הטרדות מיניות וניסיון התאבדות – העדויות מתיק דומא נחשפות

על פני 135 עמודים משתרעת הכרעת הרכב בית המשפט המחוזי במשפט הזוטא בדבר קבילות הודאות הנאשמים בפרשת דומא אשר עונו בידי השב"כ.

השופטים רות לורך, שכתבה את פסק הדין, וצבי דותן ודבורה עטר שהצטרפו אליה בהכרעה, אמנם הותירו את פרטי העינויים עצמם כחסויים, אך לאחר שנתיים וחצי של משפט שנוהל במחשכים, ההכרעה הארוכה מתירה לפרסום פרטים רבים ועדויות לא מעטות שניתן לראשונה לכתוב ולגלות לעיני הציבור.

עדיין ניתן לומר כי בהחלט רב הנסתר על הנגלה בפרשה, וכי גם תיאור העינויים שנשמע בבית המשפט ועותקים ממנו דלפו לרשתות החברתיות והופצו ברחבי הארץ, אינם משקפים את מכלול הסבל שעברו הנחקרים, והאמצעים החריגים – פיזיים ונפשיים שהופעלו נגדם בידי חוקרי וחוקרות השב"כ.

אתם מוזמנים לצלול איתנו אל תיאורי הנחקרים, קביעות השופטת, ועדויות חוקרי השב"כ - ההטרדות המיניות, החקירות בשבת, ניסיון ההתאבדות, יידוע היועמ"ש רק בדיעבד, ונימוקי השב"כ לשימוש בחוקרת ומקומות חקירה בלתי שגרתיים.

מהכרעת השופטים עולה תמונה ברורה – קביעתו הנחרצת של יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט על כך שהחקירה נוהלה תחת פיקוח הדוק, שלא היו הטרדות מיניות ולא היה ניסיון התאבדות – אינה נכונה.

|21 יום בלי עורך דין ולילות שלמים של חקירות

מספר חודשים לאחר הצתת הבית בכפר דומא, בו נשרפו למוות שלושה מבני משפחת דוואבשה, פתחו בשב"כ ובמשטרה בסדרת מעצרים של חשודים בביצוע המעשה. הראשון להיעצר היה הקטין א'. אחריו נעצר עמירם בן אוליאל, והשניים הואשמו לבסוף – בן אוליאל בביצוע עצמו, והקטין בתכנון. שורת נחקרים נוספים בפרשה נעצרו ושוחררו.

הקטין ובן אוליאל היו מנועים מלהיפגש עם עורך דינם במשך 21 יום, התקופה המירבית המותרת בחוק. מדובר באמצעי חריג שאמור להיות שמור "פצצות מתקתקות".

בן אוליאל שתק בחקירות במשך 17 יום עד לתחילת העינויים. הוא נחקר שתי "חקירות צורך" שכללו עינויים, האחת במשך שבע שעות ועשרים דקות בין השעות 23:40 בלילה ועד 7:00 בבוקר, והשנייה כחמש שעות בלילה בין השעות 19:00 ועד 23:55.

בחקירת הצורך הראשונה, הודה בן אוליאל בהצתת הבית בדומא. בחקירה השניה שבוצעה סמוך להסרת איסור המפגש לאחר 21 יום,  חזר על שהודה, אך לא מסר שמות של שותפים נוספים לביצוע ההצתה למרות דרישת החוקרים והסבל הרב שעבר.

כנגד הקטין בוצע תחילה מהלך שנוי במחלוקת במסגרתו נחקר בשל חשדות שאינם קשורים לדומא, ואז הועבר לבית מעצר בעכו בו נערך לו תרגיל מדובבים חריג ביותר בהשתתפות שוטרים שהתחזו לעבריינים והוציאו ממנו חלקי הודעה בעבירות רכוש מתוך איומים. שלב זה הוגדר בידי בית המשפט כקביל.

בהמשך נחקר בשב"כ מספר ימים נוספים עד שהחל לעבור חקירות תחת עינויים. הוא עבר שלוש חקירות כאלו ובהם הודה בעבירות רכוש וכן בהצתה בדומא עצמה, אך לבסוף החוקרים לא קיבלו את הודאתו וטענו כי הוא קשור רק לתכנון האירוע.

