"הקנאי" הירושלמי שבער באהבת ארץ ישראל

 רבים בארץ שכם ויהודה מכירים את המוהל הירושלמי, הרב יהודה לייב פרנק, ואת קריאת ה"ברית קודש" ששאג בהתלהבות בכל ברית שערך. לפני כחודש הלך הרב פרנק לעולמו. למרות היותו "קנאי" שהתנגד נחרצות למדינה, בערה בלבו אהבה עזה לארץ ישראל ולעם ישראל, "קנאי באהבתו לכל יהודי כנפשו וכלבבו, וקנאי לקיים את כל דברי ד' בשלמותם"

לפני חודש ימים, בצהרי יום צום גדליה, נפטר בירושלים ר' יהודה לייב פראנק, דמות בולטת בקהילת ברסלב הירושלמית. נדמה כי אחרי פטירתו של המוהל הירושלמי האגדי, הרב יוסף דוד ויסברג זצ"ל, שנודע בכינויו 'יוסל'ה המוהל', זכה ר' יהודה לייב במוניטין האגדי של מוהל העושה במלאכת הקודש במסירות, מומחיות וזריזות, אשר נענה לכל קריאה - מכל רחבי הארץ ומכל קשת הפונים.

הרב פראנק נולד בשכונת שערי חסד הירושלמית בשנת התש"ד, למשפחה ירושלמית שהיתה מהמשפחות המיוחסות של הציבור הליטאי בירושלים. אביו של ר' יהודה לייב התקרב לחסידות ברסלב בעודו צעיר לימים. את התנגדות המשפחה הרגיע ה"חזון איש" עימו נסעו להתייעץ.

בילדותו למד בתלמוד התורה הירושלמי המפורסם 'עץ חיים', בו שימש הרב אריה לוין כמנהל רוחני. בבחרותו למד בישיבת טשיבין בשכונת קטמון, בה פעל בית הכנסת הקטנטן של חסידי ברסלב הירושלמים. לימים סיפר כי היה רגיל לישון בישיבה על ספסל בבית הכנסת,כדי שיקל עליו להתעורר בחצות הלילה ולצאת עם חבורת החסידים להתבודדות בשדות שהקיפו באותם ימים את השכונה.

חלק מתקופת לימודיו עשה בישיבת נובהרדוק ברחוב שמואל הנביא בירושלים ובישיבות ברסלב בירושלים ובבני ברק. בתקופה זו הרבה להשתטח על קברי צדיקים בירושלים ובגליל, בפרט על ציונו הקדוש של רבי שמעון בר יוחאי בכפר מירון. גם בהמשך חייו הרבה לשהות במירון פעמים רבות לאורך השנה, בכל ערב ראש חודש, ומל"ג בעומר עד אחרי חג השבועות, ומלפני ראש השנה ועד לאחר יום הכיפורים.

עזות דקדושה

אחת התכונות הבולטות לעין כל סובביו, היתה ה'עזות דקדושה' בה אחז בהתנהלויות שונות לכל אורך ימי חייו. מספר בנו, ר' מוטה פראנק, העומד בראש ארגון 'באר בשדה', הנחשב לאחד 'המשפיעים' הבולטים בברסלב. "ביום שנכנס לגיל 18, הוא עלה לבימת בית כנסת ברסלב במאה שערים, ודפק על הבימה והודיע שהיום הוא נכנס לגיל 18 וכל מי שמעוניין בו מוזמן לקחת אותו לחתן לבתו".

מי שראה אותו כחתן ראוי, היה אחד מזקני ברסלב בדור הקודם, ר' שמואל שפירא, שהכיר את ר' יהודה לייב מבית הכנסת הברסלבי בקטמון, ואף קבע איתו סדרי לימוד שונים. לאחר נישואיו, החליף את מלבושו הליטאי ללבוש הירושלמי המפוספס, בין השאר בשל הקשר עם ר' עמרם בלוי, מנהיג נטורי קרתא, ממנו שאב גם את התנגדותו החריפה לציונות.

