ראיון בלעדי • "כך נחקרתי שמונה ימים במרתפי השב"כ"

שבועיים לאחר השחרור, נגמר מעצר הבית של כַלב בלנק. תפסנו אותו לראיון בלעדי ומרתק במטרה לברר מה מתנהל בתוך מתקני החקירות, כיצד שומרים על שפיות בתוך הלחץ הפסיכולוגי הקשה, וגם לשמוע קצת סיפורים שמעלים תהייה על השימוש שנעשה בכספי המיסים של אזרחי המדינה.

יום ראשון, לפני כחודש. רכב ובו ארבה בחורים מיצהר, נוסע בכביש 4. בסמוך למחלף גהה חותכת את הרכב ניידת בילוש ומורה לנהג הרכב לעצור בצד. "הבלשים דרשו שאציג תעודת זהות", משחזר בלנק. "מיד לאחר שזיהו אותי, הם שמו עלי אזיקים והכניסו אותי לרכב. אחרי כמה רגעים נכנס לרכב אדם לבוש בחולצה מכופתרת, ומיד קלטתי שהוא לא סתם בלש" אומר בלנק. "הוא התיישב על יד הנהג, הסתובב אלי והציג את עצמו כ"כריס" מהשב"כ. מיד הורדתי את הראש ולא התייחסתי אליו".

בלנק נלקח למתקני השב"כ בפתח תקוה, ולאחר חיפוש קצר נלקחו בגדיו האישיים ובמקומם הוא הולבש בחליפת טריקו של אסירים. "רק את הכיפה  והציצית השאירו אצלי", הוא אומר. גם הנעליים הוחלפו בכפכפי פלסטיק. "בשלב הזה עוד לא אמרו לי שום דבר", מספר בלנק. "אחרי כמה שעות הכניסו את עו"ד עדי קידר מעמותת חננו שדיבר איתי ועם העצור השני, אבל עדיין היינו לפני חקירה ככה שלא ידענו במה אנחנו חשודים".

"התייחסו אלינו כמו למחבלים ערבים"

"אחרי שעו"ד קידר יצא, התחילו החקירות" מספר בלנק. "הסוהרים כיסו לי את העיניים בכיסוי שחור, כמו ששמים למחבלים. ככה הולכים במסדרונות עד שמגיעים לחדר החקירות, שם יש כסא פלסטיק קטן של בית ספר יסודי, שקשור לרצפה. הושיבו אותי על הכסא עם ידיים אזוקות, ואת האזיק קשרו לכסא שקשור לרצפה".

"הורידו את הכיסוי מהראש, והתחלתי להבין שאני נחקר בשב"כ וזה לא הולך להיות פשוט. החלטתי שאני אשתדל לא להסתכל על החוקרים, ובטח שלא אדבר איתם" מתאר בלנק. "בהתחלה נכנס החוקר שקרא לעצמו "כריס", ובנוסף היו במהלך המעצר גם החוקרים, אייל, שאול, איציק, רוני ועוד. אמרו לי שאני חשוד בהצתת רכבים של ערבים בכפר ג'ינסאפוט שבשומרון. כמובן שלא הגבתי, ואז התחילה החקירה".

צעקות, איומים, הצעות מפתות, השפלות, קללות ותרגילי חקירה, כל אלה היו מנת חלקו של בלנק במהלך השבוע הבא.

בלנק מתאר סדר יום מתיש מאוד אך קבוע יחסית. "החקירות התחילו בערך בשבע בבוקר. כל חקירה היתה משהו כמו ארבע עד חמש שעות. היתה חקירת בוקר, הפסקה, חקירת צהריים, הפסקה לארוחת ערב ואז חקירה משמונה בערב עד שתיים עשרה בלילה. לפעמים החוקרים היו יוצאים באמצע חקירה ומשאירים אותי לבד בחדר חקירות, או מתעסקים במחשב למשך חצי שעה" אומר בלנק.

