מדוע החלטתי להפר את צו הגירוש המנהלי

במכתב מיוחד לקוראי הקול היהודי, מסביר בעז אלברט מדוע החליט להפר בגאון את צו הגירוש המנהלי שהוצא כנגדו ולהישאר בביתו. "לא רק העוול מניע אותי למאבק, אלא האמירה שאני נמצא כאן, ביצהר אשר בהרי השומרון, לא מטעמה של מדינת ישראל, אלא מתוקף היותי בן לעם היהודי שזו נחלתו"

לפני כחודש נמסר לי ע"י המשטרה "צו פיקוח מיוחד" – צו מנהלי האוסר עלי להימצא בשטחי יהודה ושומרון במשך חצי שנה. הצו חתום ע"י אלוף הפיקוד ניצן אלון. הצו, כדרכם של צוים מנהליים, אינו מנמק את נסיבות הוצאתו לבד מאמירה כללית על "טעמי ביטחון".

עם קבלת הצו הצהרתי שאין בכוונתי לכבדו. נשארתי בבית, נעצרתי אך שוחררתי עקב הצבעה על פגם טכני בתיארוך הצו, ועל כן קבלתי צו חדש, מתוקן. לאחר מספר ימים חזרתי הביתה, ומאז, כבר מעל שבועיים, אני ביצהר, מפר באופן גלוי את הצו. נכון לשעת כתיבת שורות אלו אני עדיין בבית. להערכתי במוקדם או במאוחר איעצר שנית, והפעם לתקופה ממושכת.

ברצוני לפרט את מה שמניע אותי במאבק זה, בהתמקדות בשני מישורים: העוול שבהוצאת הצו, הפער התפישתי בשם מי אנו נמצאים כאן.

העוול שבהוצאת הצו:

קצת רקע מי שלא בקי בנבכי העניין של הפער בין התהליך הפלילי הרגיל לבין ההליך המנהלי:

"מדינת ישראל מתיימרת להיות מדינת חוק נאורה, הדוגלת בשמירת זכויות האדם, ובכלל זה זכויות החשוד במעשים פליליים. עקרון יסוד במערכת המשפט הוא "אדם הוא חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו", וזה נכון אפילו במקרי קצה כגון שהאדם מודה בחשדות המיוחסות לו, ואפילו הדבר מצולם ומפורסם. כל עוד התהליך המשפטי לא הסתיים בהרשעה, האדם נתפש כ"חשוד" בלבד.

אני לא מחסידי שלטון החוק הנוכחי בישראל כמובן. לנו, היהודים המשתדלים להיות נאמנים לתורה יש "סדר דין פלילי" אחר לגמרי, וכפי שמובא בחו"מ בסוף הל' דיינים, כל מי שפונה לערכאות הגויים "הרי זה רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו עליו השלום" וכו' (חו"מ סימן כו סעיף א').

עם זאת, מקובל שיש צד של "דינא דמלכותא דינא" במובן שכל עוד לא זכינו לשלטון דיני התורה, לפחות קיים מנגנון עשיית דין בגנבים וברוצחים, הפועל תחת עקרונות של צדק ויושר ומאפשר לנו להסתובב בבטחה יחסית ברחוב ללא מורא מפושעים אלימים.

מה שאכתוב להלן, אם כן, הוא "לשיטתם", לשיטת הדוגלים במבנה שלטון החוק הקיים, לא כי אני מאמין בו, אלא כדי להוכיח את העוול שיש כאן.

כדי להעניש אזרח במדינת ישראל על עבירה פלילית, מערכת המשפט מציבה בפני המדינה שלוש משוכות שבכל אחת החשוד \\ נאשם \\ מורשע זכאי להתגונן בכל הכלים העומדים לרשותו.

תחילה נקרא החשוד למשטרה והחשדות בהן הוא נחשד מוצגות בפניו. בשלב זה זכאי החשוד לסתור את החשדות ולהוכיח את חפותו. רק אם המשטרה לא השתכנעה מדבריו מתחיל ההליך הפלילי בהגשת כתב אישום.

השלב הבא הוא ניהול משפט, בו כל החומר שנאסף מוצג בפני הנאשם, והוא ועורכי דינו זכאים לסתור ראיה אחר ראיה, או לשכנע שקיים ספק בחומר הראיות, ובכך לזכותו. רק אם בית המשפט השתכנע באשמתו מעבר לכל ספק - הנאשם מורשע לאחר תהליך שנמשך לרוב חודשים ארוכים. אבל עדיין לא סיימנו..