חקירת "הצורך" הראשונה של הקטין נערכה שש שעות ו-45 דקות בין השעות 20:00 ועד 02:45, השנייה שבע וחצי שעות בין השעות 23:00 ועד 06:30, והשלישית כשש שעות בין השעות 02:20 ועד 08:15.

שני הנאשמים חזרו בהם מהודאותיהם לאחר שנפגשו עם עורכי הדין, וגם בחקירות שקדמו לכך במשטרה, תיארו כי הודו רק בשל הפעלת העינויים.

|פיקוח? היועמ"ש עודכן לאחר מעשה

השופטת קובעת כי המחלוקת העובדתית בין ההגנה לתביעה ביחס לאמצעים שהופעלו במסגרת העינויים מצומצמת ביותר, אם כי יש לציין כי הקטין תיאר אמצעים נוספים אשר לא פורטו בידי חוקרי השב"כ.

החוקרים, ובראשם ראש אגף החקירות בשב"כ המכונה "נצר", שביצע בפועל חלק מהעינויים, אישרו את הפעלת האמצעים שצוינו בפארפרזה שהגישה המדינה.

"חקירות הצורך בוצעו בפיקוח של הגורמים הבכירים ביותר, הם תועדו, ודיווח אודותם נמסר לאחר מעשה ליועץ המשפטי לממשלה", כתבה השופטת, ופוררה את טענת בנט ושקד כי החקירות נעשו תחת פיקוח הדוק.

השופטת החליטה לפסול את ההודאות וכתבה כי השימוש ב"אמצעים המיוחדים" הוא פסול, "בין אם קיימת לחוקרים הגנת הצורך ובין אם לאו".

"הפעלת כאב מכוונת כלפי נחקר לשם קבלת מידע דרוש, מהווה שימוש בנחקר ככלי בידי החוקרים. לפיכך, עצם מהותה של חקירת צורך מהווה פגיעה בכבוד האדם", כתבה.

במהלך עדותם בבית-המשפט תיארו הנאשמים את הכאבים העזים שחשו כתוצאה מהפעלת האמצעים המיוחדים כלפיהם, ובייחוד בשל שניים מהאמצעים שפורטו. הנאשמים תיארו אף את הקללות וההשפלות שהטיחו בהם החוקרים במהלך החקירה.

השופטת מציינת כי בעדותו בבית-המשפט אישר מיגל, ראש צוות החוקרים, אשר נכח בשלושת חקירות הצורך של הקטין, כי "האמצעים שהופעלו "כואבים ואולי אפילו כואבים מאוד", זאת לאחר שאף ניסה אותם על עצמו בעבר".

עוד בנושא:

• עשרות רבנים בעצומה "עצרו המשפט - הקימו ועדת חקירה"
• הרב זיני: "איך איש לא יצא להגנת קרבנות העינויים?"
• ח"כ גליק: "למה השב"כ מנסה להסתיר את האמת??"
• "נחשפתי לחומרים מחרידים על העינויים"
• עו"ד אמיר על פרשת דומא: "המשפט מתנהל במחתרת"
• הרב דרוקמן על העינויים: "מי נותן גיבוי לאכזריות כזו?!" - צפו
• חובה עלינו לפנות לרבנים תומכי השב"כ, בדרישה: "תתנצלו! לפני פסק הדין, תתנצלו!"

|פוליגרף במקום עינויים

העינויים של הקטין החלו תוך כדי רצף חקירתי של כ-72 שעות, החל משבת שלמה במהלכה על פי הכרעת הדין נחקר הקטין לאורך כל היום עם הפסקות קצרות בלבד.

במוצאי השבת החלה "חקירת הצורך" הראשונה והפעלת העינויים. החקירה הסתיימה בשעה 2:45, וכעבור שלוש שעות בלבד, בשעה 5:50 יצא הקטין לדיון בבית המשפט, וגם בנסיעה הלוך וגם בחזור נחקר ברצף בידי חוקרים שישבו עמו ברכב, וכך גם ביממה שלאחר מכן, מלבד מספר שעות בודדות של מנוחה בתא, התנהלו החקירות בצורה רצופה.

