מתווה הגיוס החדש - על מה בעצם המהומה?

השבוע פורסם לראשונה תזכיר תיקון 23 לחוק שירות בטחון, שגובש ע"י מערכת הבטחון בשים לב להחלטת בג"צ מלפני תשעה חודשים אשר פסלה את החוק בנוסחו הקודם (תיקון 19 ו-21).

לנוחיות הקוראים, וכהכנה לבאות, לאחר שמועצת גדולי התורה של אגודת ישראל הורתה לחברי הכנסת הנתונים למרותה להתנגד בתוקף לחקיקה המוצעת, להלן סקירה קצרה בדבר השינויים המרכזיים שהוכנסו בחוק, בהשוואה לנוסחו הקודם.

ראשית חשוב לדעת, כי כבר בנוסחו הקודם של החוק (תיקון 19+21) הוכנסו מנגנונים רבים שתכליתם להביא לעמידה ביעדי הגיוס שתקבע הממשלה. מנגנונים אלו כללו, בין השאר, תנאים נוקשים להכללה ברשימת הישיבות (כולל תנאים הקשורים בתכני הלימוד וסגנון הלימוד ["התנהלות בדרכי נועם"]); החלת חובת דיווח אישית על ראשי ישיבות בדבר תלמידים שאינם מגיעים ללימודים כנדרש; הסרת ישיבה שתלמידיה אינם מתייצבים לרישום ובדיקה רפואית ועוד.

ואולם הנחת היסוד שעמדה בבסיס החוק הקודם היתה כי כל מי שיושב ולומד בפועל, יקבל דיחוי. בחורי הישיבה נדרשו אמנם לעמוד בתנאים נוקשים (היקף שעות הלימוד, חובות דווח נוקשות ותדירות וכיו"ב), ואולם מי שעמד בתנאים אלו זכאי היה לדחיית שירות בהתאם לחוק.

החוק לא כלל סנקציות מוסדיות על הישיבות בגין אי-עמידה ביעדי הגיוס, שכן ההנחה היתה שאי-עמידה ביעדי הגיוס איננה אשמת הישיבה, אלא תוצאה טבעית של העובדה שבחורי הישיבה פשוט יושבים ולומדים ועל כן זכאים לדיחוי.

בג"צ 'לא אהב' את זה. חשוב להבין שאת בג"צ כלל לא מעניינת השאלה האם בחור יושב ולומד או לא, מעניין אותו השוויון! לכן מבחינתו, התנאים הנוקשים שנקבעו להענקת דחיית שירות אינם מספקים, שכן בסופו של דבר אם בחורי הישיבות יתמידו בלימודם, ישמר אי-השוויון. לכן קבע בג"צ כי החוק אינו עומד ב"מבחן הרציונאלי" התיאורטי של התאמת האמצעי לתכלית החוק, שכן הוא חסר "שיניים".

מהטעם הזה נוספה בתיקון הנוכחי סנקציה מוסדית על כלל הישיבות. על פי ההצעה, אי-עמידה ביעדי הגיוס, בשיעור הנופל מ-95% מיעד הגיוס השנתי שנקבע בחוק, תביא להפחתה בהיקף התמיכה הכוללת לישיבות, בהתאם לשיעור הפער בין מספר המתגייסים בפועל לבין יעד הגיוס השנתי באותה שנת גיוס (כפול מקדם הפחתה שילך ויגדל כל מספר שנים).

המשמעות היא כי הציבור החרדי, כציבור, עתיד לשלם מחיר על אי-עמידה ביעדים, גם אם אי-העמידה תנבע מהעובדה שתלמידי הישיבה זכאים לדחיית שירות כחוק, מאחר והם עומדים בכל התנאים הנדרשים.

 פירוש הדבר הוא שהנחת היסוד השתנתה – אם הסברנו בראשית דברנו שעד כה הנחת היסוד היתה שמי שיושב ולומד בפועל, זכאי לדיחוי, הרי שמעתה ישנה צפייה שהציבור החרדי, כקולקטיב, יעודד את בניו להתגייס לשירות צבאי. אם לא יעשה כן הוא ידרש לשלם מחיר קולקטיבי בדמות סנקציות כלכליות שיוטלו על הישיבות.

אלמנט נוסף, שלא מצא חן בעיני בג"צ בחוק הקודם, היה העמימות בשאלה מה יקרה לאחר תום תקופת ההסתגלות אם וכאשר לא תהיה עמידה ביעדים. תיקון 21 קבע כי במידה ולא תהיה עמידה ביעדי הגיוס שקבעה הממשלה, תצומצם סמכותו של שר הביטחון והוא יוכל לדחות את שירותם של בני המגזר החרדי "בשים לב ליעד השנתי הכולל לגיוס שקבעה הממשלה" – כלומר, דחיות שירות ינתנו רק בהיקף שיביא בסופו של יום לעמידה ביעדי הגיוס, לא יותר.

אלא שעמימות וגמישות המושג "בשים לב ליעדי הגיוס" לא מצאה חן בעיני בג"צ, שכן לשיטתם היא מעניקה לשר הביטחון שיקול דעת להמשיך בפרקטיקה של הענקת דיחויים, גם בשיעורים גדולים יותר. בג"צ דרש אמירה נחרצת יותר.

לפיכך בתיקון הנוכחי נקבע כי ככל שלא יושג שיעור גיוס בהיקף של 85% מיעדי הגיוס השנתיים במשך שלוש שנים רצופות, יפקע התיקון. פקיעת התיקון פירושה החלת חובת גיוס כללית – לא עוד דחיית שירות ללומדי תורה, כאשר לשר הביטחון אין כלל שיקול דעת בעניין זה.

אלו הם השינויים המרכזיים שיעמדו כפי הנראה במוקד הויכוח בשבועות הקרובים.