יציאת מצרים בשבת

 
הפעולה החשובה ביותר ביציאת מצרים היא היציאה, כמו הלשון הפותחת את תהליך הגאולה "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם"... – זוהי ראשית ועיקר לשונות הגאולה, ה' מוציא אותנו ואנו יוצאים ממצרים.
הוצאה מרשות לרשות
נתבונן בדבר לפי המשמעות ההלכתית של פעולת ההוצאה. בין ל"ט המלאכות האסורות בשבת, נמנית מלאכת "המוציא מרשות לרשות" – למשל, הוצאת חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים. לכאורה, ההוצאה אינה פועלת שינוי בגוף החפץ (כמו בשאר ל"ט המלאכות), ובכל זאת היא נחשבת כמלאכה של ממש, כיון שיש משמעות למיקומו של החפץ.
עיקר יציאת מצרים היא עצם המעבר מרשות לרשות, מרשות מצרים לרשות הקב"ה. בתחילה היינו עבדי פרעה ובט"ו בניסן הפכנו להיות עבדי ה', "הללו עבדי ה'" – יציאה שהתחילה בליל הפסח, כאשר פרעה מצידו שלח את ישראל "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי", ונשלמה למחרת עם היציאה בפועל, "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". אם נדייק, יציאת מצרים היא הוצאה מרשות הרבים לרשות היחיד – כיון שבית-העבדים המצרי המכחיש את ה' הוא רשות-הרבים, "טורי דפירודא", והכניסה להיות עַמוֹ של ה' היא כניסה לרשות היחיד, "יחידו של עולם".
השמחה שבהוצאה ביום-טוב
והנה, מלאכת ההוצאה היא אחת המלאכות האסורות בשבת ומותרות ביום-טוב. וזהו ביאור הדבר בקצרה לדעת הרמב"ם: כידוע, ביום-טוב מותר לעשות מלאכת אוכל-נפש, כמו בישול ואפייה, ובכל זאת אסרו חכמים לעשות מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום-טוב מבלי הפסד, למרות שהן לצורך אכילה (כגון קצירה). אמנם את מלאכת ההוצאה לא אסרו חכמים, "אף-על-פי שכל הוצאה היא מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב. ולמה לא אסרוה? כדי להרבות בשמחת יום טוב ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו, ולא יהיה כמי שידיו אסורות" (לשון הרמב"ם), לעומת שאר המלאכות שאפשר לעשותן מערב יום-טוב, שיש בהן "עסק" וטרחה ולכן אסרו לעשותן ביום-טוב.
יש לדרוש, שכשם שההוצאה מרשות לרשות היא "שמחת יום-טוב", כך ההוצאה ממצרים היא עיקר השמחה בחג הפסח – שמחת השם יתברך המוציא אותנו מרשות הרבים המצרית ומכניס אותנו לרשות היחיד שלו. בלשון הרמב"ם הנ"ל יש רמז לכך, במלים "ולא יהיה כמי שידיו אסורות" – מצרים היא בית-אסורים גדול, שידי הכל היו אסורות שם, וכידוע שאף עבד לא הצליח לצאת ממצרים. ואילו יציאת מצרים היא "השלמת חפצו" של הקב"ה, תכלית בריאת העולם.
כמו השמחה העצומה ביציאת מצרים של עם ישראל כולו, כך יש שמחה רבה ביציאת מצרים הפרטית של כל אחד ואחת בכל יום. לכל אחד יש את המֵצַרִים הפרטיים שלו. יש מצרים של קליפה – שעבוד לדפוסי חשיבה והתנהגות האסורים על פי תורה, הכובלים את האדם בבית-כלא חשוך. ויש מצרים של קדושה – כאשר עושים הכל "לפי שלחן ערוך" ולכאורה "הכל בסדר", ובכל זאת נתונים במגבלות ומֵצַרִים, חסימה נפשית שאינה משחררת אותנו לפרוץ ולעשות מה שבאמת הננו יכולים לעשות (ואפילו לא יודעים). זהו עיקר המצרים בימינו – שהאדם אינו ממצה את הכוחות האלוקיים שחונן בהם, על מנת לעשות כל מה שניתן כדי "להביא לימות המשיח" מייד.