"אני זוכר את זה כמעט בלי שינה, אני גמור מכל החקירות. גם בנסיעות אתה לא ישן... הייתי גמור מעייפות, שבור בגוף, כאבים לא נורמליים...", העיד הקטין.

בניסיונותיו למנוע את המשך העינויים התחנן הקטין לבדיקת פוליגרף. "פוליגרף זה אומר שהם יתנו לך זמן לנוח כדי שאוכל להיות מוכן לזה, ככה הם הסבירו", העיד. "אם אני אבקש פוליגרף זה יהיה לילה בלי עינויים. התחננתי לפוליגרף והם אמרו שישקלו ובסוף הסכימו, לילה אחרי הלכתי לישון. ראשון בלילה היה עינויים ובשני בלילה נתנו לי לישון וראיתי שניצלתי מאותם עינויים".

העינויים הקשים ביותר הופעלו בחקירת הצורך השלישית, שנערכה בין השעות 2:20 בלילה ועד 8:15 בבוקר.

"במהלך החקירה אומרים החוקרים לנאשם כי עדיין לא מסר את כל האמת", כותבת השופטת בהכרעתה, ותיארה גיצד הגיע הקטין למצב בו הוא מודה בביצוע ההצתה בדומא, על אף שלבסוף לא הואשם בה.

"הנאשם בתגובה אומר לחוקרים כי מוכן להודות בכל מה שירצו. בהמשך החקירה מודה בהשתתפות בביצוע הפיגוע, ולאחר מכן בוכה ושואל האם כעת יכול לסיים חקירתו. החוקרים אומרים לו כי ברור להם שהוא משקר".

|"אני צורח כמו מפגר, בוכה כמו תינוק - הם צוחקים"

הדברים שעבר הקטין בחקירה זו נכתבו מפיו במסגרת דיון בהארכת מעצרו בזמן אמת, כאשר עוד היה מנוע מפגש, והתחנן בפני השופט ארז נוריאלי שימנע את המשך ההתעללות בו.

וכך נכתב בהכרעת הדין:

"השופט שואל את הנאשם לשלומו, הוא משיב כי שלומו רע, ומפרט:

"לא ישנתי בלילה, ואני לא הולך לישון בלילה הבא אלא אם כן הולך להשתנות משהו. חוקרים אותי באלימות על משהו שאני לא יכול לעזור להם כי אני לא יודע, הם לא מגלים אפילו ספק, הם מפרקים אותי, מעקמים לי את כל הגב, צוחקים מסתכלים עליי בזלזול, קיבינימט מה אני אמור לעשות? איך אני יכול להגן על עצמי?

מאשימים אותי במשהו, שואלים אותי שמות ומראים לי שכל משהו שחושבים שאני קשור, אבל אני לא יודע, ואני לא יכול להגיד שמות כי אני לא יודע, גם אם יהרגו אותי. אמרתי שמות, כל מה שהם קישרו לי בחיים, לא מסתיר מהם כלום...

נתנו לי אחד (הכוונה לפוליגרף- ר.ל.) נכשלתי בו כי לא סיפרתי את הכל, שמרתי חלקים, לא חשבתי שהחלקים האלה מפריעים, אני רוצה לעשות עוד אחד, לתת הכל בזמנים, לילה שלם התעללו בי לא התקדמנו בכלום, כי אני לא יכול לעזור להם, עכשיו ההתעללות רק תגבר ותגבר, אני צורח כמו מפגר, בוכה כמו תינוק, הם צוחקים רוצח רוצח, איפה יש לי מפלט, משהו. איפה הספק אולי הוא כן צודק...

