שלושה סיפורים על דמויות שהפכו את הכעס לשחוק. שהעזו להאמין, גם במציאות שחורה משחור.
| לקפוץ מעל המוות
הרבי מבלוזו'ב, רבי ישראל שפירא, היה רבה של העיר פרוצ'ניק. אשתו, בתו חתנו ונכדו נספו בשואה. חייו ניצלו באורח נס פעמים רבות במהלך השואה, ואחריה הוא זכה להינשא ולהקים מחדש משפחה ואת החסידות שלו בארצות הברית.
סיפר הרבי כי באחד הלילות במחנה הריכוז יאנובסקה, העירו אותם השומרים בצעקות והורו לכל האסירים להתייצב מעל בורות ענקיים. כאשר נשמעה הפקודה "קפצו מעל הבורות אל הצד השני! מי שיחטיא – דמו בראשו!". היה ברור כי מטרת הפקודה היא רק להשפיל את היהודים ככל האפשר לפני מותם, כי צליחת הבור מצד לצד היתה בלתי אפשרית. עמד שם הרבי ולצידו אדם לא מאמין שעמו התיידד במחנה. אמר אותו ידיד לרבי "אין טעם שננסה לקפוץ, הרי בין כך ובין כך נחטיא. עדיף שנכנס מיד לבור ולא ניתן לגרמנים את ההנאה מהשפלתנו". אך הרבי לא הסכים. הוא ענה כי על יהודי בכל מצב מוטלת החובה להשתדל לעשות את רצון ה', וכעת הדבר הנכון הוא לקפוץ, וה' הטוב בעיניו יעשה. הרבי ואותו ידיד, שניהם כחושים וחולים, אחזו זה את זה בידיהם, עצמו עיניים וקפצו. כאשר פתחו את עיניהם גילו כי הם בצידו השני של הבור, חיים ושלמים. אמר אותו ידיד לרבי בדמעות "רבי, בזכותך אני חי! אכן יש אלוקים בשמים. כיצד עשית זאת?". ענה לו הרבי "נאחזתי בזכות אבותיי הקדושים. וכיצד הצלחת אתה לעבור את הבור?" ענה אותו ידיד "נאחזתי בך..".
סיפור נוסף שסיפר הרבי היה על יום הכיפורים במחנה. היה ידוע בקרב האסירים כי בחגי ישראל הנאצים מתעללים ביהודים אפילו יותר מהרגיל. לקראת יום הכיפורים המתח במחנה היה בשיאו. הגיעו חסידים אל הרבי וביקשו ממנו שילך לדבר עם אחד השוטרים היהודים, שיסדר להם ביום הכיפורים עבודות שאין בהם עבירה על אחת מל"ט אבות מלאכה. אותו שוטר היה ידוע כיהודי כופר ואכזרי שגם לפני השואה לא שמר תורה ומצוות, אך על אף הסיכון הכרוך בבקשה כזאת, פנה הרבי אל אותו שוטר. בתחילה ענה לו השוטר בלעג, אך כשראה שהרבי עומד בבקשתו, החליט להיעתר ולעשות מה שביכולתו לסדר לחסידים עבודה שאין בה מלאכה.
בליל יום הכיפורים העבידו הנאצים את היהודים בעבודות קשות במיוחד בבית הקברות הסמוך, והאסירים הגיעו לצריפים זבי דם ומותשים בשעה אחת בלילה. לאיש לא היה כוח לעמוד על רגליו, לא כל שכן להתפלל. חסיד אחד בשם בן ציון בא אל הרבי והפציר בו להתפלל כל נדרי. הרבי ענה כי הוא לא חושב שמישהו מסוגל כעת להתפלל. בן ציון לא התייאש והמשיך להפציר ברבי עד שהרבי הסכים. הרבי נשא את קולו והחל לומר "כל נדרי..ואסרי..בישיבה של מעלה..ובישיבה של מטה.." ולפתע שמע את כל יושבי הבלוק, יהודים חולים, מורעבים ועייפים מתפללים יחד איתו. מפה לאוזן עברה השמועה כי בבלוק 12 מתקיימת תפילה ותוך רגעים התקבצו אסירים רבים למקום. עין לא נותרה יבשה בעת תפילת "שמע קולנו ה' אלוקינו, חוס ורחם עלינו.."
