כך תופרים תיק במדינת ישראל

שלושה שבועות במעצר, שלוש שנים במעצר בית והרחקה ממושכת מיהודה ושומרון והעיר העתיקה בירושלים, זהו העונש שגזרה הפרקליטות על צעיר כבן 20. חברו נידון לעונש דומה, רק שזה שהה במעצר זמן קצר יותר. נשמע לכם משפט מוזר? אתם צודקים. בתי המשפט אמורים לגזור דין.

אולם במקרה הזה, כתב האישום החמור וניפוח תופעת "תג מחיר", הספיקו להטלת תנאים מגבילים חמורים, על אף שבסופו של תהליך התברר כי השניים צחים כשלג וחפים מכל פשע.

היום (רביעי) זיכה בית המשפט המחוזי בירושלים את שני הצעירים שהואשמו בניקוב צמיגיהם של 34 כלי רכב באבו גוש לפני 4 שנים. סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים יורם נועם, יחד עם השופטים רבקה פרידמן-פלדמן ומשה בר-עם, פירקו, באיחור של שלוש שנים ובנשיפה קלה, את מגדל הקלפים שניסתה לבנות הפרקליטות.

עיון בהכרעת הדין מלמד על כך שהפרקליטות, השב"כ והמשטרה, ירו חץ על החשודים, ולאחר מכן ניסו לצייר מטרה.

ההד התקשורתי שהיה לאירוע באבו גוש הספיק כדי להרתיע את השופט רם וינוגרד שדן בבקשת המעצר של הפרקליטות עד לתום ההליכים נגד השניים והוא הטיל עליהם מגבלות חמורות למרות שמלכתחילה היה ברור שהתיק יסתיים בזיכוי, כך התבטא אותו שופט בעצמו וניסה להמליץ לפרליקטות לחזור בה מכתב האישום.

גם בחירת הפרקליטות להגיש את כתב האישום לבית המשפט המחוזי ולא לשלום, בהרכב של שלושה שופטים האמורים לדון בתיקי פשיעה חמורים נראת תמוהה, והדבר זכה להערה ביקורתית של השופט בהכרעת הדין, ועוד בתחילת ההליכים מהשופט וינוגרד.

גם הראיות הנסיבתיות הקלושות הופרכו

התיק כולו התבסס על ארבעה דברים. סרטון מצלמת אבטחה בו טענה המשטרה כי השניים נראים בערב האירוע בתחנה המרכזית בירושלים, עדות של נהג אוטובוס אגד ונוסעת על כך שמספר נערים עלו באותו לילה בתחנה המרכזית בירושלים וירדו באזור קרית ענבים הסמוכה לאבו גוש, אטלס שנטען שנתפס שנה לאחר האירוע בחדרו של אחד הנאשמים ובו מפה של אבו גוש בה מסומן מקום האירוע, וכן טענת המשטרה לפיה נאשם אחר לא דיבר בטלפון ביומיים שלאחר האירוע.

גם אם כלל הדברים הללו היו מוכחים, הרי שעדיין מדובר בראיות נסיבתיות קלושות למדי, אשר לא נראה שניתן היה להוכיח מהם כי השניים הללו הם אלו שביצעו את האירוע באבו גוש, ודאי לא מעל כל ספק סביר כנדרש במשפט פלילי. אלא שהתברר כי גם ראיות קלושות אלו הופרכו אחת לאחת.

בנוגע לסרטון בתחנה המרכזית בו נראים פנים של צעיר אחד בלבד, קבע השופט כי מדובר בסרטון מטושטש וכי לא ניתן להוכיח שמדובר בנער. יתרה מזאת, קבע השופט, הסרטון לא מצולם ברציף האוטובוסים אלא בסמוך אליו, סמוך גם לבית הכנסת של התחנה ולשירותים. מאותו רציף יוצאים גם אוטובוסים לבית הוריו של אחד הנאשמים בבית שמש.

הפרקליטות הסתמכה גם על עדות של נוסעת באוטובוס לאזור שטענה כי הבחינה בארבעה נערי גבעות שעלו לאוטובוס וירדו סמוך למושב בית נקופה, דבר שהעלה את חשדה ולאחר ששמעה על האירוע באבו גוש היא פנתה למשטרה ודיווחה על כך.

רק לאחר שלושה חודשים חזרו אליה מהמשטרה ושמונה חודשים מיום האירוע, היא הוזמנה למסדר זיהוי בו נערכו שלושה סבבים של שמונה תמונות. מתוכם הצביעה העדה על שתי תמונות, אחת מהן של אחד הנאשמים. היא הדגישה כי היא אינה בטוחה שמדובר בהם ועל הנאשם אמרה כי הוא דומה למי שראתה באוטובוס אך במחשבה נוספת זקנו ופיאותיו ארוכות יותר. "אולי זו בכלל טעות", היא הוסיפה מיד. השופט נועם קבע כי "מדובר בזיהוי דל משקל, אם בכלל, שלא ניתן לבסס עליו כל ממצא".