זה העוול הכי גדול שמדינת ישראל עשתה לבן אדם... אני כבר לא יכול יותר (בוכה)... הם (ההורים שלו ועורך הדין- ר.ל) לא יודעים מה עושים לי שם, זה לילה שלם של התעללות. אמרתי להם תהרגו אותי ואל תעשו לי את זה, תנו לי רעל, אני מתחנן כב' השופט לא יכול יותר (החשוד בוכה)".

|ניסיון ההתאבדות – "לא הייתי מוכן יותר לחיות ככה"

בכנס המנהלים של "בשבע" שהתרחש בזמן חשיפת העינויים, התבטא שר החינוך נפתלי בנט בדברים נחרצים נגד המחאה הציבורית, שלל פגיעות מיניות וניסיון התאבדות והצהיר כי כל החקירות מפוקחות.

"בדקתי לעומק וגם שרת המשפטים", הצהיר בנט. "לא תולים אנשים מהרגליים, ואין פגיעות מיניות ולא היה ניסיון התאבדות. הכל מפוקח ומבוקר ברמה הדוקה ביותר. עכשיו אני שואל אתם מעדיפים להאמין איתמר בן גביר או לאיילת שקד שרת המשפטים של מדינת ישראל?", הטיח במנהלים וברבנים. "מה קורה פה?".

ובכן, לאחר שראש אגף החקירות בשב"כ הפריך בעדותו את טענת בנט כי הפעלת האלימות היתה בפיקוח, שכן העיד שהיועמ"ש עודכן עליה רק בדיעבד, נסקור כאן את ניסיון ההתאבדות ונושא ההטרדות המיניות, שרק חלקן מופיע בהכרעת הדין המותרת לפרסום.

בהכרעת הדין מתואר כי לאחר שהוחזר הקטין מאחד הדיונים בית המשפט, שם התחנן בפני השופט לעצור את העינויים אך ללא הועיל, ניתן לו לשבת בתאו כ-6 שעות, ובפרק זמן זה פגע בעצמו על ידי חיתוך ורידיו.

לפי ההגנה מדובר בניסיון התאבדות, ואילו לטענת הפרקליטות מדובר ב"מניפולציה" שביצע הקטין. כך או כך, לראשונה, ובניגוד להכחשות השב"כ, אין מחלוקת על כך שקטין בן פחות מ-17 הגיע למצב בו בשל האלימות שעבר מצד חוקרי השב"כ, הוא חותך את ורידיו.

"אמרתי שאם השופט לא יכול לעזור לי ואני לא יכול לעזור לעצמי כי אין לי מה לתת להם. גם אני אודה במה שהם רוצים, הם רוצים פרטים", סיפר הקטין בעדותו שהותרה לפרסום.

"קיפלתי נייר כסף שהיה במנות של בד"צ, השחזתי כמו סכין וניסיתי לחתוך את עצמי, אף אחד לא מעניין אותו ולא מסתכל לכיוון שלי, לא הייתי מוכן לחיות ככה. ניסיתי כמה פעמים כל פעם חתכתי אותו וכל פעם החתכים לא היו מספיקים, ראיתי שיורד דם אבל לא בכמויות. אמרתי לעצמי שרק זה חסר לי. חתכתי את עצמי, לא מתתי, ועכשיו שאני ארד לשינה אני אהיה כבול למיטה כי אסיר שעושה ניסיון אובדני בתוך כלא כבול למיטה כל היום כמעט חוץ מלשירותים. אז לא מספיק שאני כבול כל היום בחקירות אז אני אהיה כבול למיטה".

הפרקליטות טענה כי  מעשהו של הקטין בוצע "על מנת למשוך זמן בחקירה ולהפעיל לחץ על החוקרים", ולא מתוך כוונה אמיתית לשים קץ לחייו.

הקטין בחקירתו הנגדית שלל כי מדובר במניפולציה, וטען כי בשלב זה של החקירה התייאש מהחיים ועל כן ניסה להתאבד. חיזוק בזמן אמת לטענתו ניתן למצוא בדבריו לשופט המעצרים, כאשר סיפר שהתחנן לקבל רעל ושיהרגו אותו, מאחר ולא יכל לסבול יותר את העינויים.

לדברי הקטין, הוא הבין כי לאחר שלא הצליח במעשה, במידה וימשיך להצהיר על כוונותיו יקשר למיטה על ידי הסוהרים, ועל כן שלל כוונות אובדניות בשיחה עם פסיכיאטר במרכז הרפואי רמב"ם אליו פונה לאחר שהתגלו החתכים שביצע בעצמו.

