לילה, אני יושב בבית המדרש בישיבה באילת בה למדתי, באותם ימים הישיבה באילת הייתה ממקומת בתוך כוך, באיזה מקלט מקומי, אפילו אורות הרחוב בקושי הצליחו לחדור אל תוככי הישיבה – ואני מרגיש איך הקירות סוגרים עלי, איזו תחושה של לחץ ומתח הרודפים אותי- מבפנים.
שנה אחרי- אני בצבא, המדבריות האינסופיות של שיזפון, ליל הסדר ואני בבסיס, לא סתם בבסיס אלא בעמדת השמירה, מנחם את עצמי ש – לפחות אני מרגיש את עצמי כמו אותם אבות אבותי שיצאו אל המדבר לפני מאות שנים. ובכל זאת יש משהו במרחבים האיסופיים שפותח את הלב ואת הנפש.
לפתע מטוסי קרב חולפים מעל ראשי במהירות מטורפת, עם בום על קולי בטיסה נמוכה וחותכת את השמיים, ואני למטה מרגיש קטן מתמיד, חושב על אותם המטוסים וכיצד הם חותכים את השמיים ופורצים את גבולות המציאות – ולפתע אני נזכר באותו לילה בבית המדרש – בו הרגשתי חנוק בין ארבע כתלים ודפי גמרא, ולפתע תובנה עמוקה חוצבת את ליבי ומוחי:
איך אולי דווקא שם בבית המדרש היה משהו פורץ באמת את סוגרי כלא המציאות, כיצד על ידי אותה הרוח הנישאה, הצלחתי להתרומם מעל הזמן והמקום – לא רק מהר יותר וגבוה יותר כמו אותם המטוסים (שהם עדיין בתוך גבולות העולם) אלא משהו אחר שהוא מחוץ לגבולות הזמן והמקום, משהו ניצחי, איזו התרוממות של רוח שמעניקה משמעות לכל הכאן והעכשיו.
את אותם התחושות אני מרגיש כשאני מתחיל לנגן על הבמה, או כשמנגינה חדשה מתחילה להנבט בתוכי – אני מרגיש איך מוזיקה אמיתית עם מילים כנות – יש בכוחן לשבר את כל החומות ואת כל הגבולות, איך אותה מנגינה שיוצאת מעומק הנשמה – ושכל מטרתה היא לפגוש נשמה מקבילה שגם היא כמוני מבקשת לצאת מסוגרי כלא המציאות ולרחף אל עבר חירות אמיתית, לא רק מהר יותר, משוכלל יותר או מתחוכם יותר אלא חירות אמיתית, חירות שמאמינה שבאמת אני מסוגל להתעלות מעל הגבולות הטבעיים, מעל הזמן והמקום, ושמה שמניע אותי באמת זה לא כבוד או כוח אלא חירות פנימית שקשורה לעצם הדבר– חירות עולם.
