אביו של הקטין העצור ביומן מסע

מיכאל, אביו של צ' העצור בחשד להריגתה של הערבייה עיישה א ראבי אשר הואשם במעשה לאחר שלושה שבועות בהם היה עצור במתקני השב"כ משתף את הציבור ביומן מסע שכתב.

בימים אלה מקיימת משפחתו מסע התרמה וגיוס המונים לכיסוי הוצאות המשפט. "מחשבות והרגשות בשיאה של ההתרמה הגדולה", פתח האב את מכתבו. .

"אני מסתכל סביבי ומנסה להבין את המציאות שבני בן ה- 16, אני ומשפחתי נמצאים בה.

לפני קצת יותר מחודש, יום שגרתי בעבודה, בשיא הפעילות, קיבלתי שיחת טלפון מאשתי שעצרה הכל והפכה את עולמנו. צבי נריה נעצר ע"י השב"כ.

פחד משתק אחז בי. הלב החסיר פעימה.  זה היה בדיוק ימים ספורים לאחר חשיפת התקשורת על ההתעללויות שעבר נער אחר ופסילת ההודאה שלו על ידי בית משפט. 

המחשבות מתחילות לרוץ  שוצפות וגועשות.  היכן הבן שלי? מה רוצים ממנו? מה עושים לו? מה הוא עובר? איך הוא מרגיש?

חרדה ואימה מהמקום הפשוט של הורה שרוצה לשמור על הילד שלו. אנחנו בסרט רע. 

ככל שעוברות  השעות מתבהרים הפרטים: איך נלקח מהכיתה מול כל הכיתה המפוחדת. כיצד לא נתנו לו לקחת דבר איתו. איך עוד שניים מהכיתה נעצרו במקומות אחרים. מועקה על הנשימה. לחץ.  

 למחרת, זימון להארכת מעצר מול שופט.

בבית משפט שומעים לראשונה את ההאשמות ההזויות. את הסיפור הכללי כבר הכרנו, כיוון שבמשך חודשיים הישיבה שלו נרדפה סביב העלילה כאילו מישהו מהם זרק את האבן, אבל היינו רגועים: הרי היא  נזרקה בזמן שהילדים היו יחד בליל שבת בישיבה. האמנו שזה ברור, האמנו שזה בדיקות לסילוק חשדות בלבד. הרי זו מדינה מסודרת פה.
והנה פתאום שלשה נערים עצורים. כותרות על טרור יהודי. 

שבוע שלם הוא לבד. לבד. בלי זכות לפגוש אפילו עו"ד. בלי שנוכל לראות אותו בדיונים. בנתיים נעצרים עוד שני נערים, והלב נשבר.
אחרי מאבק משפטי ותקשורתי הוא זוכה למפגש אלמנטרי עם עו"ד.  המאבק נמשך. ברוך השם ארבעת חבריו שוחררו.
אבל אז בא הפצצה: הבן שלנו- נשאר. שוב לבד. 

טוענים שיש ראיה מעבדתית נגדו. מהדלפות של השב"כ לתקשורת אנחנו לומדים פרטים. מכריזים על הכוונה  להגיש  נגדו כתב אישום. זה  נדחה עוד ועוד כי היה ברור שהם עצמם חוששים ומתלבטים.שוב מקוים שזה רק חלום רע. 

אבל אנו עומדים מול העובדה הנוראה:

הבן שלנו מואשם בהריגה. מואשם בזריקת אבן בזמן שהיה עם חבריו בישיבה. מואשם במעשה אכזרי ומזעזע שרחוק לגמרי מאופיו, מאמונתו, מכל מה שחינכנו אותו.
אנו יודעים בוודאות שהוא לא עשה זאת. שהוא חף מפשע. הוא פשוט לא היה שם. 

אולם יש גורמים במערכת שמוטיבציית היתר שלהם למצוא אשמים מעמידה את בננו בסכנה מוחשית.

הכוחות שעומדים מולנו גדולים ונחושים.

ועוד עננה מאפילה על הלב: מאבק המשפטי יהיה ארוך ויעלה כסף רב. זה טבעם של מאבקים כאלה. איך מתארגנים לכך? 

מה לא יעשו הורים ומשפחה עבור הילד שלהם. אבל מהיכן??

יחד עם החששות, המאבק להצלת בננו מוציא מאיתנו כוחות אדירים. כוחות  שלא ידענו שישנם בנו.  אנו כנראה רק בתחילת דרך ארוכה, וצריך לאזור כח ולקום ולהתמודד. 
אבל מול כל זה בא הגילוי. אנחנו לא לבד. והלב שוב מחסיר פעימה, והפעם פעימה של פליאה ותודה. 

עשרות אלפי אנשים, מקרוב ומרחוק,  מאמינים בנו, מאמינים בבננו. בחפותו. בצדקתו. שולחים לנו הודעות חיזוק, מציפים בעוגות, משחקים לאחים הקטנים, ביקורים, חיבוקים...
משפחה שנוסעת מהצפון לדרום נכנסת במיוחד ומביאה חבילות ומכתבי חיזוק מכל דיירי הרחוב. אנשים מחכים לנו בכניסה לבית ומביאים מכתב שכתבו, ואלבום כיתתי מהגן של הילדים. 

מקבלים על עצמם תפילות והתחזקות למענו ולהצלחתו. נכנסים לכל הצדיקים ונוסעים לכל מקום של תפילה לקרוע שערי שמים בתפילה להצלתו.

תמיכה וחיזוק עצומים מגדולי הדור שלנו, שמאמינים בנו, תומכים וקוראים לציבור לתמוך.

קהילות שלמות, מארצות הברית ומכל העולם,  שמתפללות איתנו וחרדות לצבי נריה. 

אנחנו לא לבד. זה נותן לנו המון חיזוק וכח אנשים משדרים לנו:  המאבק הוא  של כולנו, יחד.
על האמת, על הצדק, על השפיות פה במדינה. שלא לאבד את הצפון. לא לעשות עוול לחף מפשע. 

חברים טובים מחליטים ללכת על קמפיין גיוס המונים. ללכת על ההגנה המשפטית הטובה ביותר שיש. להביא את המומחים הגדולים ביותר.
יצאנו לדרך, וכאן כבר נדהמנו באמת.  אתמול והיום,  התמיכה וההשתתפות מקבלות גם ביטוי של תרומות כספיות מדהימות. למעלה מחצי הסכום העצום גוייס בתוך יומיים. דבר שאין לו תקדים.  
נכון, החברים טורחים להזכיר לנו שעוד חצי חסר. צריך להשיג  עוד מאות אלפי שח. אבל אצלנו, הרגשות  גואים. 
אין לנו איך להביע את תודתנו והתרגשותנו אליכם.
המשיכו לתמוך, אנו קרובים ליעד. אתם נותנים לנו את הכלים שאיתם בעזרת ה' נציל את צבי נריה.
תודה, עם ישראל, על האהבה הגדולה. תודה על התחושה שאנחנו לא לבד. איזה עם  קדוש. איזו זכות להיות חלק מעם כזה. תודה.