עניין משמעותי שחוזר על עצמו במהלך השיחה עם בלנק, הוא העובדה שכלל לא משנה האם ביצעת עבירה או לא. חוקרי השב"כ מצליחים ליצור אצלך תחושה שאתה הולך להיכנס לכלא והתיק תפור, והעובדות אינן משחקות כאן. "בכל השבוע הזה לא הטיחו בי ראיות של ממש אלא בעיקר הפעילו לחץ פסיכולוגי" הוא אומר, ומביא דוגמאות לביטויים שחזרו על עצמם שוב ושוב. "אנחנו יודעים הכל. הכל תפור כבר. אנחנו לא צריכים שנדבר. יש לנו הרבה שפנים והפתעות בכובע ועוד. נותנים לך תחושה שאתה בידיים שלהם וזה בכלל לא משנה אם עשית את מה שהם מייחסים לך או לא. אתה בטוח שהכל תפור ומוכן. את מעט החומר שהיה להם, שאפילו לא נחשב כראיה, הם שלפו לאט לאט, ככה שאתה נשאר כל הזמן בחוסר ודאות".

דרך אגב, "החומר" נגד העצורים היה רישום של מחסום מג"ב שבו נכתב שבלנק והעצור הנוסף עברו בצומת תפוח באותו הלילה. הדרך מיצהר לכפר ג'ינסאפוט איננה עוברת בצומת תפוח, מה גם שאדם שהולך לבצע הצתה, לא יטרח ויעשה עיקוף רק בשביל לעבור במחסום המאוייש היחיד באיזור...

במהלך החקירות, חוקרי המג"ב הכניסו לחדר את שני שוטרי המג"ב שהעידו אל מול בלנק שהם רשמו את פרטיו בצומת תפוח באותו הלילה.

"אין בזה כלום מבחינה משפטית, אבל זה עוד חלק מהתחושה שנותנים לך שהכל תפור. גם את העדויות של הערבים על ההצתה הכריחו אותנו לראות במו עינינו",  מספר בלנק.

כשראו  החוקרים שבלנק לא מתקשר איתם, הם החלו לנסות ליצור תקשורת בכל דרך. "הם הציעו לי אוכל ושתיה ולא הגבתי. יום אחד, אחד החוקרים החליט שהוא אוכל ביסלי מול הפנים שלי. הוא לקח את הביסלי אחד אחד, נתן לי להריח אותם ואז אכל אותם לאט תוך שהוא מצמיד את הפנים שלו אלי. חוקר אחר הצמיד לי יוגורט לאף וניסה לפתות אותי לבקש אותו. לפעמים הייתי פשוט נרדם בחקירות, הרי הייתי עם עיניים עצומות ולא הגבתי אליהם. היה חוקר אחד שהיה אוהב להתקרב אלי באמצע שישנתי ופתאום לצרוח לי בתוך האוזן. הייתי מתעורר והוא היה מאושר מעצמו".

"יום אחד הם הציעו לי לעשות סולחה עם הערבי שהציתו לו את הרכב ואז הם יצלמו את זה ויראו לתקשורת ובגלל זה לא יפנו את יצהר. למחרת הם אמרו לי שאם אני אודה שהצתנו את הרכבים בגלל הרצח של פוגל, אז בית המשפט יתחשב בי כי זה נסיבות מקלות".

אחר כך עברו לאיומים. "אתה צריך להחליט אם למדת את הלקח. אם לא תפסיק את הפעילות שלך אנחנו נעצור אותך עוד פעם. אתה רואה שאנחנו יודעים הכל חוץ מפיפס קטן אבל גם את זה נשיג  ונדאג שתיכנס לכלא".

החוקרים צחקו על בלנק שיש לו שגיאות כתיב, לאחר שמצאו מסמכים שכתב. "הם משפילים אותך ברמה של ילדים בכיתה ג'" אומר בלנק. "אני לא ידעתי אם לצחוק או לבכות". "בחקירה האחרונה אמרו לי שבגללי סגרו את הישיבה ביצהר. ושסתם סיבכתי לילד קטן את החיים".

[caption id="attachment_12580" align="alignleft" width="100%" caption="שותק בחקירה. מעצר על הצתת הרכבים (תצפית)"]

בלילות היה חוזר בלנק את תאי השב"כ. תא ליחיד הוא בעצם צינוק של של 2.5 *2, וישנם גם תאים גדולים יותר המיועדים למספר אסירים. "ברוב הלילות הכניסו לתא אסיר נוסף, ורק לאחר שהשתחררתי קלטתי שהם היו בעצם מדובבים" אומר בלנק. "היה אחד שהציג את עצמו כמנהל בתעשייה הצבאית שחשוד בגניבת חידוש טכנולוגי, ואחד אחר שהציג את עצמו כחבר בארגון ה"שומר החדש". אתה נכנס כל כך חזק לעולם הדמיונות שהחוקרים בונים לך, עד שאתה בכלל לא קולט שהם מדובבים. הם שיחקו את המשחק ממש טוב, ואם לא היה נכנס עורך הדין של חננו לא הייתי מבין שזה מדובבים. בכל מקרה לא דיברתי איתם על משהו שקשור לחקירה" הוא מדגיש.

