קטע מעובד מתוך "חיים במתנה", זכרונות שעוד לא יצאו לאור של שלמה ליבוביץ' ז"ל. ליבוביץ', שעבד באותה התקופה ב"נתיב", גוף חשאי שפעל תחת משרד ראש הממשלה ומטרתו היתה חיזוק הקשר עם יהודי ברית המועצות, מתאר כיצד הבריחו אנשיו כתבים של רבי לוי יצחק שניאורסון זצ"ל, אביו של הרבי מליובאוויטש.
וכך מתאר ליבוביץ את הנסיבות שהובילו להברחת הכתבים והבאתם בסופו של דבר לבנו הרבי מליובאוויטש ע"י נשיא המדינה דאז זלמן שז"ר, שהיה מקורב לחב"ד:
"מאד רציתי שהבחורים (אנשי נתיב – א"ג) יקיימו מגע עם המחתרת של חב"ד, לא רק כדי להביא לנו ידיעות מוסמכות, אלא גם כדי שהם שם ידעו שלא נשכחו", מתאר ליבוביץ'. "פניתי לשם כך לנציג הרבי בארץ, סוחר מרחוב קינג-ג'ורג' בתל-אביב בשם גרוס, כדי לקבל ממנו קצה חוט של מגע עם הקהילה החב"דית דשם. הוא הודה שהוא זקוק לרשות הרבי והבטיח תשובה. הרבי מליובביץ' אסר עליו למסור ולו פרט אחד, והוא נסוג מכל מגע איתנו. המשכתי לחפש. פניותי אל הרב נריה, אל הרב זוין, אל פנחס קהתי לא הועילו".
"כתובת אחת של מנין חב"די, מנין כעין מחתרתי, היתה בידי. קיבלתיה מיהודי שעלה, כשטיפלתי בכל ארצות מזרח אירופה, בטרם עלייתו של יוסף מלר. הרישומים, שנראו מוזרים בעיני הממונים עלי עזרו לי גם הפעם. הדרכתי את הבחורים, שבבואם ללנינגרד יעלו במדרגות שמאחורי בית הכנסת הרשמי, שם מקיימים חסידי חב"ד את מנינם, ויתפללו איתם בחג הסוכות, כשהם מצוידים בארבעת המינים, שקיבלו ממני לפני צאתם. החב"דניקים בלנינגרד היו כל כך משוכנעים שהרבי לא שכח אותם ושלח להם ארבעה מינים שכה חסרו להם, עד שהפצירו בבחורים שיקחו איתם עבור הרבי – כל אחד ספר אחד – חמישה חומשי תורה בשלושה כרכים. משם הם הצליחו לקבל את כתובת המנין החב"די במינסק וכך חזרו מלאי חוויות, אותן סיפרו לי בהתרגשות. אנו השלמנו ידיעות".
"שאול (שאול אביגור מייסד נתיב – א"ג) סיפר לשז"ר (זלמן שז"ר – נשיא המדינה דאז –א"ג) על הספרים שהסטודנטים הביאו איתם ובא לקחתם, כדי לשגרם לרבי. היות והחומשים היו מלאים בהערות כתובות בכתב יד, על כמעט כל עמוד, סברתי שהם בכתב ידו של התניא וסרבתי לתתם. התבססתי על חוק שמירת נכסים לאומיים וכנגד טענה כזאת, גם לשאול היה קשה להתנגד. שז"ר הציע להראות את הספרים לרב זוין, מחשובי הרבנים בירושלים ומחשובי חסידי חב"ד.
עליתי עם אחד הספרים לירושלים. הרב זוין שכב אז במיטת חוליו, ממנה כבר לא קם לצערי. ראינו על פניו את המאמץ שעשה להתיישב במיטה, בבחינת "ויתחזק ישראל וישב על המטה." הוא לקח את הספר בידו, פתח אותו ופלט "ניקולאייבר רב שריפ'ט" {כתב ידו של הרב מניקולייב} ואחר הסביר, "אלה ההערות הפרשניות שכתב אביו של הרבי הנוכחי, כשלימד את בנו חומש". לנוכח קביעה זאת הרמתי ידיים. הספרים היו רכושו הפרטי – אישי של הרבי.
שז"ר עמד לצאת לארה"ב והבטחתי להביא לו את הספרים לנמל התעופה בלוד. נמל התעופה היה אז ברמונט ובשעה מוקדמת, בה הגעתי לשם, על אף מיעוט יחסי של נוסעים לא הבחנתי בשז"ר. בהיותי מוכר אז בשדה התעופה, משנתברר שאני מחפש את שז"ר, מסרו לי שלמרות שמסעדת המקום אינה פועלת, אותו הכניסו לכוס קפה. דפקתי בחלון המסעדה והכניסוני. ליד שולחן צדדי, ישב שז"ר בלא מעיל, כשהשלייקיס בולטים על גופו ולגם כוס תה. לידו על השולחן תיק, שנראה לי נפוח. שאלתיו מהו סוחב שם. תשובתו "טלית ותפילין. מה חשבת שאל הרבי נוסעים בלא תפילך?!". היו אלה תפילין גדולות במיוחד, שעד אז לא ראיתי כמוהם".
כאן נעצר הסיפור, ואין בידינו תיעוד נוסף המתאר כיצד הגיב הרבי לקבלת הספרים.