"הקנאות שלו היתה משהו שבא לידי ביטוי בכל מה שקשור לשמירת התורה והמצוות שבהם דקדק והלך עד הסוף, ולא רק בהתנגדות לציונות", מספר ר' דוד גולדשמיד, ששלושה מילדיו נימולו על ידי ר' יהודה לייב, "יש הרבה אנשים שמוגדרים 'קנאים', אך מרגישים לידם כי הקנאות הזו היא משהו מאוד חיצוני. אצל ר' יהודה לייב זה היה משהו שמואר באור אמיתי. גם אם התנגדת אליו ולדעותיו, לא יכולת שלא להתפעל מההליכה עד הסוף". הוא אומר ומוסיף סיפור שמבטא לדעתו את אותה החלטיות.

"פעם נסע ר' יהודה לייב לרחוץ בים המלח בהוראת הרופאים. מבלי משים, הוא נסחף לעבר הגבול הירדני. הימים היו עוד לפני הסכם השלום עם ירדן. ספינה של משמר החופים הישראלי קראה לעברו ברמקול, וחיילי הספינה ביקשו להעלותו לספינה ולהחזירו לחוף. ר' יהודה לייב שאל את החיילים: "האם נטלתם ידיים בבוקר"? בתחילה הם לא הבינו כלל על מה הוא מדבר. לאחר שהסביר להם, בעודו במים, את החיוב ליטול ידיים בבוקר, לא נמצא איש על סיפון הספינה שנטל ידיים, ולכן הוא סירב לתת יד למי מהם. לבסוף השליכו לו חבל והספינה גררה אותו לעבר החוף", מחייך גולדשמיד.

"יותר משנה לאחר מכן ניגש אליו בעל תשובה, ושאל את ר' יהודה לייב אם הוא מזהה אותו. "אני הייתי חייל בספינת חיל הים שביקשה למשות אותך מהמים. דווקא חוסר הידיעה שלנו ביחס לדבר שהיה כל כך בנפשך, הוא שגרם לי ולחברים נוספים להרהורי תשובה".

"דווקא התוקף והגבורה הגדולה שלו כלפי אנשים שלא שמרו מצוות, גרמו לכמה וכמה מהם לחזור בתשובה שלמה. בתוך לבו פנימה שכן לו לב רחום וחנון מלא רחמים וחסדים ואהבת ישראל, וכל קנאותו היה בשני הצדדים גם יחד, גם קנאי באהבתו לכל יהודי כנפשו וכלבבו, וגם קנאי לקיים את כל דברי ד' בשלמותם", מסביר ר' מוטה.

חבר אני לכל אשר יראוך

ר' יהודה לייב ומשפחתו, קירבו מאוד את בעלי התשובה הרבים שהסתופפו בעיקר בין כותלי חסידות ברסלב שצמחה וגדלה באופן בלתי מוסבר בעשרות השנים האחרונות. משתדל היה עם מנהלי התתי"ם שיכניסו למסגרתם את ילדי החוזרים בתשובה. חברו, ר' אורי בלוי, סיפר כי כאשר תלמוד תורה מסוים בירושלים התחיל לקחת כספים ממשרד החינוך, יצאו אנשי נטורי קרתא להפגין נגדם. במשך תקופה הצטרף ר' יהודה לייב למחאה, עד שהפסיק. "הם הסכימו להכניס את ילדי החוזרים בתשובה לתוך מסגרתם ולכן אינני יכול יותר להפגין נגדם", הסביר את מעשהו.

"ר' יהודה לייב ומשפחתו החזיקו בחצר ביתם גמ"ח בגדים גדול מאוד", מספר גודלשמיד. "הרבה מאוד בעלי תשובה בתחילת דרכם הגיעו אליו, והוא שמח מאוד להלביש אותם בבגדים ירושלמיים".