נהג האוטובוס עצמו טען תחילה כי מדובר בשלושה נערים שעלו לאוטובוס ובהמשך שינה את גרסתו וטען כי היו ארבעה צעירים. במסדרי זיהוי זיהה בכלל ארבעה אנשים אחרים שאינם הנאשמים, ובבית המשפט הדגיש שוב ושוב כי הוא זוכר בוודאות שהנאשמים הם לא אלו שהיו על אוטובוס באותו הערב. למרות העדויות על חשודים אחרים, המשטרה כלל לא חקרה אותם ולא בדקה את הפעילות הסלולארית שלהם.

בנוסף טענה המשטרה כי שנה לאחר האירוע, בחיפוש בחדרו של אחד הנאשמים בישיבה ביצהר נתפס אטלס ובו דף תלוש של מפת אבו גוש כשהרחוב בו אירע האירוע מסומן בעיגול. הנאשמים הכחישו כל קשר לאטלס. במהלך המשפט התברר כי החיפוש בחדר, בו התגוררו גם נערים נוספים, נעשה ללא צו בית משפט, וכי האטלס לא סומן ונתפס כנדרש. לא הוצג לבית המשפט הליך 'שרשרת מוצגים' מסודר או המעטפה בה טענו השוטרים כי אכסנו את האטלס. למרות טענת הפרקליטות כי החיפוש הוסרט הסרטון לא הגיע משום מה לבית המשפט.

יניב פיאמנטה, הקצין הממונה על החקירה מטעם מחלק פשיעה לאומנית בימ"ר ירושלים העיד בבית המשפט כי שם לב לדף התלוש באטלס רק 11 ימים לאחר החיפוש. פיאמנטה העיד כי אינו יודע היכן אוחסן האטלס בין יום החיפוש למועד זיהוי המפה החסרה וכיצד סומן בידי השוטרים.

עד הגנה שלמד עם הנאשם העיד כי השוטרים מנעו ממנו להיות עד לחיפוש שאירע בחדרו, לקחו לו את מכשיר הפלאפון וסגרו אותו בחדר צדדי עד לסיום החיפוש, וסירבו להראות לו צו. הנאשם עצמו העיד כי מדובר בחדר שנכנס אליו שבועיים בלבד קודם לכן ובארון המדובר היו חפצים של תלמידים רבים וכי לא מדובר בארון שלו.

השופט קבע כי לא הוכח שהאטלס קשור לנאשם, וכי גם אם היה מוכח הרי שאין בכך בכדי לבסס לכדי ראיות למעורבותו באירוע. אל הטענה על כך שחוסר זמינות לטלפון מוכיחה מעורבות באירוע השופט כמעט ולא התייחס וביטל אותה בהינף יד לאחר שהתברר כי המשטרה לא בדקה את הפעולות הסלולאריות של חשודים אחרים בפרשה.

"הראיות הנסיבתנות דלות משקל"

בסופו של יום השופט זיכה את השניים תוך שהוא קובע כי כלל הראיות הנסיבתיות "דלות המשקל", כלשונו, יכלו לכל היותר לבסס חשד כנגד השניים אך לא יותר מכך. שלוש שנים אחרי, שני הנאשמים יצאו לחופשי מתנאי ההגבלה, אולם הקלות הבלתי נתפסת בה יכולות רשויות החוק למרר לאזרחים את החיים במשך שנים ללא כל ראיה של ממש, צריכה להדיר שינה.

עו"ד איציק בם שייצג את אחד הנאשמים מסר לקול היהודי: "הוגש פה תיק נגד אנשים שלא ביצעו את העבירה. זוהי מפלה ניצחת למחלקה היהודית בשב"כ, ימ"ר פשיעה לאומנית ולפרקליטות. בית המשפט המחוזי לא השאיר אבן על אבן מהמבנה שניסו שלושת הגופים הללו לבנות. מבין השורות ניכרת ביקורתו של בית המשפט על רמת ניהול החקירה והגשת כתב האישום לבית המשפט המחוזי כשלמעשה מדובר בעבירות שאמורות להיות בסמכות בית משפט שלום. סך הכל יש כאן בזבוז אדיר של זמן שיפוטי, משאבים ציבוריים ושל זמנם וסבלם של הנאשמים, אשר שבועות ארוכים במעצר ושנים בתנאים מגבילים".

את הנאשם השני ייצג עו"ד עופר אשכנזי.