השופטת נמנעת מהכרעה ברורה האם אכן מדובר בניסיון התאבדות או מניפולציה, אך קובעת כי הראיות שהובאו בפניה "מחזקות את ההשערה כי המעשה והשיח אודותיו היו בבחינת ניסיון למנוע המשכה של החקירה האלימה נגדו".

כך או כך, אין מחלוקת כי העינויים הביאו את הקטין למצב בו חתך את ורידיו.

|"התחננתי לעורך הדין שיציל אותי"

חלקים מעדותו של בן אוליאל, שתיאר את תחושתיו, הותרו גם כן לפרסום.

"אחרי החקירה של העינויים עד המפגש עם עורך הדין הכל היה עייפות. אני זוכר כל הזמן בלבול, מניעת שינה, היו לי הרבה סיוטים, הייתי חולם שהשב"כ בצורה של חיות טורפות, נושכים אותי... זה היה מן הישרדות...", תיאר בבית המשפט.

"חשבתי שהם יעזבו אותי, נתתי להם הודאה, אבל כל הזמן הם דרשו שאשתף איתם עוד פעולה ועוד פעולה ואני השתדלתי כמה שפחות וכל פעם שכנעו אותי על ידי איומים שחבל, שאני מבין רק בדרכים קשות, כל פעם הם הראו לי שהחקירה לא תיגמר בטוב או ברע וכמובן שהרע זה לחזור לעינויים. זה בעצם ההישרדות... אם הייתי חוזר בי מהגרסה הייתי חוזר לעינויים, כי כל העינויים היו בשביל הגרסה שלי... לא ראיתי אפשרות שאני יכול לבוא ולומר שבעצם כל מה שאמרתי להם זה שקר ושהם יקבלו את זה בשתיקה בלי להחזיר אותי לעינויים...".

הקטין תיאר כי גם כשפגש בעורך הדין מארגון חוננו שהגיע לבקרו לאחר 21 יום באיסור מפגש, לא האמין תחילה כי העינויים הסתיימו.

"התחלתי להתחנן אליו שיציל אותי ויעשה משהו והוא אמר לי שזה יפסק, גם ששמעתי את זה ממנו עדיין לא ממש האמנתי", העיד.

אגב, מהכרעת הדין עולה כי לא רק בחקירות הצורך הופעלה אלימות כלפי הנחקרים. כך מתאר הקטין כיצד אחד החוקרים היכה אותו בברכיה עד שנשימתו נעתקה למספר שניות, וזאת במסגרת חקירת שב"כ "רגילה".

בתלונה למבת"ן שצוטטה בפסק הדין אומר הקטין: "עצמתי עיניים במהלך החקירה עם החוקר אסף, היינו רק שנינו בחדר, הוא הקליד או משהו כזה, ואז הוא קם מכסאו, התקרב אליי, תפס לי את הראש ואת הכתפיים באמצעות ידיו ונתן לי ברכית לתוך החזה. הנשימה שלי נעצרה למספר שניות... מעבר לזה, הוא במהלך אותה חקירה הביא לי אגרופים לתוך הרגל, לברך, וגם בעיטות שכאבו לי לתוך השוק/ירך כדי שלא אשב על הכיסא רגל על רגל. הבעיטות לא היו חזקות כמו הברכית אבל גם כאבו לי".

|הטרדות מיניות והחדרת סיוטים

מלבד העינויים הפיזיים, הרי שמהכרעת הדין עולה באופן ברור כי בוצעו עינויים נפשיים חריגים שכללו השפלות, חקירות ממושכות בשבת, השמעת שירת נשים, השפלת בני משפחה קרובים בצורה בוטה ועוד.

שר החינוך בנט הצהיר כי לא היו הטרדות מיניות, אולם בהכרעת הדין עולה כי חוקרי השב"כ הודו בהשפלת העצורים באופן חריג לחקירות רגילות, אם כי לא הותרו לפרסום עדויותיהם המלאות, ולכן לא ברור האם אישרו אחד לאחד את עדויות הנחקרים, המתארים מצדם את ההטרדות מיניות בוטות.

