוע. אדם כזה הוא יותר גרוע מבהמה. כי בהמה האינסטינקטים שלה לפחות מנחים אותה למקום שנכון לה, אבל אדם אין לו את האינסטינקטים האלה. בהמה יודעת לבד שצריך להתרחק מאש, אבל ילד קטן עד שלא לימדו אותו הוא לא יודע את זה לבד.

אבל, ישנה סכנה שכיוון שהשכל כל כך חשוב ומרכזי, האדם עשוי לסמוך עליו לגמרי, ואם הוא מקבל ממקור אלוקי (כמו נבואה) מסר אחר, הסותר את מה שהוא חושב בשכלו, הוא בעצם נעשה חשדן על הנבואה או בנביא שאולי לא הבין את הנבואה עד הסוף, או שראה את הדברים רק "באספקלריא שאינה מאירה" וטעה, או אולי הוא אמר והסביר טוב אבל הוסיף מדעתו אי אלו דברים וכו'.

מפשט המקרא עולה כי לשאול הייתה 'נגיעה' – יראת העם, וזו הטתה אותו מלציית לנבואה

כשמתבוננים בפסוקים רואים שלשאול הייתה נגיעה. הנגיעה של שאול הייתה פחד מהעם. כמו שאמר שאול "יראתי את העם", רואים שהנקודה הזו נמצאת בכל הדו שיח של שאול עם שמואל, שאול מכוון את טענת שמואל אל העם, ושמואל עומד על כך שהפספוס והחטא הוא של שאול:

(יד) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ:

(טו) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ: ס

(טז) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הֶרֶף וְאַגִּידָה לְּךָ אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֵלַי הַלָּיְלָה ויאמרו וַיֹּאמֶר לוֹ דַּבֵּר: ס

(יז) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל:

(יח) וַיִּשְׁלָחֲךָ ה' בְּדָרֶךְ וַיֹּאמֶר לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת הַחַטָּאִים אֶת עֲמָלֵק וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם:

(יט) וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה': ס

(כ) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי ה' וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי:

(כא) וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל:

(כב) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים:

(כג) כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ: ס

(כד) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי ה' וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם:

והנגיעה הזאת של הפחד מהעם היא זאת שהניעה את שאול לחשוב שבאמת לא צריך להרוג את כל עמלק ולעשות את הקל-וחומר הנ"ל. זה לא היה שיקול שכלי טהור.

עומק הטענה כנגד שאול, שלא הייתה התבטלות מוחלטת לרצון ה'

אבל מלשונו של שמואל אנחנו רואים שהדברים הגיעו לנקודה עוד יותר עמוקה:

פירוש פסוק כג "כי חטאת קסם..." הוא קשה מאד, והפרשנים נלאו לפרשו.

תרגום יונתן תרגם: "ארי כחובת גובריא דשאלין בקסמא כן חובת כל גבר דמסרב על פתגמי אוריתא, וכחובי עמא דטען בתר טָעֲוָתא כן חובת כל אנש דבצר ומוסיף על מלי נבייא...".

אבל צריך בירור איך הוא מתחבר לפשוטו של מקרא בביאור 'און ותרפים הפצר'!!

רש"י אומר בעקבות התרגום, שלהפציר זה להוסיף כמו 'ויפצר בו ויקח' (בראשית לג,יא), ואם כן, יוצא שהטענה כלפי שאול היא שהוסיף, אבל הרי מה ששאול עשה זה לא הוספה. הוא לא הרבה דברים וביקש לשנות ציווי הנביא, אלא פשוט לא קיים את דבר ה' כראוי!

ונראה לומר בעומק כוונת התרגום, שלהפציר זה כמו פצירה שזהו כלי שיוף[1]. להפציר זה לשייף, לדקק, סוג של יישור שבאים לעצב את פניו של דבר שנראה בלתי מהוקצע.

ושמואל אומר לו: דע לך שהחטא במעשה הקוסמות (שהתורה אסרתו שנאמר "לא ימצא בך... וקוסם קסמים") זה לא עצם זה שאדם סקרן לדעת מה יהיה, כי באמת אפשר לרצות לדעת דבר שלא ניתן להגיע אליו בשכל, וכמו שאפשר היה לשאול נביא מה יהיה, הבעיה כאן היא עצם זה שה' אסר את הקוסמות!! וממילא ניחוש העתידות בדרך הזו, זה מרי בה'. החטא בקסם זה חוסר המוכנות לקבל בתמימות ובביטול את רצון ה' לגמרי. כך גם האון והתרפים ששימשו את הקוסמים הם אסורים בגלל שה' ציווה.

