תורה ומדע: מישיבה בסוכה לנטילת לולב

סוכה ולולב
בחג הסוכות יש לנו שתי מצוות בולטות: ישיבה בסוכה ונטילת לולב.
החג בא כהמשך לימים הנוראים. בראש השנה וביום הכיפורים אנו נידונים על השנה שבפתח. לאחר ימי התשובה בהם חזרנו אל ה', קיבלנו מחדש את מלכותו והוא סלח לנו, פתחנו דף חדש – שנה חדשה בחיים. זמן שמחתנו הוא הזמן אותו אנחנו מקדישים לשמוח בקשר המחודש שלנו עם ה'.
במצוות סוכה אנו יושבים בצל הסכך – בצל של מצווה. הסוכה באה לנטוע בתוכנו את ההרגשה שה' פורש את חסותו עלינו, ומושיב אותנו כביכול תחת כנפי השכינה. מצדנו מבטאת הסוכה את נכונותנו לעבוד כדי לעשות לה' סוכה-דירה בעולם הזה: סוכה כללית – "ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון – בית המקדש, וסוכה פרטית – "בתוכו לא נאמר אלא [ושכנתי] בתוכם" – דירה בתוך לבו של כל אחד מישראל.
את ארבעת המינים אנו לוקחים ביד ומנענעים לכל עבר: למעלה למטה ולארבע רוחות השמים. נטילת הלולב היא ביטוי לשמחה פורצת גבולות, כמו שניתן לראות מסמיכות הענינים בפסוק "ולקחתם לכם ביום הראשון... ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים". שמחת החג המתבטאת בלקיחת המינים פורצת לכל הכיוונים, אליהם מנענעים את הלולב. שמחה זו היא היסוד לשמחה של מצוה במשך כל השנה. שמחה על הזכות שלנו לקים את מצוות ה' ולהמליכו בעולם.
בין שתי המצוות קיים יחס של ניגודיות. בעוד מצות הלולב מבטאת רצון להתפשט ולהביא את ה' לכל פינה בעולם, הסוכה מבטאת את זה שה' נמצא כאן אתי, וממילא אין לי צורך בשום דבר אחר. איני ממהר עוד לשום מקום. הלל הזקן ביטא זאת בשמחת בית השואבה "אם אני [= הקב"ה] כאן – הכל כאן". דבר זה אף רמוז בהלכה שהולכי דרכים פטורים מן הסוכה, שהרי ענינה של הסוכה היא קביעות המקום דוקא.
אי ודאות במקום ובמהירות
כדי להבין את היחס בין ההתעצמות עם המקום (ועם המקום ב"ה) של מצות סוכה ובין הרצון לפרוץ של מצות לולב, נתבונן באחד מחוקי היסוד של המדע.
אחד הכללים היסודיים ביותר בתחום המדע העוסק בחלקיקים היסודיים של הטבע מכונה "עקרון אי הודאות". לפי כלל זה , אין יכולת לדעת מיקום מדויק של חלקיק. לא מדובר על אי יכולת טכנית, אלא על כך שאין לו מושגים של מיקום מדויק. לכן, אפילו עם המכשירים המשוכללים ביותר תמיד תישאר אי ודאות – אמנם קטנה – לגבי מיקומו המדויק של  החלקיק.
באופן דומה, לא ניתן לדעת באופן מדויק מהי מהירותו של חלקיק. אפשר לדעת בקירוב עצום, אך לעולם לא נדע לגמרי את גודל מהירותו של חלקיק ואת כיוון תנועתו. שוב, לא מדובר במכשול טכני אלא בהגבלה על יכולת הידיעה (גם של החלקיק עצמו) המעוגנת בטבע עצמו.
בנוסף על שתי מגבלות אלו, המכונות "אי ודאות במיקום" ו"אי ודאות במהירות (או בתנע)", ישנה מגבלה שלישית הקושרת יחד את שתיהן. הכלל הוא שככל שנשתמש במכשור מדויק יותר ונדייק את ידיעתנו לגבי מיקום החלקיק, נוכל לדעת פחות ופחות מהי מהירותו (וכן להפך – ככל שנדע יותר מהי מהירותו, תגדל המגבלה על ידיעת מיקומו).
העקרון קצת קשה לתפיסה, ולכן לא נתעמק בו יותר מדי, אולם נדגים מקרה פרטי. לפי האמור קודם, נתאר ניסוי בו מביאים חלקיק לתוך קופסא מאד קטנה. כאשר מבצעים את הניסוי, אנו יודעים באותו רגע נתון את מיקומו של החלקיק כמעט בדיוק – הוא נמצא בתוך הקופסא. ככל שהקופסא יותר קטנה, אנו יודעים פחות מהי מהירותו של החלקיק. איננו יודעים אם ברגע הבא הוא ילך ימינה או שמאלה. איננו יודעים אם מהירותו תהיה גדולה או קטנה (יחסית). נזכיר שלא מדובר רק בחוסר ידיעה טכני. לפי חוקי הפיזיקה, באמת אין לו מהירות מוגדרת, לא ידוע ולא קבוע מראש לאן הוא ימשיך ברגע הבא. כאשר החלקיק סגור בתוך הקופסא, זה נותן לו יכולת לנוע  אח"כ לכל עבר.
התעצמות ושליחות
כעת נשתמש בדוגמא זו על מנת להסביר את היחס בין מצות סוכה ומצוות לולב. כאשר אנו יושבים בסוכה, אנו מתעצמים עם המקום שלנו. אין הכוונה דוקא על המקום הגיאוגרפי בו הקמנו את הסוכה. העיקר הוא להתעצם עם הקשר שמיוחד שלנו עם ה'. לשמוח בה', בכך שהוא מגונן ומשגיח עלינו, ובכך שהוא בחר בנו לעבודתו.
כמו שבאופן פיזי לכל אחד סוכה משלו, כך לכל אחד גם קשר משלו עם ה' ושליחות מיוחדת לו לשנה הקרובה. הישיבה בסוכה היא גם שמחה של השלמה עם כך שודאי אם זו השליחות שנגזרה עלי בראש השנה וביום הכיפורים – אני מקבל אותה בשמחה. אני לא מנסה לפזול לצדדים, ואין לי מחשבה שאולי מה שהשני עושה זה יותר מעניין. כאשר אני מרגיש שה' נמצא ושמח אתי במקום שלי זה גורם התעצמות עם השליחות האישית.
כמו שאצל החלקיקים ככל שהתמקד יותר המקום, גדלה היכולת לנוע אח"כ ליותר כיוונים – כך דוקא מתוך השמחה בה' ניתן הכח להשקיע את כל החיים בעבודת ה', ונולד הרצון לפרוץ לכל עבר. דבר זה דומה למה שנאמר ליעקב אבינו "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" – דוקא מתוך מקום שהוא "בית אלקים". את הרצון לפרוץ לכל עבר שנולד מתוך הישיבה בסוכה, אנו מביאים לידי ביטוי בנענועי הלולב, ואין בכך כל סתירה. הרצון לפרוץ ולהגיע עם ה' עד קצה העולם נובע מהשלמות הפנימית, שלמות של חיים בצל השכינה – מלכות ה'.