בעדות נוספת תיאר הקטין: "... בחקירות יש עוד הרבה ענין של העלבות, קללות, גסויות, בכל המובנים, בכל הנושאים, ברמות הכי גבוהות שאפשר מצד החוקרים. ממש תיאורים מגעילים גם של דברים גסים, הם דיברו על חוויות ופנטזיות ודברים במילים ולדעתי זה נעשה במכוון בגלל שאני בן אדם דתי".

הקטין תיאר כי החוקר רוני השפיל ותיאר בפניו בצורות גסות את קרובי משפחתו (בכדי למנוע פגיעה בצנעת הפרט לא נפרט בכתבה את התיאורים), וכן  תיאר לו בפירוט רב כיצד קרובי משפחתו נשרפים ח"ו תוך כדי צרחות.

"הוא ניסה והצליח בסופו של דבר לגרום לי לסיוטים ולפגוע בי, למעוך אותי כמה שהוא יכול", תיאר הקטין. "כל האמרות האלה וכל הדברים האלה זה מוסיף עוד נפח לכל הלחץ וזה גם בא אחרי זה בלילה, זה מגיע במחשבות, לא נותן להירדם, אני קם באמצע הלילה ועוד סבל ועוד סבל..".

בנוסף נעצרו ונחקרו כמה מקרובי משפחתו של הקטין, כאשר חוקרי השב"כ מנצלים זאת כדי לשבור את רוחו.

"היו דיבורים על בני משפחה שלי, הרבה, אם זה אחותך עצורה, לגבי אחי שעצור, אמי עצורה, דודה שלי עצורה, יגישו כתבי אישום, לא רק אני אסבול מזה, שאני גרמתי לכל המשפחה שלי, הרבה דיבור על מה יהיה למשפחה", תיאר הקטין.

|שימוש בנשים כדי "להוציא את הנאשם מאזור הנוחות שלו"

בנוסף, ביצעו חוקרי השב"כ מספר פעולות נוספות שנועדו לפגוע באמונתם של העצורים, במיוחד בנושא הצניעות.

כך הודו בשב"כ כי בוצעה בכוונה חקירה בידי חוקרת, כאשר לטענת אחד הנחקרים החוקרת גם נגעה בו.

בנוסף הושמעו לנחקרים שירים בוטים של זמרות, וחלק מהחקירות נערכו "במקומות שונים שאינם תחנות משטרה מוכרזות", כאשר פירוט הדברים החמורים עדיין אסור בפרסום.

חלק מחוקרי השב"כ טענו מצדם כי לא ידעו ששירת נשים מפריעה לבן אוליאל, אולם השופטת כותבת בהחלטה בנוגע לנושאים אלו כי חלק מהחוקרים ענו "תשובות מיתממות", כלשונה.

לטענות המפורטות של הקטין על הטרדות והשפלות מילוליות, וכן לטענות בדבר השימוש המכוון בחוקרת ובחקירה ב"מקומות שאינם תחנות משטרה מוכרזות", ניתן למצוא אישור בעדות ראש צוות החקירה המכונה "מיגל".

השופטת כותבת כי ראש צוות החוקרים מיגל "אישר כי נאמרות במהלך חקירת הצורך אמירות משפילות, שלא נאמרות בחקירה רגילה", זאת ביחס לטענות על הטרדות מיניות מילוליות, ותיאורי זוועה הגורמים לסיוטים.

בהמשך מפרטת השופטת כי "מיגל, האחראי על החקירה, לא היסס להודות, בהגינות וביושרה, בבחירה מכוונת בחלק מהאמצעים והסבירם.  מיגל אישר כי חקירתו של הנאשם במתקנים שונים וכן חקירתו על-ידי אישה נעשו בין היתר על-מנת "להוציא את הנאשם מאזור הנוחות שלו" ובכך לגרום לו לשתף פעולה". לצד זאת טען ראש צוות החקירה כי "לא הייתה כוונה לבזות את אמונתו".

|פוסט טראומה ופגיעה נפשית

העינויים הפיזיים והנפשיים נתנו את אותותיהם, והשופטת קובעת בצורה נחרצת כי האמצעים האלימים שהופעלו נגד הנחקרים הביאו לפגיעה נפשית, לכל הפחות בקטין, אשר אובחן כסובל מפוסט טראומה כתוצאה ממה שעבר.

