לכבוד חג החירות אנחנו משוחחים עם אחד מאחרוני לוחמי חירות לישראל, עזרא אלנקם יכין, לוחם המחתרת, נציג לדור בו החלום והשאיפה היתה לראות יהודי חופשי ניצב זקוף אל מול כל האיומים והחששות במסירות אין קץ. יכין, שיקבל ביום ירושלים הקרוב את פרס 'יקיר ירושלים', אינו זקוק לשאלות, הדברים שזורים בפיו – מילותיו צורפות תקופות שונות אחת לחברתה המקבילה בהבנה היסטורית איתנה ובראיית גאולה הנרקמת שלב אחר שלב, ואשר ממרום גילו וההשראה שספג ממפקדו הי"ד, נותר ונשאר נער צעיר ונמרץ המפיץ ומפרסם עד היום את חירות ישראל.
חג החירות:
"אנו חוגגים כעת את חג החירות. עם ישראל היה משועבד למצרים מאות שנים. תקופה קשה מאוד. יהודים הרימו את הראש לראות את השמיים ובמקום זה ראו את המצליפים בהם".
"אבל היה אחד מבני ישראל שלא היה עבד, לא בנפשו ולא בגופו. הוא חי כנסיך בבית פרעה אבל היה לו דם יהודי. הדם הזה פעל אצלו ולא נתן לו מנוחה. הוא לא יכול היה לשבת בהנאה הזו כשבני עמו סובלים".
"ואז הוא התחיל לפעול למענם: בשביל מה? מה חסר לך? חי חיים ללא שום מחסור. חסר לו חירותו של עם ישראל! בעבור זה ויתר על כל הפינוקים וההיררכיה הפרעונית אליה השתייך - רק כדי להציל את העם הישראלי. הרג מצרי כדי להציל עברי, אבל כשראה עברי מכה עברי לא היכה אותו כי הבין שהוא עדיין עבד וקודם צריך להוציא אותו מבית עבדים. אודות לכך שהיה יהודי ששמע את נאקת וצעקת אחיו, יצאנו מהשעבוד".
חיים של חירות:
"בכל הדורות - כדי לחיות חיים של חירות - היינו צריכים למרוד ומאז אנחנו סובלים עבדות איומה. העקשנות לחיות חיים של חירות עם נכונות לשלם מחיר כבד ככל שיהיה, עיקשות שלא לקבל עול של שלטון זר, היא כוח הגיבוש שבמשך כל הדורות הניע את השאיפה להעפיל למעלות של חירות. גם בימים קשים של סבל נורא לא חדל העם הזה מלהביע את שאיפתו לשוב לארצו ולחיות שם כעם חפשי מכפיפות לזרים".
"כשהיינו מרימים את הראש לראות את השמיים, היינו רואים רגליים מזוהמות של אשורים, בבליים, יוונים, רומאים, ערבים ובאירופה מגפיים מצוחצחות של גרמניים. זו הסיבה שכל הזמן היינו מתכופפים, כדי שלא ידרכו עלינו. ומכיוון שלא יכולנו לראות את השמיים אמרנו: 'די!' מעתה נחיה חיים של חירות".
דגל החירות:
"מדור לדור קמים ובולטים בעם ישראל גיבורים בני חיל שבעוז רוחם נושאים את דגל החירות ומסרבים להתכופף בפני זרים. כעת האנגלים כאן והערבים לא רוצים אותנו והעולם דוחה אותנו, ובארץ מחתרות מנסות להגן על מעט העם שנמצא כאן. והנה הגיע אחד מעם ישראל שלא התכופף – זה היה אברהם 'יאיר' שטרן – יהודי שרוצה להביא חירות לעם ישראל. היו לו חיים הכי טובים שאפשר להעלות על הדעת: אישה, קריירה, חיי תרבות, הפרופסורים שלו ניבאו לו עתיד כמדינאי גדול. הוא נטש את הכל ונהרג בעבור חירות לעמו".
"כסגן מפקד האצ"ל, הלך אל הפולנים ואמר להם שיעזרו לעם ישראל. הם לא האמינו, היו רגילים שיהודי מתכופף ופתאום עומד לפניהם יהודי, בראש זקוף ונראה כמו בן מלך, אומר להם שאנחנו הולכים להקים את המלכות היהודית ושעליהם כעת לעזור ליהודים לעזוב את פולין. אך לא הפסיק כאן ואמר להם שזה מחייב אותם. ואכן, זמן לא רב לאחר מכן נשק פולני זרם לרמלה, גנרלים פולנים הדריכו תאים יהודים לאומיים והכשירו אותם ללחימה, צעירים נשלחו מהארץ לפולין כדי שילמדו איך להפעיל מטעני חבלה, כיצד להילחם לוחמת גרילה ובאיזה אופן להכשיר את המחתרת. לצערנו הדבר נקטע עם פרוץ מלחמת העולם השנייה כשהטנקים הגרמניים השתלטו על פולין. יאיר היה מנהיג שאנחנו לא מכירים, פעל כנגד כל הסיכויים למרות שידע ואמר שלא יצא מזה חי".
