כפיר חזר מהמזרח הרחוק לארץ בלבוש הודי, עגילים באוזניו, שרשראות וטבעות לגופו, שיער ארוך ורעיונות מוזרים. חבריו התלוצצו ממנו והוריו חשבו שהשתגע. הוא דיבר על רוחניות ועל מדיטציות, והם לא הבינו לאן נעלם כפיר התכליתי. פעם היה עומד על שלו בתוקף, וכעת בחור עדין שמבקש סליחה מכולם. כשנשאל מדוע אין לו שעון, השיב "הזמן הוא אשליה. הכל רוחני לגמרי...".
הוריו וחבריו ניסו לשכנעו שהוא חי בהזיה, ושעליו להשתחרר ממנה בהקדם, וכבר החל לחשוב שהצדק עמם... מאידך, חש שיש אמת בעולם הרוחני שנחשף אליו במזרח, לא כמו שטוענים הוריו וחבריו. הוא הבין שלא יוכל לחיות את הודו בישראל, אבל גם לא יוכל להתעלם ממנה. אם כן, עליו לשלב בין העולמות, אבל כיצד?
הוא החל ללמוד רפואה סינית כדי לשלב פרנסה עם רוחניות, אבל הרגיש שזה לא זה. המטפלים הגדולים ידעו באמת דברים נסתרים, אבל מאידך היו בעלי אגו גדול. כל כיוון שאליו פנה היה מהול בשקר.
היה לו אח שחזר בתשובה בעקבות מלחמת לבנון. כפיר שוחח עמו ושאל שאלות, אבל התורה לא דיברה אליו והוא נותר מתוסכל. אז החל לעבוד במסעדה, שם הכיר את יוסי, עילוי שבעבר למד גמרא כל היום, אבל התפקר לגמרי, ואף עשה דברים להכעיס. כפיר אמר לו בפשטות: "אני מאמין שיש בורא לעולם!" יוסי צחק והכריז: "אני לא מאמין, אבל אתה שחושב שיש בורא, חייב להבין שהוא רוצה ממך משהו".
היתה זו הפעם הראשונה שכפיר העלה בדעתו שבורא העולם, המופשט מכל רעיון, רוצה ממנו משהו. חלפו כמה חודשים של שיחות ארוכות. כפיר סיפר על נפלאות הודו, ויוסי לימד אותו דברי תורה עם שכל עמוק. כל אחד מצא עניין בדברי זולתו. באחת משיחותיהם התוודה יוסי: "התורה שהכרתי הייתה יבשה. כל היום רק ישבתי ולמדתי גמרא, אבל אולי יש משהו שידבר אליך. יש איזו הילולה, פסטיבל גדול של רבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר במירון. שמעת על זה?".
כפיר נדלק והם נסעו יחדיו. שיחותיהם עוררו גם ביוסי הרהורי תשובה. דבר אחד הציק לכפיר. הוא האמין שהתורה אמת, אבל לא הבין איך תיתכן מחלוקת בעולם האמונה. חשב בלבו שאם הרבנים חלוקים בדעותיהם, זהו סימן שמדובר בדברים אנושיים ויחסיים, ואם כך, גם לי יש שכל ואני יכול לפרש את התורה כרצוני!
כאשר הגיעו למירון, כפיר חש בעוצמה רוחנית מדהימה, יותר מאשר חווה בהודו. מישהו ביקש ממנו להשלים מניין למנחה. המניין היה מורכב מכל גווני הקשת. אחד עם כיפה סרוגה קטנה, אחד סרוגה גדולה, ברסלבר, חב"דניק, ליטאי, ספרדי, תימני, וכפיר הצבעוני... וכל אחד מתפלל בסגנון שלו, אחד בשמחה ובהתרגשות, אחד ביראה עצורה. לפתע הבין שעם כל השינויים החיצוניים כולם מכוונים לאותו ה'. הוא חש שאין סתירה בין כולם, ושדווקא השוני המגוון יוצר את השלמות.
אז ראה חרדי עומד כנגדו, התגלמות היהודי הגלותי שהכי סלד ממנו. כפיר ניגש אליו כפי שהוא, בבגדיו הצבעוניים, שרשראות עגילים ושיער ארוך – והם התחבקו בחום. לאחר שניה התעשתו, נבוכו מעט ונפרדו זה מזה. מישהו ירה ליד כפיר חץ מקשת, כנהוג בל"ג בעומר. באותה שניה ידע שהוא חוזר לעמו ולעצמו.
נערך בידי הסופר עודד מזרחי. פורסם בעלון "התחדשות" מתורתו של הרב יצחק גינזבורג
