מ"פה סח" ל"פה שר"

 
כל ענין החגים הוא ענין תיקון הלב. שהרי החג הוא זמן השירה והמחול, "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג". שמחה אמיתית באה בעקבות הצלחה אמיתית ואין הצלחה אמיתית בלא שהלב עצמו נרפא. על כן נבוא לכוון את חגי השנה כנגד ריפוי הנפש מצרותיה. ראוי היה להאריך בדברים הללו, אך כאן רק נטעם על קצה המזלג.
בחג הפסח עוברים אנו מיציאת מצרים הראשונה – ביום הראשון – ועד לקריעת ים-סוף ביום השביעי.
לפי דברי בעלי הסוד, במצרים היה הדיבור עצמו נתון בגלות, בתוך מיצרי הגרון. כל נסיון להביע את האמונה בה' נהדף חזרה אל מעמקי הלב היהודי, נוכח המציאות הנוקשה המדמה שאין דבר שיכול להכניעה.
מצרים קשה וקשוחה וכובלת היא: נוקשים היו חוקי המעמדות במצרים – רועי צאן אינם יכולים להתערב עם שאר העם, ועבד אינו יכול לברוח משם. גם האמונה הדתית המצרית נוקשה היא – שם לא מנסים 'לפתות' את האלילים וליצור עמהם קשר חי כמו בעבודה-זרה רגילה, אלא מאלצים את אליליהם להכנע לכשפים. האמנות המצרית נוקשה אף היא – כמו הפירמדות וציורי הדמויות הקפואות שלעולם נצבות איתן בלא להזיז את הכתפיים. גם האקלים המצרי כמעט בלתי משתנה הוא, ואף החקלאות שם אינה זקוקה לגשם.
באה יציאת מצרים וגילתה שכל הטבע הקפוא הזה, שאיתו מזדהים המצרים, אינו הכרח, אלא פרי רצון ה' הוא, והקב"ה שברא את מצרים יכול להוציא משם. הפה שאסר הוא הפה שיכול להתיר אסורים ולקעקע את כל מוסרות מצרים יחד עם איתני הטבע שבהם האמינה. כעת ניתן לאמונה פתחון-פה. כעת הפה-סח, "שיחו בכל נפלאותיו", ומצוה עלינו לספר ביציאת מצרים.

השחרור מפחד הרדיפה

אך בכל זאת, למרות השחרור שבפועל, עדיין הפחד לא סר. עדיין נותר האיום מאחור. הדיבור אמנם שוחרר אבל בלב עדיין מקנן הפחד שמא תגיע הנסיגה מכל זה אל הישן שהיה חזק כל כך.
אז באה קריעת ים סוף – עם טביעת המצרים הרודפים – ושיחררה מהפאראנויה (מחלת הרדיפה). עד עתה היתה זו "גאולה יבשתית" – גאולה גלויה – ועכשיו באה "גאולת המעמקים" – גאולת מעמקי הלב והצלת מצולות הנפש. וכשהלב נרפא – עולה השירה, כעת הופך הפה-סח לפה-שר.

החגים – רפואת הנפש

ההסתכלות הזו מעוררת לחשוב שכל ענין החגים הוא ענין תיקון הלב. שהרי החג הוא זמן השירה והמחול, "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג". שמחה אמיתית באה בעקבות הצלחה אמיתית ואין הצלחה אמיתית בלא שהלב עצמו נרפא. על כן נבוא לכוון את חגי השנה כנגד ריפוי הנפש מצרותיה (ואילו בשבת העיקר אינו השמחה וההצלחה, אלא התענוג כאשר מתעלים ומתעלמים מהמציאות הפגומה). ראוי היה להאריך בדברים הללו, אך כאן רק נטעם על קצה המזלג:
יום ראשון של פסח – השחרור מקלסטרופוביה, הפחד ממיצרים וממקומות סגורים. שביעי של פסח – השחרור מפאראנויה, בטביעת המצרים הרודפים אחרי ישראל. חג השבועות – תיקון החרדות. החרדה, המגיעה עד עצמותה של הנפש, נרפאת על ידי העלאתה ליראת ה', כמו במעמד הר סיני שב נאמר "אל תיראו... ובעבור תהיה יראתו על פניכם". ראש השנה – תיקון המגלומניה, שגעון הגדלות, על ידי המלכת ה'. יום הכפורים – תיקון האובססיה, ההתנהגות הכפייתית, על ידי תשובה בכלל וע"י התרת נדרים בפרט. סוכות – תיקון המאניה-דיפרסיה טלטלה בין שמחה ועצב קיצוניים. שכן סוכות הוא שלמות השמחה אך כלול בו יחס מתקן לעצב, שהרי החג רווי באוירת תשובה ובריח סתיו ובו קוראים מגילת קהלת. פורים – תיקון הסכיזופרניה, פיצול האישיות, בהצלה מהמן שרצה לנצל את הגורל המראה פנים לכאן ולכאן, וכל ענין החג הוא ההכרעה המוחלטת נגד הרע, עד כדי היכולת להפכו לטוב. ולסיום, חנוכה – זוהי ההצלה מחכמת יון ותרבותה, ההצלה מלהיות נורמלי ללא תקנה. נותר פך שמן טהור להעיד שלא הכל אנושי ושהאלוקי יכול לפרוץ לתוך גבולות העולם הזה.