פותח שערי חברון

פרופסור בן ציון טבגר, פיזיקאי בעל שם שגילה ברוסיה את היהדות ועלה ארצה, חשף במו ידיו את בית הכנסת 'אברהם אבינו' שהפך לדיר עיזים, ונאבק על השבתה של עיר האבות לבני בניהם. ביום חמישי יתקיים בקריית ארבע כנס לציון שלושים שנה לפטירתו

\
r\n[caption id="attachment_70300" align="aligncenter" width="396" caption="פרופסור בן ציון טבגר ז''ל"]

שלושים שנה אחרי פטירתו, נותרה במידה רבה דמותו של פרופסור בן ציון-טבגר, פיזיקאי בעל שם, כעמוד האש שהלך לפני שיבת הבנים לעיר האבות חברון. רבים מראשוני ההתיישבות היהודית ביו"ש, זוכרים את עקשנותו הבלתי רגילה, המלווה בחיוך ובחוש הומור. ביום חמישי יתקיים בהיכל התרבות בקריית ארבע כנס לזכרו תחת השם "מגאולת חברון לגאולת ירושלים", בו יסופר על דמותו המיוחדת, תוך קישור לדרכי פעולה לגאולת ירושלים.

בנו, אהרן טבגר, מספר בשיחה עם הקול היהודי על דמותו של אביו, אותו הכיר מהסיפורים בלבד.

"אבא נפטר ממחלת הסרטן כשהייתי בן שנה וחודש. מה שאני מכיר זה מהסיפורים, אבל השם שלו  הלך לפניו. מי שמכיר וזוכר את הימים של חברון בשנותיה הראשונות, של לפני כארבעים שנה וכל מי שהיה מעורה בהקמת ההתיישבות, כשהוא שומע את השם טבגר משהו קופץ לו", הוא אומר.

טבגר נולד בברית המועצות בי"א אב התר"ץ (1930), שנה לאחר טבח יהודי חברון בשנת התרפ"ט. "אבא למד פיזיקה, היה פרופסור בולט בתחומו ופרסם כמה מחקרים חשובים. לא אחת הוא נרדף בגלל יהדותו וגם בגלל העוון החמור של התעניינות ועיסוק בציונות", מספר אהרן.  "למרות שעצרו אותו כמה פעמים הוא הצליח להשתלב באקדמיה בתפקיד חשוב, בגלל ההישגים שלו בתחום לא ניתן היה להתעלם ממנו".

השלטונות הקומוניסטיים מנעו דרך קבע ממדענים בעלי שם ומנושאי תפקידים חשובים לצאת מהמדינה, אולם בשל דמותו הפעלתנית של הפיזיקאי הציוני, העדיף הממשל הקומוניסטי לאפשר לטבגר לעלות ארצה בשנת התשל"ב. "פרופסור יובל נאמן שמע על הגעתו לארץ, והוא קיבל מיד משרה באוניברסיטת תל אביב בה לימד במשך כשנתיים", מציין אהרן. "כבר ברוסיה חלם אבא להקים קריה מדעית ללימודי פיזיקה בארץ. הוא שמע מחברים עולים על קריית ארבע, יישוב חדש ליד העיר חברון. המקום קסם לו והוא ראה בו את הכתובת להקמת המרכז והחל בהתכתבויות שונות כדי לקבל אישורים לכך. בהתחלה אוניברסיטת תל אביב התלהבו מהרעיון אבל כששמעו שמדובר בקריית ארבע הם ירדו מזה".

\
r\n[caption id="attachment_70299" align="aligncenter" width="400" caption="מצבת זיכרון לפרופסור טבגר בבית הכנסת אברהם אבינו"]

טוריה ומנעול

בשנת התשל"ד החליט טבגר להשתקע בקריית ארבע ועזב את עבודתו בתל אביב. היה זה סמוך לפטירתו של בנם התינוק של הצייר ברוך ושרה נחשון. שר הביטחון דאז, שמעון פרס, התנגד לקבורת התינוק בבית העלמין העתיק בחברון. שרה צעדה רגלית מקריית ארבע לבית העלמין העתיק, כשהיא נושאת את בנה הנפטר על ידיה. יותר מיובל שנים אחרי שנקבר בו הנפטר היהודי האחרון, נפתח מחדש בית העלמין.

היישוב היהודי בחברון עצמה, התחדש רק בשנת התשל"ט, עם כניסתם של נשים וילדים לבניין בית הדסה. רכז הביטחון של קריית ארבע באותם הימים, אדי דריבן, חיפש שומר לבית העלמין המרוחק, והציע את המשרה לפרופסור טבגר. "בית קברות זה מקום שקט כידוע, ואבא לקח את המשרה כדי שיהיה לו זמן לחשוב ולפתח נושאים שעסק בהם בפיזיקה. כשהוא הגיע לשם הוא הבין שזה אמנם בית קברות, אבל שקט לא יהיה לו". המקום היה מלא בלכלוך ופסולת, ורבות ממצבותיו העתיקות, כמו גם של חלקת קדושי תרפ"ט, נותצו בידי הערבים במהלך השנים.