הקטין תיאר כי החל מהתקופה שלאחר תום החקירה ועד היום הוא סובל מסיוטים ופחדים. לאחר שעבר בדיקה פסיכיאטרית במסגרת שב"ס, אובחן כסובל מפוסט טראומה והוחלט ליתן לו טיפול תרופתי.

השופטת קובעת בנוגע לקטין כי "החקירה האינטנסיבית שנערכה לנאשם בתקופה זו, השפיעה על מצבו הנפשי, הוא נשלח כיומיים לאחר חקירת הצורך האחרונה לבדיקה פסיכיאטרית, עקב הדרדרות מסוימת במצבו הנפשי. לאחר הבדיקה החל לקבל טיפול תרופתי".

בן אוליאל תיאר בעדותו כי בימים שלאחר חקירת הצורך הראשונה חש "בלבול רב, סבל מסיוטים ומחוסר שינה ותיאר את חקירות הצורך כ"סיוט שעדיין לא עוזב אותי".

"האמצעים המיוחדים שהופעלו פגעו פגיעה חמורה בזכות היסוד של הנאשמים לשמירה על שלמות הגוף והנפש", קבעה השופטת.

"כמו כן נפגע כבודם של הנאשמים, הן בשל עצם ההתייחסות אליהם ככלי להשגת מידע, והן בשל אמירות משפילות כלפיהם במהלך החקירה".

השופטת קובעת כי הפעלת האמצעים בחקירות הצורך "פגעו בפועל באוטונומיית הרצון של הנאשמים ובחופש הבחירה שלהם בין הימנעות ממסירת ההודיה לבין מסירתה".

|עינויים לפי החוק הבינלאומי?

אחד התירוצים של פוליטיקאים וכן הפרקליטות והשב"כ בנוגע לסוגיית העינויים, הוא בהיצמדות לטענה שהאמצעים שהופעלו לא הוגדרו עינויים. תחת זאת משתמשים במושגים המכובסים "חקירות צורך", או "אמצעים חריגים" וכד'.

עיון בהכרעת הדין מגלה כי השופטת נמנעת מהכרעה בשאלה האם האמצעים המיוחדים שהופעלו עולים כדי עינויים, כהגדרת מונח זה בדין הבינלאומי או בפסיקה הישראלית, יתכן ובכדי לא לגרום למבוכה בין לאומית למדינת ישראל באם תקבע כי אכן מדובר בעינויים והפרת האמנה הבין לאומית.

אולם לצד זאת, השופטת יותר מרומזת כי אכן מדובר בעינויים על פי ההגדרה, שכן היא מפנה לחוק שטרם עבר הליכי חקיקה, ומבקש להגדיר עינויים במילים דומות ביותר לאלו שבחרה להגדרת מה שעברו העצורים בפרשת דומא.

"די בקביעתי לעיל כי מדובר באמצעים פיסיים שונים שעצם השימוש בהם יוצר כאב פיזי ממשי וכן לחץ נפשי משמעותי, בין היתר בשל חוסר הידיעה אם אמצעים אלה ימשכו או יוסלמו", כותבת השופטת.

"למען שלמות הדיון, אפנה להצעת חוק אשר טרם הבשילה לכדי חקיקה, ואשר מציעה לקבוע כי הודאה שנגבתה בעינויים לא תהא קבילה, כאשר בהצעה זו מוגדרים עינויים כ"מעשה הגורם במכוון לכאב חמור או לסבל חמור, גופני או נפשי".

אז האם אכן היתה החקירה מפוקחת? האם היו הטרדות מיניות, ניסיון התאבדות ועינויים? אמנם חומר רב עדיין חסוי, אך ממה שכן פורסם, הציבור יכול לשפוט בעצמו.