בשלב הבא, זכאי המורשע לנהל קרב נוסף על מידת העונש שלו. בדר"כ יש פער גדול בין רצון המדינה לגבי חומרת הענישה לבין החלטת בית המשפט בסופו של דבר (בודאי במקרים של עסקת טיעון).

ועוד לא דיברנו על זכות הערעור וזכויות נוספות.

עד כאן שיעור קצרצר באזרחות..

מהו צו מנהלי?

אלוף פיקוד המרכז מוסמך להוציא באופן שרירותי צו המגביל את חירותו של אדם בשטח יו"ש, ללא שמוצג בפני האדם שום הסבר. האדם כנגדו הוצא הצו אינו יודע במה הוא חשוד, ועל כן אינו יכול להכחיש את החשדות או להטיל בהם ספק.

אומנם, תיאורטית, יש אפשרות ערעור, אך למעשה מדובר בחותמת גומי, כיון שנשיא "בית המשפט הצבאי לערעורים" (זה הגוף בפניו ניתן לערער) הוא קצין בדרגת אל"מ ואין שום סיכוי שהוא יסתור את החלטות האלוף הגבוה ממנו בשתי דרגות (וזה בהנחה שהנשיא בכלל יושב בהרכב ולא קצין זוטר אחר).

מעבר לכך, כאמור, הערעור אינו מועיל כאשר הצד המערער אינו יודע בעצם על מה הוא מערער ואינו מגיב לאישומים ספיציפיים.

יש הגיון בעצם נתינת הסמכות לאלוף להוציא צוים כאלה. מול ארגוני הטרור לעיתים רבות מתקבל בשב"כ מידע שאינו ניתן להוכחה בבית משפט באמצעות הבאת עדים או השגת ראיות קבילות. מאידך, אי טיפול בראשי הארגונים הללו, משמעותו היא אוטובוסים מתפוצצים ברחובות ערי ישראל. המידתיות הנדרשת מחייבת כלי נוסף מעבר להליך הפלילי הרגיל. אבל ההקשר הוא רצח, בדר"כ התארגנות למספר מעשי רצח.

נחזור אלי..

השלכת ההליך המיועד למלחמה בארגוני הרצח והטרור כלפי יהודים, שכל מה שנטען נגדם כולי האי ואולי הוא בהקשר של "הפרות סדר"  או עברות רכוש זניחות, עבירות הנמצאות נמוך מאוד בסקלת הדין הפלילי, היא שיבוש מוסרי. אך ככל שהדבר נוגע אלי, ברור לי שאפילו בעבירות שכאלו אינני חשוד.

כפי שהדגשתי, אני לא יודע על מה מתבסס החשד כלפי ואף אחד לא מוכן להגיד לי במה מדובר. אני יכול רק להעריך, ש"המידע הסודי" המאיים הוא לכל היותר בהקשר לכתיבה שלי כאן במדור מאמרי דעה, פלוס כתיבה מזדמנת בפורומים שונים, הגלויים לעיני הציבור יש לומר.

במקרה שלי, משמעות קיום הצו הוא גירוש של משפחה על ששת ילדיה מביתה, צורך במציאת דירה חלופית, מוסדות לימוד חלופיים, מקורות פרנסה חלופיים. אולי הפגיעה הקשה מכל היא ההרחקה מחוג החברה, ומהסביבה הטבעית. על גבי זה, הואיל ואני חקלאי, צריך להוסיף את הכרם שכל השנה עמלתי עליו וכעת, מספר שבועות לפני הבציר אני אמור לנתק מגע?

אני חושב שכל מי שקצת צדק ויושר מפעמים בו צריך להתקומם כנגד השרירותיות הזו שבה כל מי שמעצבן את האלוף, נענש באופן מיידי ללא שום נימוק ויכולת התגוננות, באופן שונה מכל עקרונות הדין הפלילי במדינת ישראל. זה לא המאבק של אנשי יצהר, ואפילו לא של ההתיישבות. זו דרישה לאי עשיית עוול.

ואם יש חשדות, אז בכבוד, תציגו אותם ואני אתמודד איתם בדרך המקובלת.

הפער התפישתי

בנוסף לעוול הבסיסי, יש כאן גם נקודת עומק:

 שורש העניין נעוץ לענ"ד בפערי התפישה בנוגע לשאלת היסוד "בשם מי אנחנו נמצאים כאן".

מערכת הביטחון מתייחסת אל ההתיישבות היהודית ביו"ש כאל סוג של ניסוי, ואל הנוכחות היהודית כאן כאל פריבילגיה. ביום מן הימים, כך בראיית מערכת הביטחון, הממשלה תחליט את ההחלטה המדינית, ועד אז, אתם זכאים להנות מן הספק. מובן שהתנאי לכך הוא התנהגות סבירה.