יראת העם שהייתה לשאול הביאה אותו להעדיף את השכל ולהתאים אליו את הנבואה

וצריך להבין, למה שמואל אומר לשאול את כל זה? מה זה נוגע, וכי הוא עסק בתרפים או קסם קסמים? מה הקשר בין הדברים הללו ובין מה שעשה שאול?

הבעיה היא כאשר מנסים להתחכם! לאדם נראה שהכי חשוב עכשיו שיקרה כך וכך, שהכי נכון שיהיה כך וכך, ואז הוא מנסה להשפיע כביכול על המציאות נגד הקב"ה, חוסר תמימות, חוסר התבטלות לדבר ה'. וזה היה עומק חטאו של שאול, הוא שמע את הנבואה של שמואל שסתרה לו את ההיגיון שבשכלו, ויראת העם הביאה אותו לנסות 'לשייף' את הצו שקיבל, 'לפצור' ברצון ה', להתאים אותו למה שמבין בשכלו.

ופירוש הפסוק כך הוא: החטא בקסם, זה המרי בדבר ה'. וכך גם האון [=השקר, הבעיה] בתרפים, הוא 'הפצר' לשון שיוף והתאמה - הרצון להתאים את רצון ה' למה שמבין בשכלו, ללא התבטלות מוחלטת לרצונו יתברך.

אמון מלא ומוחלט ברצון ה' - זה מה שנדרש כדי לנצח את עמלק.

ובעצם יש כאן שתי בעיות שקשורות זו לזו: הסתמכות יתירה על השכל ואי אמון בהנהגה של ה'. כי בשביל לא לסמוך יותר מדאי על השכל, צריך לתת אמון בהנהגת ה', לסמוך על ה', לרצות שהוא ינהיג אותך. 'מאסת את דבר ה''. כי אתה בעצם ממציא לך משהו אחר.

וכדי להשמיד את עמלק היה צריך להיות מוכן לוותר על השכל ועל הנוקשות שלו, ולדבוק בה' ולתת בו אמון מלא ומוחלט, ולדעת שכל החשבונות שלי הם אין ואפס מול רצון ה'.

ההתעקשות על החשבונות השכליים האישיים, והרצון לאחוז בכל הכוח במחשבות שלי ובנגיעות שלי ובתובנות שלי, לא מאפשרים לי להישען כל כולי על ה', ואז אני מתמלא בחשבונות שכבר לא מאפשרים לי למחות את עמלק.

גם הנשמה שבקרבנו היא כלי המגלה את רצון ה' כאשר השכל נקי מנגיעות

הנשמה האלוקית שבקרבנו היא גם סוג של נביא שבקרבנו. "כי קדוש בקרבך", 'שימו לב אל הנשמה - לשם שבו ואחלמה'. הנשמה היא כמו אבני החושן שעל הלב שמגלים לנו את האמת.

הנשמה היא אכן ישות שאני מתקשר איתה. זה לא סתם איזה שהוא חלק כלשהוא מכוחות הנפש שלי.

מה היחס שבין השכל לנשמה? לשון החזון איש הידועה בספרו אמונה וביטחון 'יגיעת העיון ברוב עמל ובמשנה מרץ עד שמתווספת דעת ותבונה בלתי טבעיים'.

אם השכל מכוון נכון, בלי נגיעות, בלי שקרים, בלי "חשבונות", הוא סוג של מסלול המראה להגיע לנשמה. השכל והנשמה הם לא יריבים. אדרבה, הנשמה היא מציאות שקיימת בראש הסולם של השכל עצמו. אלא שצריך שהשכל יהיה שכל נקי וישר.

כאשר השכל אינו נקי מנגיעות, הוא עלול להוליך את האדם בדרך של שקר

אנשים עושים כל כך הרבה טעויות עם השכל שלהם. אדם יכול בגלל נגיעות ושיקולים מוטעים של לְרצות אנשים אחרים, אנשי ציבור, מוסדות, אנשים בעלי הון, הורים ועוד, לפעול כל ימי חייו למען מטרה לא מתאימה. אנשים יכולים להשקיע כל כך הרבה עמל ויגיעה במטרות שקריות.

ואז השכל הופך להיות לרועץ, כי הוא בוטח בעצמו, ואף "מוכיח" את צדקתו. 'עבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר'. החוזה הקדוש מסביר שהפירוש של 'שנה בה' היינו מלשון 'מִשְנַה', שיש לו חידושי תורה של שקר שמצדיקים לו את השקר.

ניקוי השכל מנגיעות ופתיחת ערוץ ההקשבה לנשמה - על ידי חשבון נפש תורה ותפילה

ואיך עושים שהשכל יהיה נקי ומכוון ישר, מכוון לאמת?

על זה דוד מתפלל: "הורני ה' דרכך ונחני באורח מישור". כמה תפילות צריך לבקש מה' לא לטעות.