\
r\n[caption id="attachment_70302" align="aligncenter" width="400" caption="דיר העיזים על חורבות בית הכנסת אברהם אבינו (אתר בית הכנסת)"]

באחד הסיורים בהם השתתף בחברון, עברה הקבוצה באתר חרב שהפך לדיר עיזים ושירותים ציבוריים. "סיפרו לו שזה היה בית כנסת עתיק של הקהילה היהודית בעיר, והוא לא הבין איך זה יכול להישאר ככה. בהתחלה הוא פעל בדרכים מקובלות, ושלח מכתבים לגורמים שונים. אחרי כמה חודשים כשהוא ראה שזה לא עוזר, אבא הבין שבתור יהודי הוא צריך לפעול בצורה עצמאית, והתחיל לנקות באופן עצמאי את בית העלמין ואת בית הכנסת אברהם אבינו עם כלי חפירה פשוטים. לאט לאט הצטרפו אליו עוד אנשים, תלמידי ישיבה וסטודנטים".

מה בעצם הניע אותו לפעול?

"הוא התייחס לזה בתור חובה מוסרית. אם אתה נמצא בשמורת טבע ורואה שקית של במבה, אתה מרים אותה למרות שזה לא התפקיד שלך כביכול. אתה לא מחכה לפקח של רשות הטבע. תמיד הוא היה אומר שברגע שאתה מחפש את האחראי, אתה בעצם מסיר מעליך את האחריות".

הממשל הצבאי בחברון לא אהב את פעולות הניקיון של הפרופסור. טבגר נעצר עשרות פעמים בעוון פלישה, והוצא לו צו הרחקה מאיזור שכונת 'אברהם אבינו'. "לא היו רגילים שיהודי יהיה בחברון, שהיתה עדיין עיר ערבית לגמרי ללא התיישבות יהודית. אף אחד לא רצה לשנות את הסטטוס קוו שהיה בעיר", מסביר בנו. "האבסורד הגדול היה, שמי שהחכיר את בית הכנסת לערבי - שהפעיל בבית הכנסת דיר עיזים - היה המינהל האזרחי".

צפו בפרופסור טבגר מספר על גאולת בית הכנסת:

אחרי כמה חודשים של חפירות, ניקיונות, מעצרים וחוזר חלילה, הממשל הרים ידיים. ההוראה היתה לעצור את כל מי שייתפס חופר בבית הכנסת, חוץ מאת הפרופסור עצמו. "גם השוטרים התייחסו אליו ביראת כבוד, בכל זאת הוא כבר היה בחור מבוגר, עולה חדש עם עברית שבורה. היה לו גם חוש הומור וגם חכמה איך לשגע אותם, ומצד שני הוא היה עושה להם הרבה הסברה". לאחר תקופה של עליות ומורדות בסוגיה, אישרה ממשלת רבין ופרס בשלהי שנת התשל"ו את החזרת בית הכנסת לידיים יהודיות. טבגר המשיך במלאכת שחזור בית הכנסת לפרטיו בהתאם לתצלומים היסטוריים שלו.

מאבק נוסף שהוביל טבגר בחברון, דחף במידה רבה לפתיחת מערת המכפלה לתפילת יהודים באופן חופשי. "היה שם מה שקורה כיום בהר הבית", מספר אהרן. "המערה היתה תחת שליטה מוסלמית מובהקת, אמנם ליהודים הותר להתפלל במקום, אך רק בשעות הפתיחה שהגדיר הוואקף. אבא לקח את אחי הגדול לומר תהילים ליד אחת המצבות במערה. כשהגיעה שעת הסגירה הורו להם החיילים לצאת, והם המשיכו בשלהם. אחרי כמה דקות ניסו להוציא אותם בכח, וגילו שהם קשורים בשרשרת ומנעול לסורגים. המפתח שנמצא בכיס מכנסיו כמובן לא התאים למנעול... אחרי יותר משעה הוא החליט שהמסר הובן ושלף מפתח מאי שם".

\
r\n[caption id="attachment_70298" align="aligncenter" width="402" caption="בית הכנסת אברהם אבינו כיום (שחר כהן)"]

"בכל יחיד יש כח לשנות"

במקביל לפעילותו בחברון, חזר פרופסור טבגר לעבודתו כפיזיקאי, והחל לעבוד במכון לב כמרצה לפיזיקה וכחוקר. "התלמידים אהבו את השיעורים שלו במיוחד כי גם למדו שם פיזיקה וגם שמעו ממנו סיפורים על תקופת רוסיה ועל פעילותו בחברון", מציין טבגר.

בשנת התשמ"ג התגלתה אצל פרופסור טבגר מחלת הסרטן. לאחר התדרדרות מהירה שנמשכה חודשים ספורים, נפטר טבגר בי"ב אב, יום בלבד לאחר יום הולדתו.

דמותו הייחודיות ועשייתו של טבגר יועלו בכנס לציון שלושים שנה לפטירתו, שיתקיים בהיכל התרבות בקריית ארבע תחת הכותרת "מגאולת חברון לגאולת ירושלים".

" מבחינת המשפחה ומוקירי זכרו המטרה היא ללכת לאורו ולדמותו, ולראות בעצם איך אנחנו מתקדמים קדימה". אהרן מתמצת את שיטות הפעולה של אביו. "הרעיון הוא לחשוב על עשייה אישית ופרטית, וגם לעשות את זה באופן שרואה קדימה, בחשיבה יצירתית וגם עם קריצה. אפשר ללמוד ממנו גם את כוחו של היחיד. לפעמים אומרים "אין לנו אנשים ואין עם מי לעבוד. צריך לדעת שבכל יחיד יש כח לשנות, בשיטתיות, בחשיבה, וכמובן עם סייעתא דשמייא".