מול הערבים, היחס הוא אחר לגמרי. אף אחד לא מעלה בדעתו שזכויות היסוד של האוכלוסיה הערבית ייפגעו בגלל התנהגות בעייתית. אפילו מי שהורשע בדין, אפילו ברצח, אינו באמת מרצה את כל עונשו, כי מובן ולגיטימי שהוא כתושב טבעי של המקום יתנגד ל"כיבוש".

או במילים אחרות: "מתנחלים" מול "מקומיים". לאחרונה הוציא מח"ט שומרון מסמך מפורט ומתריס במיוחד,  כשאחת הנקודות הבולטות לעין היתה כינוי ערביי האזור שוב ושוב על ידו "תושבי האזור".

אני רואה את הדברים אחרת.

אני נמצא כאן, ביצהר אשר בהרי השומרון, לא מטעמה של מדינת ישראל, אלא מתוקף היותי בן לעם היהודי שזו נחלתו. במשך עשרות שנים המדינה תמכה ועודדה את מפעל ההתיישבות, ואין ספק שאסור להיות כפויי טובה ולכפור בדברים הטובים שקיבלנו ממנה. אך כל זה נמצא במסגרת הרצון הטוב, לא כי אנו מחוייבים (עובדה שגם המדינה לא רואה עצמה מחוייבת). ביום שבו המדינה החליטה להילחם בהתיישבות, אם יש סיכוי כלשהו להתיישבות זה אך ורק דרך הבהרה שלא מפיה של המדינה אנו חיים כאן.

הערבים, לעומת זאת, הם פולשים זרים שאין מקומם כאן, וברור לי ללא צל של ספק שאכן יום אחד הם לא יהיו כאן. זה יקרה בקרוב או יותר מאוחר, זה יקרה בהסכמה או בלעדיה, אין לי מושג. אבל זה יקרה.

גוש קטיף נהרס בגלל שתושביו לא יכלו לומר בפה מלא "אם המדינה רוצה להוציא את חייליה, שתוציא. מה זה קשור אלינו?"  אנשי גוש קטיף, חלקם בני משפחה וחברים טובים מאוד שלי, קשרו את גורלם בגורל המדינה ללא שום תנאי, ולכן הם נזרקו לקראוילות.   (למי שיקשה: נו באמת, איך תסתדרו בלי צה"ל? זה נושא בפני עצמו ואין כאן המקום, אז בקצרה מאוד: אם המדינה לא תמנע מהמתיישבים להתחמש ולהתארגן באופן חופשי, ומנגד, תפסיק לחמש את הצד השני – תנאי הפתיחה של תושבי יו"ש טובים בהרבה מתנאי הפתיחה של יהודי א"י במלחמת השחרור, במישורים רבים שונים. צריך להרחיב, בע"ה בפעם אחרת).

על כן, לא רק העוול הנגרם לי מניע אותי למאבק זה, אלא גם, או בעיקר, האמירה העקרונית שהאלוף אינו בר סמכא מבחינתי לקבוע האם אני יושב כאן או לא. אני כאן בשם העם היהודי, והוא מנסה לקבוע עובדות בשם מדינת ישראל. אנו פשוט מדברים במישורים שונים. הוא רוצה לסייע בפיתוח ההתיישבות ובהוספת ביטחון ליהודים? מעולה!, הוא מפריע ומזיק לכל הנ"ל? אני פה לא בגלל הסכמתו הנדיבה.

אנקדוטה לסיום:

צו ההרחקה המנהלי כולל בתוכו באופן מובנה היתר לשהייה בתוך יו"ש בתחום אחד הישובים, במקרה שלי מדובר בישוב שערי תקוה.

אין מדובר כאן בפרץ של נדיבות מצד האלוף. הסעיף הזה הינו כורח משפטי.

באמנת ז'נבה יש איסור על מפקד שטח כבוש לגרש אוכלוסיה כבושה מחוץ לשטח. לכל היותר מותר לו לתחום את האוכלוסיה  בתוך השטח. אז ניצן אלון עומד יפה בהגדרה, הוא אינו מגרש אותי ח"ו מיו"ש, הוא רק תוחם אותי בתוך שערי תקוה..

הנקודה, למי שלא שם לב, היא שמדינת ישראל מתייחסת אל המתיישבים "הבעייתיים" על פי אמנות בין לאומיות, וטיב היחסים הוא בין "מפקד צבא כיבוש" לבין "אוכלוסיה כבושה".

איך כל זה יגמר? אני לא יודע. אני בטוח בצדקת דרכי בעניין, ובע"ה הכל יתהפך לטובה.