יום לפני השחרור, הגיעה גולת הכותרת של החקירה. "הגיעו בלשים והסיעו אותי מבית המעצר בפתח תקוה, למשטרת אריאל. משם יצאנו בשיירה של רכבי שב"כ צבא ומשטרה אל הכפר ג'ינסאפוט. בכניסה לכפר חיכו עוד כמה ג'יפים ונכנסנו לתוך הכפר כמו במבצע צבאי. הבנתי שהם ינסו ליצור רושם כאילו אני משחזר את ההצתה. הורדתי את הראש בתוך הרכב ושמתי את הידיים בכיסים. הסתבר שצדקתי ואכן חוקרי השב"כ ניסו למשוך לי את הידיים בכח וצילמו אותי מכל הכיוונים". לאחר מכן הציגו בפני העצור השני גלריית צילומים ואמרו לו ששחזרתי את ההצתה..."

"היום יום שישי, היום יום שישי..."

"באחד הימים לקחו אותי באמצע החקירה לאחד החדרים האחרים, שם הראו לי את אוריה כהן (תושב יצהר שנחקר בחשד שבלנק נהג ברכבו, א.ג) יושב עם החוקרים. מיד הורדתי את הראש ולא רציתי להתייחס, כי ידעתי שיש פה איזשהוא תרגיל. אח"כ החוקרים אמרו לי, תראה את אוריה, הוא לא כמוך, הוא חייך אלינו, דיבר איתנו. אתה שונא אותנו ולכן אתה לא מתייחס. אוריה אפילו הזמין אותנו לבוא לדבר איתו ביצהר. אחרי יומיים, באמצע החקירה החוקר קיבל הודעה בטלפון. הוא קרא אותה ואמר לי, "הנה אוריה כהן שלח לי הודעה ואמר שהוא יושב בבית ביצהר ומחכה שנבוא לבקר אותו". הטעות של החוקר היתה שהוא שכח ככל הנראה שאוריה כהן נמצא בהרחקה מנהלית מיו"ש.

בכלל, אומר בלנק "יש הרבה סיטואציות שלא ברור לך האם חוקרי השב"כ הם מטומטמים או שהם רק עושים את עצמם. הם אומרים שטויות וטועים הפרטים בסיסיים, אבל לפעמים נראה שהם רוצים לגרות אותך לצחוק עליהם או לפתות אותך לתקן אותם, ובכך להשיג סוג של תקשורת עם העצור".

לדוגמא, בלנק מספר על "החוקר המזמר". "ביום שישי בבוקר נכנס החוקר "כריס" והתחיל לשיר בהתלהבות עצומה "היום יום שישי, היום יום שישי, מחר שבת מחר שבת שבת חקירה!", הוא ניסה להפחיד אותי שאם לא אדבר עכשיו אז יחקרו אותי בשבת. בפועל, כמה דקות לפני שבת החזירו אותי לתא" אומר בלנק.

"לא לתקשר איתם למרות הקושי"

כאמור, בלנק לא תקשר עם החוקרים בשום צורה ואף לא הסתכל על רובם. "לאחר השחרור הוזמנתי לעוד חקירה. הגעתי עם אבא שלי וניגש אלינו אדם לא מוכר שהציג עצמו כחוקר אייל וביקש שנכנס. פתאום קלטתי שהוא חקר אותי ימים שלמים ואני לא יודע איך הוא נראה".

"בתשעה באב החלטתי שאני משתדל לא לשבת על כסא אלא על הרצפה. הכניסו אותי לחקירה, והצלחתי לעשות איזה סיבוב עם האזיקים וליפול מהכסא אל הרצפה. החוקרים נכנסו לחדר והתעצבנו. הם הרימו אותי חזרה לכסא ואז אחד מהם אמר לי במתק שפתיים, "אם זה משהו דתי אז תגיד לנו ונאפשר לך לשבת על הרצפה". כמובן שלא הגבתי וכך זה נמשך כמה שעות. כל פרק זמן הם ניגשו אמרו לי שאם זה עניין דתי אז שרק אבקש..."

