הדם היהודי ששוב נשפך באושוויץ - סיפור מרגש

בעיצומו של מסע החיים קיבלו שני צעירים יהודים ממוצא רוסי את ההחלטה לקיים ברית מילה כאן ועכשיו. במקום בו נשפך הדם היהודי הרב נשפך שוב דם יהודי, הפעם היה זה דם של חיים.

הרב ירון עמית מארגון ברית יוסף יצחק מספר את סיפורם.

"ד"ר שעייע שאפיט מוהל מארגון ברית יוסף יצחק הוזמן בדחיפות לעשות 2 בריתות לשני צעירים יהודים שהשתתפו ב"מסע החיים" למחנה המוות אושוויץ בפולין.

שני היהודים קיבלו החלטה בו במקום להיכנס בבריתו של אברהם אבינו ע"ה, ולא לדחות הבריתות. לכן, הוזמן בדחיפות המוהל ממוסקווה. הוא אכן עזב הכל, עלה על המטוס, והגיע במיוחד עבורם. הבריתות בוצעו במלון הסמוך למחנה ההשמדה", מספר הרב עמית. 

"אושפצינים היתה עיירה שגרו בה הרבה יהודים. בתחילת שנות השואה הקימו שם הנאצים ימ"ש מחנה ההשמדה, ושינו את שם המקום לאושוויץ.

  וכך, מעל 80 שנה לא בוצעה שם ברית מילה, כאשר ברית המילה היא סימן החיים של חיים יהודים: "בדמייך חיי, בדמייך חיי" - שפיכת הדם שמכניסה את היהודי ליהדות תורה ומצוות, הברית בין היהודי לקב"ה "בריתי בבשרכם" באופן תמידי, והקשר עם התורה והמצוות שהם נצחיים, מאפשרת לכן חיים נצחיים. וכך אחרי שמונים שנה, הפך מחנה המוות למחנה החיים", הוא אומר בהתרגשות.

הרב עמית מביא את סיפור הברית המרגש כפי שסיפר אחד המשתתפים: "זכיתי, ובשנה זאת השתתפתי במסע מיוחד ומרגש של מאות בני נוער מרחבי ברית המועצות לשעבר, שמאוחדים כולם תחת אירגון יחד בהנהלת ידידי ר' מענדי וילנסקי ובנשיאות השליח ורבה הראשי של רוסיה הרב בערל לאזאר.

על מהלך המסע עוד ידובר עוד רבות אבל אותי ריגשה במיוחד, עוד ימים רבים לפני שיצאנו למסע, הידיעה שאני הולך לבקר לראשונה בחיי במחנות ההשמדה אושביץ ובריקאנו שהקיימו הגרמנים ימ"ש בסיוע של המקומים".

"למסע יצאתי בראש צוות של רופאים ופראמדיקים מאירגון מגן דוד אדום ומרפאת רמב"ם במוסקבה, לאחר שמר אלי בין מנכ"ל מד"א, נעתר לפניתינו (כמדי שנה), ולאחר שעברנו על מסלול המסע עם מר אבי חובב סגן מנהל מד"א ירושלים".

"בהתייעצות עם הרב שלומי פלס מנהל חדר המצב של חב"ד ומר גיל מוסקוביץ' סמנכ"ל מד"א ואחראי זרוע תגובה מידית, נבחרו פראמדיקים ורופאים דוברי השפה הרוסית: אלדד, קטיה, קירה וולדימיר ויצאנו לדרך.

היום לפני מס' שעות הגענו אל גיהנם מחנות ההשמדה. התחושות מעורבות - עד לאותו רגע שבו שני צעירים האחד אולג כבן 26 מהעיר ולאדיבוסטוק והשני פיוטר כבן 18 מהעיר קרסנויארסק שבסביר, שהחליטו במקום שהם רוצים לעשות ברית מילה - ועכשיו".

"הטסנו במהירות את המוהל הידוע ר' שעיה שפיט מארגון ברית יוסף יצחק שמתמחה בבריתות בתנאי שטח. שכרנו חדר בבית מלון, ובכוחות משותפים של שליח חב"ד בקרסנויארסק -הרב בני ווגנר, ור' מענדי בלוי מאירגון יחד, ואנוכי הקטן, הפכנו אותו לחדר ניתוח. עוד לפני השקיעה זכינו לסיים שתי בריתות על האדמה הרוויה בדם יהודי".