למחרת בבוקר, קרא השוטר היהודי לרבי ולחסידיו ונתן להם עבודות של ניקיון שאינן כרוכות בחילול היום הקדוש לחלוטין. תוך כדי קרצוף ושפשוף של הרצפות, החל אחד היהודים בקול רועד מתפלל תפילת שחרית והיהודים האחרים החרו החזיקו אחריו. עוד הם מנקים את הרצפה ודמעותיהם זולגות כמים, נכנסו שני חיילים נאצים לחדר כשבידיהם עגלת מזון ועליה אוכל ריחני ומגרה שכמותו לא ראו האסירים זה זמן רב. "הגיע זמן האוכל!" הכריזו הנאצים "אכלו! אחרת נירה בכם". אף יהודי לא זע ממקומו. קרא הנאצי לשוטר היהודי ואמר לו "הם מסרבים לאכול! אם הם לא יאכלו מיד אני אירה בך ביחד איתם". ענה אותו שוטר כופר "היום הוא יום הכיפורים, ואנו לא אוכלים ביום הזה". חזר הנאצי על איומו בשנית, והשוטר היהודי חזר על אותה תשובה בקור רוח. שלף הנאצי את נשקו וירה בו לעיני היהודים ההמומים, שלא ציפו למסירות נפש כזאת מצד אותו יהודי כופר. סיים הרבי את סיפורו "באותו יום כיפור הבנתי לראשונה את אמרת חז"ל "אפילו רשעים שבישראל מלאים מצוות כרימון".
| רחם נא ה'!
אחת הדמויות החסידיות הידועות שנרצחו בשואה הוא רבי קלונימוס קלמן שפירא, האדמו"ר מפיאסצנא. גם האדמו"ר מפיאסצנא איבד את בנו ובתו, ובמהלך שנות השואה הוא תיעד את מה הקורות אותו. יומניו וכתביו נמצאו אחרי השואה ויצאו לאור כספרים. בקונטרס "צו וזירוז" מופיע קטע אותו כתב לאחר מות בנו. קטע שממחיש את הטלטלה הרוחנית שעברה על יהודים בעת הזאת. הרצון להידבק באמונה בה' מצד אחד, לצד הקושי, הכאב והפחד מהבלתי ידוע.
"גלית את פניך לנו והחייתנו, להכריז חסדיך ולעבוד את עבודתך העמדתנו. אין כל טבע ולא כל צרה, לא חוקה ולא מבוכה. ה' הוא האלוקים הוא הכל וברצונו עושה את כל, מחיה מתים רופא חולים ומנעים את החיים. אנא ה' במה אגמלך ובמה אשיר את חסדך אחת מני רבוא רבבות. מה כוחי ומה יכלתי להודות לך אין סוף ואין תכלית..
אבל עתה, אין לי עולם. אף את עצמי לא אדע ולא ארגיש. בני, יחידי, יושב אני על שפת מיטתו, חרד ורועד, לבי מוסיף להתכווץ ובגרוני כמין חניקה. ומי יודע למחרתיים מה יהיה, אף עם יום המחר אינני בטוח. מגרש אני את המחשבות האיומות והמחרידות ומגער בי לאמר, אמונה, ביטחון, ומחזק את כל עצמי ובטחוני בה'. כל עוד לא עבר הכל, צריכים להתאמץ בתפילה ולזעוק לאב הרחמן. מתאמץ אני ובגוף רועד הנני מתפלל לה'.
