נכתב בידי: הרב הראל דביר
חז"ל מכנים את מלכות-הדמי שקודמת למלכות בית דוד, בכינוי 'מלכות הזלה' (סנהדרין צח, א). בימים אלה, נדמה שקשה למצוא מי שלא יזדהה עם הכינוי הזה, כאשר במוקדי ההנהגה של מדינת ישראל קשה להשיג הסכמה על האבחנה הפשוטה שבין אוהב לאויב, בין יהודי לגוי, ובין אבא ואמא לאבא ואבא.
>> להורדת הקובץ (ללא עלות) פסח לה' <<
לצד פעולות רבות שנעשות בפועל, כדי לגאול את עם ישראל ולהחיש את מלכות בית דוד, ישנה חשיבות רבה לבניית תשתית מחשבתית, תיאורתית ומעשית, למדינת התורה שאליה אנחנו שואפים. כנער, השתתפתי באינספור ויכוחי סרק סביב נושא המדינה, המלכות, המקדש והגאולה, דיונים שבהם כל צד חזר על עמדתו שוב ושוב, מבלי להיכנס לדיון עומק. לצערי, גם היום אני מרגיש פעמים רבות מבוכה מול שטחיות הטענות והדיונים. הגיע הזמן שנתקדם בכתיבת משנת המדינה שבדרך, מדינת התורה. אם לכל אירוע גדול קודמת תוכנית מפורטת שכוללת התייחסות לכל הפרטים, בוודאי שכך גם לקראת הגאולה מדינת התורה.
במרכזה של מדינת התורה, נמצא בית המקדש; במרכזה של ההוויה המקדשית, נמצאים שלוש רגלים; ובמרכזם של שלוש הרגלים, נמצא קרבן הפסח – הקרבן היחיד שכל יהודי ויהודייה מחויבים להימנות עליו, ולהיות שותפים פעילים באכילתו. הקרבן היחיד שנאכל אפילו בטומאה. הקרבן היחיד שחשיבותו כה גדולה, עד כדי כך שניתנת הזדמנות שנייה למי שפספס אותו.
מהו קרבן פסח עבורנו? האם חלום רחוק, על גבול מדע בדיוני, או שמא מציאות חיים ברורה ומוחשית, שאליה אנחנו חותרים ומחנכים את ילדינו? שאלה זו הטרידה, ועדיין מטרידה אותי רבות. כדי לנסות לענות עליה, הקדשתי חלק ניכר מזמני בעשור האחרון לבירורי הלכה בהלכות קרבן פסח, בירורים שנאספו בספרי החדש, פסח לה', המוגש כאן לקריאה והורדה, עבור גולשי 'הקול היהודי'. במהלך הכתיבה, נועצתי והתכתבתי עם תלמידי חכמים רבים, ונוכחתי לדעת ששאיפה עזה ומוחשית להקרבת קרבן פסח מקננת בלבבות רבים, גם אם כלפי חוץ לא תמיד הדבר ניכר. הרגשתי בתוכי התגברות של אהבה גדולה לעם היהודי, שבמשך אלפיים שנה לא זנח את הכיסופים למקדש, ואף עסק בקדחתנות בלימוד הלכותיו, בהסברתן ובהנחלתן מדור לדור.
עם ישראל צמא לגאולה, צמא לחידוש המלוכה, וצמא להתכנסות השנתית המאחדת את כל הפלגים והזרמים – בבית המקדש בירושלים.