"בסנדקאות כובדו מר גרמן זכרייב והרב ישראל גולדשטיין שליח חב"ד בקווי ווי קליפורניה שרק לפני שבועים ניצל מפיגוע שהתרחש אצלו בבית חב"ד".

   | כשהאם היהודיה ביקשה סכין במחנה ההשמדה

ולסיום סיפור שסיפר רבי ישראל שפירא, הרב מבולז'וב, שהיה עד לו בעת שהותו במחנה הריכוז יאנובסקה:

בכל בוקר, עם עלות השחר, הגרמנים נהגו להובילנו אל מחוץ למחנה ליום של עבודה קשה שהסתיים רק עם רדת החשכה. כל זוג עובדים קיבל מסור ענקי והיה צריך לנסר את מכסת בולי העץ שלו. בגלל התנאים האיומים ששררו במחנה ומנות הרעב שהיינו אמורים להתקיים מהן, רובנו בקושי יכולנו לעמוד על רגלינו. אך המשכנו לנסר, ביודענו שחיינו היו תלויים בכך. כל מי שהתמוטט במהלך עבודתו או שלא הצליח לנסר את המכסה היומית שלו, היה נהרג במקום.

יום אחד, בעודי דוחף ומושך את המסור הכבד יחד עם שותפי, ניגשה אליי אישה צעירה מקבוצת העבודה שלנו. חיוורון פניה הסגיר את היותה במצב פיזי חלש ביותר. "רבי", היא לחשה לי, "יש לך סכין?"

מיד הבנתי את כוונתה וחשתי איזו אחריות כבדה מונחת על כתפיי. "בתי", התחננתי בפניה, כשאני משתדל לגייס את כל האהבה והשכנוע שבלבי כדי להניאה מן המעשה שאותו היא מתכננת. "אל תיקחי את חייך. אני יודע שחייך כעת הם גיהינום עלי אדמות, שהמוות נראה כמו שחרור מבורך ביחס אליו. אך אסור לנו לאבד תקווה אף פעם. בעזרת השם, נשרוד את המבחן הזה ונגיע לימים טובים יותר".

אך האישה נראתה כאילו אינה שומעת את דבריי כלל. "סכין", היא שבה ואמרה. "אני מוכרחה סכין. עכשיו. לפני שיהיה מאוחר מדי".

באותו רגע, אחד השומרים הגרמנים הבחין בנו לוחשים וניגש אלינו. "מה היא אמרה לך?" תבע לדעת.

שנינו קפאנו על עומדנו. שיחה בשעת העבודה הייתה עבירה חמורה. רבים מיושבי המחנה נורו על המקום בשל פשעים קטנים בהרבה.

האישה הייתה הראשונה להתאושש. "ביקשתי ממנו סכין", היא אמרה. לאימתי הרבה, כיוונה אז את בקשתה לשומר: "תן לי סכין!"

גם הגרמני ניחש את כוונתה, וחיוך שטני ריחף על שפתיו. אין ספק שראה את גופות האנשים שמרוב ייאוש השליכו את עצמם בלילה על הגדר החשמלית שסבבה את המחנה, אך זה יהיה מחזה חדש עבורו. בעודו מחייך, שם ידו בכיסו ונתן לה סכין קטנה.

האישה לקחה את הסכין ומיהרה חזרה לעמדת העבודה שלה. היא רכנה מעל חבילת סמרטוטים קטנה שהניחה על בול עץ. פתחה את החבילה והוציאה ממנה תינוק זעיר. לפני עינינו הנדהמות, היא מלה את התינוק בן השבוע במהירות ובמיומנות רבה.

"ברוך אתה השם מלך העולם", אמרה בקול צלול, "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להכניסו בברית אברהם אבינו".

בהחזיקה את הילד בזרועותיה, הרגיעה אותו ואז פנתה לשמים: "אדון עולם! לפני שמונה ימים נתת לי ילד. אני יודעת שלא הוא ולא אני נשרוד זמן רב במקום הארור הזה. אבל עכשיו, כשתיקח אותו חזרה, תקבל אותו כיהודי שלם".

"הסכין שלך", היא אמרה, והגישה את החפץ הקדוש חזרה לגרמני. "תודה!".