איסור ההוצאה בשבת
השנה חל יום-טוב הראשון של פסח (ט"ו בניסן) ביום השבת, ויש להתבונן במשמעות היציאה ממצרים בהקשר המיוחד של השבת.
ראינו שמלאכת ההוצאה מרשות לרשות אסורה בשבת ומותרת ביום-טוב. ויש להבין, אם ההוצאה מותרת ביום-טוב "כדי להרבות בשמחת יום-טוב", מהו הטעם הפנימי שההוצאה אסורה בשבת?
ההסבר הוא שעיקר ענייננו של יום-טוב הוא השמחה, ואילו בשבת העיקר הוא הענג. השמחה מטבעה היא גילוי כלפי חוץ, ולכן היא גם "פורצת גדר", וזהו עניינם של החגים, בהם אנו מרבים בשמחה, כולל שמחת הגוף בבשר ויין ושמחה של ריקוד (חג מלשון לחוג במעגל). אולם הענג הוא תחושה פנימית, משהו אישי שאינו צריך להתגלות כלפי חוץ.
איסור ההוצאה מרשות לרשות פוגע בשמחה של יום טוב, אבל אינו פוגע בתחושת הענג הפנימי של השבת. מתוך הענג השבתי, אנו מתעלים מעל הגבולות ואיננו מרגישים "כמי שידיו אסורות" למרות ההגבלה החיצונית על העברה והוצאה מרשות לרשות, כי הענג הפנימי מעניק לנו את השייכות המוחלטת בכל מצב לרשות-היחיד של הקב"ה. לכן מסכת שבת פותחת באיסור הוצאה מרשות לרשות ("יציאות השבת"), כיון שיש באיסור זה חידוש מיוחד המלמד על עניינה של השבת.
יוצאים בשבת על כנפי נשרים
כעת נחזור לקביעות לוח-השנה הנוכחי, שבו חל פסח בשבת, ונשאל: האם ה' מוציא אותנו ממצרים גם ביום השבת? אמנם, לפי דברי חז"ל, יציאת מצרים עצמה היתה ביום חמישי בשבוע (והמלה חמישי רומזת למשיחי ולשמחה), אבל כיון שבליל הסדר אנו חווים מחדש את יציאת מצרים, מתבקש למצוא "היתר הלכתי" לקב"ה להוציא אותנו ממצרים, הוצאה מרשות לרשות, גם כאשר פסח חל בשבת!
כאן תבוא לעזרתנו הלכה נוספת האומרת שמותר להוציא בשבת מרשות לרשות למעלה מעשרה טפחים (בתנאים המפורטים בהלכה), כיון שרשות-הרבים אינה 'תופסת' אלא עד גובה עשרה טפחים.
אפשר להסתכל על יציאת מצרים במישור האופקי, יוצאים ממצרים והולכים ישר לים-סוף, להר-סיני ולבסוף לארץ-ישראל. אבל אפשר להסתכל על יציאת ממצרים כיציאה מלמטה למעלה. כדי לצאת ממצרים, ה' מרים אותנו מעל המציאות הפשוטה, ומעביר אותנו "בדואר-אוויר" אל הרשות המיוחדת לו, כמו שמתאר הקב"ה עצמו את יציאת מצרים: "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" – וכך אנו 'עוקפים' את איסור ההוצאה מרשות לרשות.
יציאה כזו ממצרים היא יציאה 'שבתית' שבה מורגש הענג הפנימי, המראה חלקה לאוויר בלי חיכוך מיותר. זוהי יציאת מצרים אותה אנו חווים במיוחד השנה ובעזרת ה' נזכה שהיא תתחבר עם הגאולה האמיתית והשלמה בביאת מלך המשיח, עליו נאמר שיבוא "עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא", במהרה בימינו אמן.