רחם נא ה' שאוכל להתפלל תפילה אמיתית חזקה ובטוחה לפניך. סמר בשרי וזיעה תכסני, רוצה אני לקרוע את בשרי מעלי, מי יודע אם גם מחר יהיה מה לקוות ועל מה להתפלל, עתה אני עוד מקווה אבל תפילתי כאילו נסתמה. רצתי ולזעק לפני שער המלך אצתי, והנה את השער סגרו, ועוד לקחוני ואל השאול השליכוני. והוא השאול, את לועו סגר אלי והכל נסתם. שתם תפילתי, ומי יודע אם לא יעבור הזמן ח"ו. והנה סער מתחולל, וכגשם זועף חצי חמה עלינו זורמים. אין נסתר מהם. האם את כל אשפתו אלוקים עלינו ירוק. למה רק אותנו שם למטרתם. ומכל עבר וצד חצי הזעם אלינו סרים ואלינו קולעים. שאון. בעתה ורמיסה. וכנפצע אנוש על שדה קרב כל גופי מתכווץ שוכב ומצטמצם כלו.
שוב רוצה אני לחזק אותי ואת בטחוני, ברור לי שהא-ל הגדול הבלתי בעל גבול, הוא ורק הוא יכול גם עתה משיא צרותי החזקים והמרים כ"כ, להושיעני. ותמונות בולטות כל כך, זוועות וכל כך איומות של העתיד המחריד שלנו חס וחלילה, לעיני כמו מעצמן מצטיירות. השבת איך יראה, הפסח, וכל החיים חיים של צרה ורוגז, חיים ההם למה לי".
מתוך הסערה, הצליח האדמו"ר מפיאסצנא לאחוז באמונתו. הוא המשיך להוביל את קהילתו בשנות השואה ולא הסכים לעזוב אותם על אף שהשיגו לו דרך לברוח. הוא נשאר עם חסידיו והנהיג אותם באמונה עד לרציחתם ב"חג הקציר" שערכו הנאצים במחנה הריכוז טרוונקי.
| בבוקר בוכים, בערב רוקדים
הרב אריה הנדלר, שמוביל מסעות לפולין כבר 19 שנים, מתאר גם הוא את המעברים שחווים במסע, בין עצב לשמחה ובין כאב להתרוממות רוח. "מה שמשמעותי בשבילי בשואה הוא רוח האדם. השואה יצרה באנושות שתי קצוות. קצה אחד הוא קצה של רוע, ואת השני היא הביאה למקסימום. השואה הבליטה את הכוח והערכים של בני אדם". הוא מספר כיצד במסע יכולים בבוקר לכאוב ולבכות מול תאי הגזים במידנאק, ובערב לשלב ידיים בציונו של ר' אלימלך מליז'נסק ולשמוח עד לב השמים.
אתה חושב שהחסידות נתנה כוח לאנשים להתמודד אחרת עם השואה?
"אני מאמין שכן. יש את העיקרון של 'ואפילו בהסתרה', אפשר להגיד שזה הדבר. ההרגשה שיש עבודה למצוא את ריבונו של עולם גם במצב הזה. יש סיפור על הרב משה יהושע אהרונסון שנשאל תוך כדי השואה מה לברך על מרק של נבלות וטריפות, וענה 'שהכל נהיה בדברו. גם על כך שאני נאלץ לאכול נבלות וטריפות'". הרב הנדלר לא מציע תשובות לשאלות האמוניות שמתעוררות בעקבות זוועות השואה, אלא מציע להפוך את עצם השאלה לשיח מול הקב"ה. מול זוועות שהלב מסרב לקבל, מתעוררת ביתר שאת הדרישה "הן יקטלני, לו אייחל".
פורסם בירחון דיבורים מהלבונה - לפרטים וקבלת גיליון לדוגמא לחצו כאן
השאלות האמוניות בנושא השואה??? 1 י' טבת תשע"ח 14:34 עז