תושבים באחד מיישובי יו"ש זוכרים בחיוך, כי פעם בהגיעו לערוך ברית מילה ביישובם, הגישו לו עבור הברית סידור 'רינת ישראל', בו מופיעה ה'תפילה לשלום המדינה'. ר' יהודה לייב אחז את סכין המילה ו'מל' את הדף שהיה בעיניו מוקצה.

בהקשר זה מעניין לציין את ההקשר המשפחתי של הרב פרנק. הרב צבי פסח פרנק, רבה של ירושלים וממקימי הרבנות הראשית בתקופת השלטון הבריטי, דחף למען מינויו של הראי"ה קוק זצ"ל לכהן כרבה של ירושלים, והתנגד כי בתפקיד זה יכהן מי שזוהה עם חוגי הקנאים.

דודו של ר' יהודה לייב, הרב שרגא פייבל פרנק, היה רבה של שכונת ימין משה בירושלים, הרב שרגא פייבל עסק בהיבטים הלכתיים של יישוב ארץ ישראל, מצוות התלויות בארץ והלכות בית המקדש, ופרסם מאמרים כגון "בניין בית המקדש קודם למלכות בית דוד"‏, ו"תקיעה בחצוצרות בזמן הזה"‏.

בנוסף, נמנה הרב שרגא פייבל עם הרבנים שעסקו באפשרות עלייה לתחומי הר הבית. באחד הדיונים הציע להצניח מזבח, באמצעות מסוק שכור, אל תוך רחבת הר הבית ולהקריב עליו את קורבן פסח.

אוהב הארץ והדרים עליה

"על אף התנגדותו העזה למדינת ישראל, היה אוהב אהבה עזה את כל חלקי ארץ ישראל ואת כל יושביה", מספר בנו. "הוא היה רגיל להתאכסן בכל פינה נידחת של יישובי ארץ ישראל. אצל חרדים, דתיים לאומיים, ובכל ההתנחלויות באיזור שכם ובחברון, והגיע גם לקיבוצים הרחוקים מאוד מדבר ד' בכל רחבי הארץ".

אהבתו העזה לארץ ישראל באה לידי ביטוי גם בכל הקשור לנסיעתו לאומן. כחסיד ברסלב נאמן, הקפיד לנסוע לציונו של רבו, אך כל נסיעה לוותה בייסורי מצפון גדולים על שעוזב הוא את הארץ. בשלב מסויים החליט שלא לנסוע במשך שלוש פעמים רצופות, כדי לא לקבוע לעצמו 'חזקה' בדבר זה.

הרב אריאל לוי, איש חברון, סיפר בהקשר זה: "הוא היה קנאי גדול, יותר מדי קנאי, אבל מאוד אהב את ארץ ישראל ומאוד קירב, העריץ ואהב את בעלי התשובה. דיברתי איתו כמה פעמים בענייני ארץ ישראל, והוא היה עומד בכל תוקף ואומר מעל כל במה אפשרית, שלא צריך לנסוע לאומן, כי ר' נחמן נמצא בארץ ישראל, וכי כך גם סבר ר' לוי יצחק בנדר, זקן חסידי ברסלב בדור הקודם". "כששאלתי אותו מדוע הוא נוסע לאומן, ענה לי ר' יהודה לייב ספק בבדיחות ספק ברצינות שהוא נגרר אחרי הכלל".

הרב פרנק ובנו מוטה מדברים על היציאה מארץ ישראל לאומן:

מיד לאחר נישואיו, ארגן ר' יהודה לייב חבורת אברכים צעירים בתורת הקבלה, מטעם ישיבת המקובלים 'שער השמים'. חברותות רבות היו לו בלימוד נגלה ונסתר ובספרי רבי נחמן ותלמידיו, כשחלק גדול מהן התקיימו בביתו. "היה זה מחזה יום יומי, לראות את אבא יושב שעות רבות עם הגמרות הגדולות הפתוחות, רמב"ם טור ושולחן ערוך, ספרי ראשונים ואחרונים, וצולל בימה של תורה, ומעלה את כל הגיגיו על גבי כתב", מעיד בנו.