ובעצם בחשבון נפש אנחנו יותר ויותר מיישרים את השכל שלנו. לומדים לנקות אותו מטעויות. מתנקים מגאווה, מכבוד, מעין רעה, מה"לא לשמה", כדי שנפעל כמה שיותר לפי האמת ולא לפי השקרים.

ואז, כאשר משתמשים בשכל ישר ונקי, יוצרים "מסלול המראה". אדם שזוכה שהשכל שלו נקי מאד, ומבוטל לאמת האלוקית, והוא לא "מתווכח", אז הוא זוכה ביגיעת העיון ברוב עמל ובמשנה מרץ, להארת הנשמה.

חשוב מאד לדעת מתי כבר לא יודעים!!

עדיף אפילו להישאר בספק מאשר להשתמש בדמיונות, ספקולציות, פרשנויות, הגיגים או השערות.. כל אלה הם אויבים גדולים לנשמה.

הרבה פעמים אפשר לראות דברים כאלה שאנשים שלא זכו לבהירות הזאת, שהם משלימים את החלקים הללו על ידי ההגיגים הללו, וזאת סובייקטיביות מסוכנת מאד.

כאשר השכל נקי, האדם מצליח להבחין בין מה שהוא יודע, לבין מה שהוא כבר לא יודע. ואז הוא מפנה את המקום להארת הנשמה שלפעמים תתגלה.

ניקוי השכל מנגיעות ופתיחת ערוץ ההקשבה לנשמה – על ידי כיסופים לה'

ועוד בעיה קיימת, והיא, שאדם אינו רוצה להמריא!!

הוא מרגיש יציב על הקרקע, הוא לא רוצה שינויים, לא רוצה חידושים, מעדיף שלא ימשכו אותו לתובנות חדשות. הוא לא רוצה להתחדש אלא דווקא להיות קבוע במה שהוא מורגל אליו.

ובאמת לפעמים יש בזה משהו חשוב. אכן לא תמיד אפשר להתרומם עוד ועוד, וצריך זמן עיכול לדברים.

אולם, בשביל לרצות להתרומם, צריך שלאדם יהיה אמון בה', לרצות להשליך את שכלו בשביל ידיעות אלוקיות אמון במציאות שאם הוא יפנה מקום בשכלו לידיעות האלוקיות הם אכן יגיעו.

ואיך יוצרים את האמון הזה ומגבירים אותו?? ע"י כיסופים לה'!! ככל שאנחנו יותר כוספים אל ה' ומתגעגעים אליו ומרגישים שרק אצלו נגיע למחוז חפצינו בבחינת "נפשי חולת אהבתך" ורוצים רק "בהראותך נועם זיוך" רק אז "תתחזק והייתה לה שמחת עולם".

ההסכמים: מגרון, גבעת אולפנא, חוות גלעד....

רבות דנים על הסכמים בענייני א"י או יחסי גויים-יהודים, כשאני מתבונן בתורה אני רואה שיש ציווים מפורשים בתורה כגון "והורשתם את הארץ וישבתם בה" שכמו שהרמב"ן בהשמטות לספר המצוות להרמב"ם (מ"ע ד) כותב שיש במצווה זו 2 עניינים והם: כיבוש וישיבה. וכן רואים שעל ישובי ספר יוצאים למלחמה אפילו על התגרות בענייני ממון.. כמו כן, אני רואה שמלבד זה שהתורה לא נותנת מקום להסכמים וויתורים על מצוות א"י, היא גם אומרת לא לפחד מלומר את האמת כמ"ש "לא תגורו מפני איש"... והמציאות הזו של "פשרות" שאנו נפגשים איתה בזמן האחרון בכל מיני מקומות בהתיישבות, צריכה להיבדק האם המחשבות האלה באים מתוך מחשבה ליישם את דבר ה' בעולם בישרות או מתוך נגיעות בגלל תנאי הסכמים כאלה ואחרים. נצא ונראה אם אנו מוכנים באמת לקבל את דבר ה' עד הסוף גם אם זה אומר לנו לשנות את הרצון שלנו ולא להיות כ"כ פופולרים ולהגיד את האמת ו"ליישר איתה קו" ולא עם אלה שנוח "ליישר איתם קו".

ואם יבוא אדם ויאמר שנפסיד בהתיישבות יותר אם לא נסכם הסכמים אומר לו שיבדוק טוב טוב מאיפה באה מחשבה זו!!

עדיף לומר את האמת ולדעת שאנו הולכים אחרי ה' ורצונו (גם אם זה נראה על פניו שזה יגרום להפסד) מאשר "להתאים" אותה להסכמים כאלה ואחרים ולפספס את כל הניסיון שה' עושה לנו.

ובלי קשר לעניין הנ"ל - מסופקני אם אפשר להאמין לאותם 'מבטיחים' בעניין ההתיישבות שיקיימו את הבטחותיהם...