הגפרור שהצית את לפיד החירות:
"זו היתה תקופה קשה. הלשנות, תפיסות, עינויים, הוצאות להורג. גם על יאיר הלשינו, גם הוא נתפס, עונה והוצא להורג. המצב היה נראה אבוד, היה גם גרעין שנטש את המלחמה על החירות – אבל הגפרור שנשרף מהר הצליח להדליק את הלפיד. התחילה להידלק הגחלת לחירות, מלחמה של מעטים מול רבים. בארץ חצי מיליון יהודים ורק קומץ מתוכם לוחמים, והם הביאו לכאן כמאה אלף חיילים. ולמרות הכל הלמנו בהם מהלומות כאלה עד שלא ידעו מה לעשות. הם התבצרו בגדרי תיל ושקי חול. צבא שזה מכבר ניצח את הגרמנים, מולנו לא היה יכול. גם מהמעטים שהיינו 80% היו במאסר, מרבית מאלה שנשארו - לא ניתן היה לשלוח לקרב בשל גילם הצעיר, אך גם מקומם לא נפקד. אלה שלא הגיעו לגיל המתאים בכדי לצאת לקרב, היו מבשרים את בשורת המלחמה לחירות".
מבשרי החירות:
"הבריטים לא אהבו שבארץ קראו להם 'ממשלת המנדט' ו'ממשלת הספר הלבן'. הם עשו מאמצים להפסיק את ההדבקות של הצעירים היהודיים, מבשרי החירות, ירו על מדביקי המודעות, חקרו ועינו אותם, מנעו מהם טיפול רפואי ובכך גרמו למותם הקשה. אחד מהם חברי הטוב אלכסנדר רובוביץ' הי"ד, שנחקר, עונה ונרצח על ידם. ועדיין, כל מה שעשו לא עזר להם: עוצר וסגר, לא היה בית שלא פקדו אותו פעם או פעמיים בחיפוש אחר נשק. הם - מוקפים בחיילים וגדרות תיל ואנחנו - רק מה שיש לנו על הגוף. אלה שנחשדו בשייכות למחתרת צפויים היו לתליה, ואנחנו נקמנו בהם, פעלנו במחתרת בחשאי, ללא מדים וללא נשק".
"פריצת כלא עכו על ידי האצ"ל ותליית קצינים אנגלים היתה מהלומה גדולה בעבורם. הם צעקו לצאת מכאן. זה מזכיר את המהלומות שספגו המצרים – עשר מכות שהם צעקו. הספיק להם הנזק שגרמנו להם. כך קמה המדינה, כך קיבלנו שוב את חירותנו. כפי שלא ניתן להסביר את יציאת מצרים, כך גם לא ניתן להסביר את מה שהיה עם האנגלים".
חירות של אמת:
"נפצעתי קשה בראשי מרסיסי שני פגזים. דם נשפך כמים, זרם תמידי בלתי פוסק מחוט השדרה. יצאו לי מהראש חלקי מח ועם מה שנשאר אני חי עד היום. דוד זרק אבן קטנה על מצחו של ענק שנפל ומת. החלטתי שאם הקב"ה רוצה לתת לי חיים גם לאחר פגיעת שני פגזים - אני אחיה חיי חירות של אמת".
"לצערי יש מנהיגים שעדין מתכופפים בפני זרים: בפני טורקים, בפני ערבים, בפני הירדנים בהר הבית – אנחנו מספקים להם מים, מעבירים להם מידע שמציל אותם, את בית המלוכה שלהם והם הולכים נגדנו ואנחנו מתכופפים. בפני חמאס אנחנו מבקשים כל הזמן הפסקות אש. הם רוצים להשמיד אותנו ואנחנו מתכופפים".
"הגחלת הזו שנדלקה על ידי יאיר לא כבתה ולעולם לא תכבה. חלק מהיהודים במצרים לא רצו לצאת עד שהמצרים דרשו שנצא אחרי שקיבלו את כל המכות. לצערנו גם המנהיגים שלנו לא כל כך רוצים חירות אבל זה לא יעזור להם, הקב"ה מכביד עד שנגיע לגאולה שלימה ונזכה לחגוג את חג גאולת ישראל".
יקיר חירות ירושלים:
"ראש עיריית ירושלים, משה ליאון, התקשר אליי ובישר לי שאקבל השנה את פרס 'יקיר ירושלים', אמרתי לו: 'אני לא צריך, תיתן לאחרים'. אני מאוד מעריך את הכבוד שחולקים לי – הכבוד הזה הוא עבור כל לוחמי חירות ישראל, עבור מפקדי יאיר".
"אני התגייסתי לכל החיים ואני גאה להיות איש המילואים המבוגר במדינה עם מעל 9000 הרצאות רק בצבא. גאה להעביר את הסיפור והרוח שלנו לדורות של לוחמים. להסביר ולספר שלפיד החירות היהודי עדיין בוער".
"גם אתם ב'קול היהודי' ממשיכים שלנו. לקחתם את הלפיד מידינו, אתם צריכים להמשיך ולהסביר לעם ישראל את המציאות האמיתית. לייצר את אוירת האחדות והחירות אפשר רק בהסברה. בעזרת ה', עם ההסברה לאהבת ישראל נגיע לגאולה שלימה. כשיהודים נחושים ואהבת ישראל פועמת בהם – אין ספק שהם יראו ניסים".
