כיפת ברזל - התבססות המגננה ובריחה נוספת מהעימות • דעה

על פי הדיווחים, מערכת "כיפת ברזל" הצליחה בסבב האירועים הנוכחי, לתת מענה ברמה כזו או אחרת, לבעיית הטילים מרצועת עזה. האם פריצת הדרך הטכנולוגית המרשימה, סוללת את הדרך להשגת הביטחון לערי ישראל ? אפשר לומר בוודאות שהתשובה היא שלילית • דעה

[caption id="attachment_27494" align="alignleft" width="100%" caption=""התבססות המגננה" - ירוט של כיפת הברזל(באדיבות רפאל)"]

הגנה כאמצעי ולא כמטרה

כל לוחם לומד בתחילת דרכו בצבא את חשיבות תפיסת המחסה כתנאי להישרדות בשדה הקרב. הקמת מערכי ביצורים, הסוואה, מיגון, ויכולת ספיגת אש אויב, כמו גם טיפול בנפגעים ומזעור נזקים, הם מעקרונות הלחימה הבסיסיים ביותר.

חייל שהטמיע עקרונות אלו הינו לוחם טוב. מיגון ושימוש מושכל בתנאי השטח יסייעו לו לשמור על כשירותו ומוכנותו, ועם ההחלטה על נקיטת יוזמה והסתערות על האויב, הוא יהיה כשיר להילחם ולהכריע את הקרב.

לעומתו, חייל שמיטיב לתפוס מחסה ועוטף עצמו בכל רכיבי ההגנה, אך טועה לחשוב שמטרתו במלחמה היא להיות מוגן ולהישאר בחיים, אינו מבין את תפקידו. חייל כזה אינו מסייע להכרעת הקרב ומוטב שהיה נשאר בבית.

כל אומנות לחימה מבוססת על הגנת אברים חיוניים כתנאי להישרדות בקרב, אך מתאגרף שרק "ישמור פנים" או לוחם קראטה שיבצע רק מהלכי הגנה, מושלמים ככל שיהיו, האם ינצח ? האם תוקפו יפסיק לפגוע בו ?

היעדר פגיעה בתוקף מגדיל את המוטיבציה שלו לתקוף

האויב נמצא כל העת בבחינת הגבולות שלנו. היעדר תגובה מכאיבה מצידנו, מבהירה לו שהקו האדום טרם נחצה, ועל כן מתעצמת המוטיבציה שלו להגדיל את פגיעותיו.

מי שחושב שסיכולים וחיסולים כאלה ואחרים מכאיבים לאויב ומאיימים עליו, אינו מבין את המציאות. יתכן שבטווח הקצר ישנם רווחים מדומים של השגת שקט זמני, אך בטווח הארוך אין בפעולות אלו שום הישג, אלא להיפך. הצד השני מזהה היטב את הכבלים שממשלות ישראל כבלו עצמן בהם, וחוצפתו ותעוזתו רק עולות מסבב אירועים אחד למשנהו. יבחן את עצמו כל אחד מה קרה לנו בעשור - עשוריים האחרונים:

כשזרקו אבנים מוגנו חלונות כלי הרכב.

כשנורו יהודים בכבישים התמגנו רכבי ההסעות נגד ירי.

כשהותקפו חיילים הולבשו החיילים במיגון מלא.

כשנפגעו טרמפיסטים מוגנו תחנות ההסעה.

כשהתפוצצו מחבלים בקניונים הוצבו מאבטחים בכל קניון.

כשמחבלים נכנסו מיו"ש למדינת ישראל הוקמה גדר מסביב למדינה.

כשמחבלים חדרו לישובים הוקמו מערכות שב"ם בכל ישוב.

כשנפלו טילים בשדרות התמגנו כל ישובי הדרום במיגוניות.

ועכשיו, כשטילים נופלים בכל הארץ הוקמה מערכת כיפת ברזל.

גם אם המערכת אכן משפיעה באופן משמעותי על שדה הקרב הנוכחי, וירי הרקטות הולך לאבד חלק ניכר ממשמעותו בזירה, ניתן להניח שהאויב לא יפסיק לחפש דרכים לפגוע בנו, ואת השאיפה לפגוע ביהודים הוא ינתב לצורת לחימה אחרת.

הזירה הבינ"ל

למרות שצה"ל פועל אך ורק מתוך הגנה עצמית, ההתייחסות של אומות העולם וכן של רשעי שופטי ישראל, כלפי פעולות צה"ל במלחמת המגננה המעוותת שלו, הינה יותר ויותר ביקורתית, וחופש הפעולה שניתן לפיקוד הצבאי מצטמצם והולך.

ניתן כבר היום לדמיין את שופט בג"ץ מקשה על נציג הצבא בעוד שנה שנתיים: "אם הרקטה לא סיכנה בעצם  אף אחד, שהרי תל אביב מוגנת בכיפת ברזל וכל התושבים בעצם די בטוחים, אז מה העילה המשפטית לפגיעה בחברי החוליה שירתה את הרקטה ?"

נשמע מגוחך ?

תשנו את המילה "רקטה" ל"אבן",  את "תל אביב" ל"כלי רכב" ואת "כיפת ברזל" ל"חלון ממוגן". עכשיו זה כבר לא כ"כ מצחיק. זו המציאות שהתרגלנו לחיות איתה.

מי שלא מסוגל להתעמת עם מיידי אבנים בגלל חשש ממה שיאמרו הגויים, לא יוכל להתעמת בסופו של דבר גם עם יורי רקטות.

מלחמת הגנה כבריחה מבעיית השורש

בסופו של דבר, לא ניתן לברוח מהעימות עם האויב באמצעות הקמת מערכות הגנה, מתוחכמות ומשוכללות ככל שיהיו, והתעלמות משורש הבעיה שהיא עצם קיומו של האויב בארצנו.

כל עוד לא נגדיר כיעד את גירוש האויב מארצנו, לא יהיה ערך רב לכל הפעולות הקטנות וגם הגדולות שצה"ל מבצע, לעיתים בחירוף נפש של חיילים קדושים וגיבורים, למען מטרות שאינן נכונות.

המחיר לאי הגדרה זו, כך נדמה, הולך ונהיה גבוה יותר ויותר.