מי כאן האחראי? • הפקרות בנגב

עשרות אלפי מבנים לא חוקיים בשטחי הנגב, אלפים נוספים נבנים בשנה וכניעת המדינה לחיבורי המים. היקף התופעה באמת מדאיג, אך מי הם האחראים מטעם מדינת ישראל לעצור אותה? מה הם עשו בשביל לפתור את הבעיה ומדוע הם לא הצליחו?

בנגב כמו בכל מדינת ישראל, אחראי משרד הפנים על רישומי תב"ע (תכנון בניית עיר), מתן היתרי בניה ואכיפה במקרה והאזרח לא מתנהל על פי החוק. משרד הפנים מתנהל על פי חוק התכנון והבניה. במקרה הנורמאלי, מחויב אזרח הרוצה לבנות בית להשיג רישום תב"ע. לאחר שיש לו רישום כזה מתחיל האזרח בתהליך של קבלת היתר בניה, ולאחר שהאחרון מתקבל רשאי האזרח לבנות בגבולות ההיתר שניתן. במקרה ואין תב"ע מוסדרת, לדוגמא באם המגרש בו הוא חפץ לבנות יושב על כביש, או שישנה תב"ע אך אין היתר בניה – אחראי משרד הפנים לאכוף את החוק בשטח ולהביא להרס המבנה או לפתיחת הליך פלילי המלווה בקנסות וכתבי אישום.

המקרים האחרונים שווים למצב הבנייה הבדואית בפזורה או במקומות המיועדים למגורים בהם אין היתרי בניה ברחבי הנגב.

גוף נוסף שמעורב בבניה בנגב כמו בכל הארץ, הוא רשות מקרקעי ישראל. רשות מקרקעי ישראל, העובדת על פי חוק המקרקעין, היא גוף שאחראי על ניהול אדמות המדינה ושמירתן מפני פולשים. כחלק מחוק המקרקעין ישנה אפשרות לאכוף את החוק כנגד הפולשים.גוף משני שקיים בשטח ואחראי על הבניה הוא המועצות המקומיות באותו אזור.

נחזור לבניה בנגב. קיימות מספר בעיות שמונעות את עבודתם התקינה של משרדי הממשלה האלו. באופן תאורתי, אכיפת בניה בלתי חוקית הקיימת בשטחי השיפוט של המועצות המקומיות מוטלת על המועצה המקומית לה יש תקציב להצבת פקחים ולאכיפה, ממש כמו במשרד הפנים. כאן נתקלנו בבעיה. במועצות המקומיות יושבים בדואים, והם אינם חפצים לאכוף את חוקי הבניה על אחיהם. על פי חוק במצב כזה חוזרת האחריות שוב למשרד הפנים. "משרד הפנים לא נכנס למקומות האלו ויוצא שטח הפקר שאף אחד לא מטפל בו" מסביר עמיחי יוגב, רכז דרום בתנועת 'רגבים'.

| ניסיון ההסדרה שסיבך את המדינה

בעיה נוספת היא ניסיון הסדרה שיזמה המדינה לפני 45 שנה, ועד היום השאיר הרבה 'חורים פתוחים' בעניין הבניה בנגב. בשנת ה'תשכ"ט נפתח תהליך הנקרא בשם "תביעות בעלות" והוא נמשך עד לשנת ה'תשל"ט אז הסתיים ונחתם. התהליך החל לאחר קריאות מצד הבדואים שבהם נטען כי הקרקעות עליהן הם יושבים שלא על פי חוק, שייכות להם. המדינה פתחה בהליך לפיו כל בדואי שטוען בעלות לקרקע, יגיע לפקיד ההסדר במשרד המשפטים בבאר שבע, יצהיר וישרטט יחד עם הפקיד את גבולות הקרקע עליה הוא תובע בעלות, הפקיד ירשום 'תזכיר תביעה' איתו רשאי הבדואי לגשת לבית המשפט ולתבוע את המדינה על הקרקע.

"אצל הבדואי שלא מבין מה זה בדיוק תזכיר תביעה, התחזקה התחושה שהמדינה מכירה בו, וזאת הייתה הטעות של המדינה שהתחילה את תהליך תביעות הבעלות" אומר עמיחי יוגב רכז רגבים באזור הדרום.

נדגיש - אין ברישום של תזכיר התביעה הוכחה או ראיה לבעלותו של הבדואי על הקרקע. באמצעות התזכיר יכול הבדואי לגשת לבית המשפט, שם ישמע השופט את טענותיו וטענות נציג המדינה ויכריע למי שייכת הקרקע, על פי חוקי המדינה.

כשמונה מאות אלף דונמים נתבעו בדרך זו על ידי 3,200 בדואים. "בהתחלה הגיעו עשרות בדואים לבית משפט ולא הבינו שהם צריכים להביא ראיות שהקרקע שלהם. נציגי המדינה נצחו אותם בדיונים והקרקעות נרשמו על שם המדינה והם הפסיקו לבוא".

המדינה, על אף שיכלה להגיש תביעות בעלות נגדיות עם תחילת התהליך, עשתה זאת לראשונה רק בשנת ה'תשס"ג, לפני כ-11 שנים, בהוראת ראש הממשלה אריאל שרון. בכך הצליחה המדינה ל'הציל' כ-50,000 דונמים בלבד. כמאה וחמישים אלף דונמים נמסרו לבדואים בהסכמים שונים. כ-650,000 דונמים מוגדרים כיום כ'אדמות סכסוך' - להם אין בעלים. המדינה לא תבעה והבדואים לא הוכיחו את בעלותם על הקרקע והאדמות האלו נפלו 'בין הכיסאות'.

יש לציין כי במהלך השנים הוקמו מספר וועדות שניסו לדאוג להסדרה של שטחים. הם הציעו כל מיני הצעות והסכמים לבדואים לפיהם המדינה תקבל את רוב האדמות והבדואים יקבלו, לפנים משורת הדין, אחוז מסוים של קרקעות אך אף אחד מה לא יצא לפועל. הבדואים לא הסכימו לשום הסדר.

תגובותם של משרד הפנים ורשות מקרקעי ישראל יובאו בכתבות הבאות בסדרה.