בליל שבת פרשת בשלח, טו' בשבט התשס"ג, נפל על משמרתו בפאתי חברון, הקדוש נתנאל (נתי) עוזרי הי"ד. חבר. מורה דרך ותלמיד חכם אמיתי. יהודי שהתורה הייתה כל חייו, ויותר מזה- חייו היו התורה.
"עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי". נתי מסר את נפשו, פשוטו כמשמעו, על הארץ, והארץ אף היא סירבה להיפרד ממנו. מיטתו הטלטלה כמעט יום תמים, כעל פני ים סוער, על גבי סלעי ארץ יהודה, על פני שדות בוציים, מוקפת המוני מלווים רטובים מגשם ומבכי, הלוך ונסוע, עד שובו של נתי אל עפר הארץ שבה דבק ועליה נתן את נפשו. המוני אבלים, ובתוכם נעריו-תלמידיו. צעירים שדבקו בו באהבה. שינקו ממנו את תורתו, תורת הפשט הארץ-ישראלית, ששורשה- בתנ"ך, ליבה- בתנאים ובאמוראים על כל מקורותיהם (ובמיוחד- התלמוד הירושלמי שהערותיו של נתי מילאו בו כמעט כל דף ודף), ותכליתה- בהלכה למעשה: במשנתו הנקייה, המסולתת, של רבנו הרמב"ם. כדרכו של הרמב"ם הייתה גם משנתו של נתי משנת חיים. משנה עקשנית, שלא הבטיחה הרים וגבעות למאמיניה ולא ידעה קיצורי דרך מה הם; תורת חיים המכוונת אל קרקע המעשה. יונקת מלשד הארץ הזאת. לכאורה, אין לה עסק עם בנסתרות, אך אין גבוהה ואין נוסקת לשמי-שמים למעלה ממנה.
מעולם לא שמענו את נתי עוסק, לפחות לא כלפי חוץ, בנפש, בקשייה ובלבטיה. והתמודדויותיו הלא היו קשות מנשוא: לבדו עם משפחתו על הגבעה. בבית בנוי מאבני השדה ולצידו בור מים, ללא חשמל, ללא מים זורמים. נתון באיומם של פינויים ושל מעצרים תכופים. איש לא שמע ממנו מילה וחצי מילה על "יאוש", "עצבות" או "מרירות" על שלל מילותיהן הנרדפות. כולו נתון בתודעת שליחות כללית-ציבורית של חזרת העם אחרי שנות הגלות המרות אל אדמת הארץ, אל תורת הפשט ואל השיבה אל תודעת היותנו עבדי המלך ה' (ומעולם לא נקט בלשון "אבא" כלפי הבורא יתברך, כנהוג במחוזותינו).
בשלושת החודשים האחרונים לחייו ישב נתי במעצר בבית המעצר הירושלמי במגרש הרוסים, בעוון השתתפות בהלווייתו של הקדוש אלעזר שמאי ליבוביץ הי"ד. המשטרה דרשה- וגם קיבלה- מעצר עד תום ההליכים. תנאי המעצר היו קשים, שעה יציאה לחצר ורבע שעה טלפון ביממה. אך נתי לא שת ליבו אל המולת הצעקות מן האגפים ואל הכרזות הרמקולים המחרישים את האוזניים. לא חש אליהם ולא אל המונם, כי אם ניצל כל רגע מזמנו ללימוד בחדר בית הכנסת הקטן בבית המעצר. כפוף על הסטנדר, למרגלותיו ארגז ובו כל כרכי משנה תורה לרמב"ם (עם פירוש מורו ורבו הרב יוסף קאפח זצ"ל). גומע כרך אחר כרך ומסכם בכתב ידו הנקי והמסודר. כשלא השיג דפים סיכם על מה שבא ליד- כולל על אריזות ודפי כריכה שתלש מספרים בלויים וישנים שהתגלגלו בתאי המעצר.
כך פגשתי אותו, באחד מימי חורף תשס"ג, בנסיעתי כעצור מן המאסר ברמלה למגרש הרוסים, למפגש ארוך ומופלא שהתברר כעבור כמה שבועות כי הוא מפגשינו האחרון. כל היום שקד על משנתו, עטור בתפילין של ראש וכרוך בתפילין של יד (ועל ידו- חמש או שש כריכות. לשאלתי: מדוע לא שבע, כמנהג המקובל? השיב: לא נאמר כך ברמב"ם). לפניו פתוח רמב"ם והוא יושב ומסכם. כותב בצפיפות על פיסת נייר שהזדמנה לו; לא חידושים, פלפולים או וורטים, כי אם יסודות: הלכות בניין בית הבחירה ודיני הקרבנות על פרטיהם ופרטי פרטיהם ותרי"ג מצוות התלויות בהם. יושב במעבה המעצר, מעבר לחומות, לסורגים ולגדרות, וליבו במקום אשר יבחר ה' (וכמה היה מתרעם על הכינוי "מקומות קדושים" לכל מיני מקומות בארץ, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר- בחוץ לארץ. תמיד היה מרגלא בפומיה, שאין לנו "מקומות קדושים" כי אם מקום קדוש אחד- "המקום אשר יבחר").
נתי, שחייו ומותו היו קודש. מי ייתן לנו תמורתו.
מצורף כאן צילום פיסת נייר, מלאה בסיכומיו של נתי הי"ד בדיני הקרבנות מבית המעצר במגרש הרוסים.
איזה קודש, ה' יקום דמו. שנזכה לבנות 1 י"ג שבט תשע"ט 22:47 יהודי