"גם בערב שבת אחר חצות היום, כאשר כל הבית היה כמרקחה לקראת שבת, הוא כבר היה יושב אחרי טבילה במקווה ולימוד מעמיק של 'שנים מקרא ואחד תרגום' על הפרשה, ויושב עם הספרים הפתוחים וכותב וכותב וכותב".

ברית קודש

לכל מקום אליו הוזמן ר' יהודה לייב לערוך ברית, הגיע בשמחה. רבים זוכרים את דמותו הגוצה העטופה בטלית, ואת עיניו המחייכות בתכול. לפני הברית אומר היה בקול רם את פסוקי הבטחת הברית שכרת ה' עם פנחס הכהן לאחר שקינא לקדושת ה' וישראל, ובקול צרוד היה שואג "ברית קודש", ועושה את מלאכתו בזריזות ובמומחיות.

לפני מספר שנים אושפז ר' יהודה לייב בבית חולים לאחר התקף לב. בלילה השני לאשפוזו הפציר ברופאים שישחררוהו מבית החולים, מאחר והוזמן לערוך ברית באילת. הרופאים סירבו לבקשתו. באישון לילה חמק הרב פרנק מבית החולים ונסע לערוך את הברית באילת. "לבית חולים או לרופא לא הולכים", היא נוהג לומר. "לשם מגיעים רק בסחיבה, כאשר כבר סוחבים אותך".

הנהגה מיוחדת היתה לו להרים בתום הברית את סכין המילה ולהראותו לכל עבר, על פי דברי רבי נחמן בספר המידות שכתב כי הבטה על דם המילה שיש על הסכין, היא סגולה להיפקד בזרע של קיימא.

כשהיה עורך בריתות אצל יהודים שאינם שומרי מצוות, דרש בתקיפות כי יהודי מחלל שבת לא ישמש כסנדקאי ולא ייגע ביין של ברכות המילה. מאידך, היה מאיר פנים, ומתייחס בעדינות ובסבלנות לסובבים אותו. גם בחתונות הרבות שהיה עורך, לעיתים גם באופן שעורר עליו התנגדות, היה נוהג באופן דומה. את רישום החופות והגירושין היה מבצע דרך בית הדין של העדה החרדית.

"הייתי נוכח בברית שערך הרב פרנק", מספר דוד גולדשמיד. "אחרי הברית, הלך ר' יהודה לייב לשירותים. לאחר שנטל ידיים, הוא עמד ובירך 'אשר יצר' באותה שאגה ובאותה התלהבות בדיוק כמו שבירך את ברכות המילה שגם אותן בירך אלפי פעמים בחייו. אף אחד לא היה שם כדי להקשיב לו, זה היה חום פנימי מיוחד", מוסיף גולדשמיד.

ביום השני של ראש השנה האחרון חש ר' יהודה לייב ברע. לאחר שהובהל לבית החולים התברר כי היה נתון במשך שעות תחת התקף לב קשה. על אף מחאותיו, את התפילות והתקיעות עשה בעודו שוכב במיטת בית החולים. בבוקר צום גדליה, בכוחותיו הדלים התעטר בטלית ובתפילין וחגר את עצמו בגארטל, וניסה שוב לרדת מהמיטה, על מנת לומר סליחות ולהתפלל שחרית.

ליד מיטת חוליו היו כל העת רק אשתו, אחיו ובנות המשפחה, שכן כל בניו, נכדיו וניניו, היו כולם באומן. זמן קצר לפני פטירתו, הגיע ארצה גיסו, שקיבל מידי ר' יהודה לייב את כלי המילה בהם מל אלפי תינוקות לאורך ימי חייו. ברגעי הסתלקותו של ר' יהודה לייב כבר עשו כלים אלו את מלאכת הקודש של בעליהם שהתעלה להיכלו של אברהם אבינו בישיבה של מעלה.