"הבעיה האמיתית היתה עם תפילין. יום לפני תשעה באב ביקשתי מהרב שיגיד לסוהר להביא לי את התפילין אחרי חצות היום. הסוהר אמר לי שאני צריך לבקש מהחוקר. כמובן שלא רציתי לדבר עם החוקר, אבל הוא ידע שאני צריך תפילין ושאל אם אני צריך אותן. עבר חצות ואני עדיין בחקירה ובלי תפילין. השעות חולפות והתחלתי להתלבט. לבקש תפילין או לא לבקש. כמה פעמים החוקר ניסה לפתות אותי לבקש את התפילין, אבל החלטתי שאני לא מתקשר איתו. כמה דקות לפני שקיעה כמעט ונכנעתי ובקשתי תפילין,ובדיוק אז החוקר הודיע שהסתיימה החקירה והורידו אותי למטה והנחתי תפילין בתא" משחזר בלנק.

"מקלחת דוחה חקירה"

בעיקרון ניתנת לך אפשרות להתקלח פעם ביום" מספר בלנק. אני לא התקלחתי וראיתי שהחוקרים מתחילים לסבול. הם כל הזמן העירו כמה אני מסריח והפסיקו להתקרב אלי. פעם אחת הם הפסיקו את החקירה באמצע ואמרו לסוהר לקחת אותי למקלחת כיון שהם לא מסוגלים להיות איתי בחדר מרוב סירחון.

לקראת שבת התקלחתי. החוקרים התמוגגו מנחת ואמרו לי שכמו שלא הסכמתי להתקלח ובסוף התקלחתי, ככה אני אדבר איתם בסוף...

[caption id="attachment_3909" align="alignleft" width="100%" caption=""אי של שפיות" - עו"ד עדי קידר (אהוד אמיתון -יחידת תצפית)"]

"כשאתה בשב"כ אסור לחשוב על אף אחד.הם משחקים ברגשות שלך ובמצפון שלך. כשאתה שם בפנים זה משהו אחר. צריך להיות באמונה ולקלוט שהכל זה דמיונות כי הם ממש מצליחים לשלוט עליך, חוץ מעל האמונה", אומר בלנק.

"גם לפני שנכנסתי ידעתי שיהודי שמאמין, גם כשהאש תרד בצד של הבעל הוא עדיין יאמין בקב"ה. ככה גם בחקירה בשב"כ אתה צריך אמונה שזה מה שאתה עושה. שותק. גם אם יוכיחו ויראו לך וידאו ותמונות ומה שלא רוצים. אני שותק, כי אני חף מפשע. היו דברים שאמרו לי ואמרתי לעצמי, וואלה, זה משכנע, אבל אני עקשן מטומטם ואני לא מדבר, ויהי מה. הם דואגים ליצור לך עולם של דמיונות. כמו שאתה סגור ומסוגר עם החוקרים ככה אתה צריך להיות גם אם כל מי שאתה פוגש. בלי מצפון ובלי משחקים".

מנסיונו ממליץ בלנק כי מי שמגיע לסיטואציה של מעצר בשב"כ, צריך לחיות את הרגע. "צריך להתפלל ללמוד ולא לחשוב מה יהיה מחר. הכי טוב לא להקשיב להם ולא להתייחס אליהם. הם מנסים לעצבן אותך כדי שתתקשר איתם ותתעמת איתם שכלית. אבל צריך להוריד את הראש ולתת להם לומר מה שהם רוצים, ולזכור שאני עם הקב"ה".

"אי של שפיות"

"אני חייב לציין את עמותת חננו", אומר בלנק. "בתוך כל החוסר ודאות, דמיונות ולחצים, פתאום מגיע עו"ד עדי קידר שאני מכיר אותו, ולפתע יש לך אי של שפיות בתוך הטירוף הזה. אתה מבין שהעולם החוץ עוד מתקיים ושיש מי שדואג לך. אח"כ גם הגיע עו"ד יוסי לין שעשה גם הוא עבודת קודש".

אי נוסף של שפיות עליו מצביעים כל אלו שעברו במתקני השב"כ, הם הדיונים בבתי המשפט. "אתה יוצא מהחקירות לבית המשפט, ופוגש המון חברים. אתה מתחזק ומקבל כח עד לדיון הבא וחוזר חלילה, עד שברוך ה' שוחררנו".